בשבוע שעבר פרסם שי צ'רקה קריקטורה בעיתון המתחרה. האיור עורר סערה, למרות שאין בו שום דבר שלא ראינו כבר: חיילים סוחבים אלונקה, שעל גביה חייל פצוע. על החייל יושב אברך שמסנן משהו כמו "לא לדאוג חברים, הלימוד מוקדש להצלחתכם ולרפואת כל החיילים". החידוש באיור לא היה מה שיש בו, אלא הבמה שבה הוא פורסם - מקור ראשון, עיתון ששואף להיות הביטאון של הימין הדתי המתון. ובהקשר הזה אפשר לומר שהאיור מסמן קו פרשת מים, שינוי טקטוני בדרך שבה מנוהל שיח גיוס החרדים בחברה החרדית.
השינוי בעמדות הצדדים השונים, שעוד מעט ננתח, התחולל למעשה ב־7 באוקטובר. אלא שלקח זמן, ונדרשו גם לא מעט חללים וניתוחים מעוררי חלחלה בדבר ההשתייכות החברתית של הנופלים, כדי לגרום לציונות הדתית להבין את מקומה החדש על הלוח.
עד ה־7 באוקטובר, השמאל החילוני הוביל את המאבק לגיוס החרדים. הדגל שהם הניפו לא היה ביטחון ישראל, אלא שוויון בנטל. מה שהעסיק אותם לא היה יכולתה של ישראל לנצח את אויביה, אלא תחושת הקיפוח של מי שנלחם. הדגל הזה חשף שתי נקודות תורפה של טיעונם: האחד, שאף נידון בבג"ץ - אם אפשר לקרוא כך לפארסת הטיפול בעתירתו של דוד אמסלם - הוא שתיקתם נוכח אי השוויון ביחס לחברה הערבית הבלתי־מתגייסת. נקודת תורפה נוספת, שאינה מדוברת מספיק, היא שצעירי ישראל מתגייסים כי הדבר נחוץ לשמירה על הביטחון, לא לשמירה על השוויון.
מנגד ניצבו החרדים, שסירבו להתגייס. לטיעון הבלתי־כן של השמאל החילוני הם השיבו בטיעון משלהם, שהולך ומתברר כבלתי־כן באותה המידה: החרדים נושאים בנטל באמצעות לימוד התורה, ולימוד התורה שומר על עם ישראל לא פחות מהחיילים בקו האש. הטיעון הזה אינו משכנע את החילוני שבצד השני, משתי סיבות. ראשית, חילונים לא מאמינים בכוחו המיסטי של לימוד התורה להגן על הביטחון. שנית, קשים ככל שיהיו חייו של לומד התורה, הוא עדיין לא חשוף לאש האויב, בינתיים לפחות.
אבל פרט לחוסר השכנוע של הטיעון, יש בו גם ממד לא מבוטל של חוסר כנות, גם כן משתי סיבות. ראשית, משום שישיבות ההסדר הוכיחו שאפשר לקיים חיים של תורה וחיילות. שנית, וחשוב יותר, מספרם של החרדים שמשתמטים מגיוס בלי להקדיש את חייהם ללימוד התורה הולך ומתעצם ככל שהמודרנה – פריו המתוק של הביטחון הנקנה בדמיהם של חיילים – מחלחלת לתוך החברה החרדית חרף מאמצי ההנהגה הרבנית.
עד ה־7 באוקטובר, הימין, והזרם המרכזי של הציונות הדתית בתוכו, לא השתתף בוויכוח. אנחנו יודעים כבר עשרות שנים שאין סתירה בין תורה לצבא, אבל מצד שני השוויון לא באמת עניין אותנו. ידענו שהצבא נועד לשמור על הביטחון, לא על השוויון, וכשגייסו אותנו – באנו.
כך נראו פני הדברים עד למאורעות השנה האחרונה. ואז, בשנה הזאת, התחוללו כמה שינויים מהותיים. ראשית, השמאל החילוני קילף עוד שכבה מהמסכה שהסתירה את פניו האמיתיות – והכריז על מרד, ובתוכו סרבנות. מעטים סירבו, רבים מאוד – למעשה הזרם המרכזי של השמאל העכשווי בישראל – לא מחו נגד הסרבנות הזאת, וראו בה תוצאה טבעית של ניצחון הימין בבחירות. אי אפשר לדרוש שוויון בנטל, ובאותה נשימה לתת לגיטימציה לסרבנות אידאולוגית. הסתירה הזאת מוציאה את השמאל מהשיח, והופכת אותו – ואת טיעוניו – לבלתי רלוונטיים.
שנית, ממדי הטבח שינו משהו בחברה החרדית. לא בהנהגתה – בשכבותיה הרבניות והפוליטיות – אבל בציבור החרדי. רואים את זה בשיחות איתם, רואים את זה אפילו בקריאה של התקשורת המגזרית. צריך לדייק כאן עניין חשוב: בניגוד לדמוניזציה הרווחת בתקשורת השמאל, זה לא שהחברה החרדית הייתה עד כה אדישה ומנוכרת לחברה הישראלית הכללית ולמדינת ישראל. עזר מציון ובתי התמחוי יעידו. מה שמשתנה הוא הפתיחות ההולכת וגוברת לצה"ל. עיניהם של צעירים חרדים בורקות בימים אלה מעצם המחשבה ללחום בחזית למען העם והארץ. במו עיניי ראיתי.
שלישית, החלקות הצבאיות המתרחבות ביישובים ביהודה ושומרון כפו על הציונות הדתית מעמד חדש. אנחנו, שתמיד ידענו שצבא זה בשביל ביטחון ולא בשביל שוויון, יודעים עכשיו שבשביל ביטחון צריך עוד אנשים. אנשים ערכיים ומסורים. ובחברה החרדית יש אנשים כאלה בכמויות. נגזר עלינו להיות אלה שקוראים אותם לדגל.
אירועי השנה האחרונה קילפו מהשיח שכבה של צביעות, שחשפה טיעון אמיתי שמסתתר מתחת לטיעון "התורה שומרת עלינו", והוא שהצבא מחלן. אלא שהציונות הדתית מוכיחה שלא הצבא מחלן, אלא זרמי הפרוגרס השועטים בו בעוז. אנחנו, בני הציונות הדתית, יודעים שדברי ההבל על נשים לוחמות ושימוש בחיל הרפואה לשם ניתוחים לשינוי מין לא רק שהם ביטוי לערכים מקולקלים, הם גם מקריבים את יעילות הצבא ואת ביטחון ישראל על מזבח הערכים הללו. אבל לא כל כך היה לנו אכפת, כי לביטחון אנחנו דאגנו, והחינוך המצוין שקיבלנו חיסן את רובנו מפני נזקי הפרוגרס.
אבל עכשיו החרדים עומדים, מהוססים, בשער הבקו"ם. רבים מהם מוכנים להקריב את גופם מול אש האויב, אבל הם לא מוכנים בשום אופן להקריב את רוחם מול הבלי הפרוגרס. הם לא יתגייסו לצבא שלא מוכן לכתוב "הי"ד" על מצבתו של חלל חרדי. הם לא ישרתו בצבא שמצנזר סמלי מקדש על המדים, אבל מפרסם בגאון חייל עטוי בדגל הגאווה. הם יודעים שזו מתקפה עליהם, והם יגייסו את כל החוסן המגזרי שלהם כדי להימנע מכך.
כאן אנחנו, בני הציונות הדתית, נכנסים לתמונה. לפני שבועיים, תחת הכותרת "צבא הגנה לאוסלו", כתבתי על חוסר הערכיות של הפיקוד הבכיר בצה"ל אל מול הנחישות חסרת המעצורים של הדרג הלוחם. המתח בין הפרוגרס הצה"לי ובין החרדי בשער הבקו"ם הוא בעצם אותו אירוע בדיוק: כדי לנצח, צה"ל חייב להתנקות מקצינים בכירים בצבא הפרוגרס. זה יאפשר לתת לגייסות את הפקודות הנכונות, ובו בזמן לפתוח את השורות לחיילים חרדים שיתגייסו בלב שלם לצבא שלא יאיים עוד על חרדיותם.
***