יש כאלה שאומרים שהעולם שייך לצעירים. אני כמובן חולקת על כך, אבל שוק העבודה לא. מודעות הדרושים גדושות בחיפוש אחרי אנשים צעירים ורעבים. רעבים לעבודה, רעבים להצלחה, רעבים למכירות. ובכן, יש יתרונות בלהיות רעבים (לא קורה לי הרבה, אני עובדת קרוב מאוד למטבח שלי) אבל יש יתרונות גדולים גם בוותק, ובמקצוע העיתונות במיוחד זה גם כיף. מה שבזמן אמת היה נחשב חדשות או כתבה אקטואלית, הופך ברבות השנים להיסטוריה נוסטלגית.
לפני עשרים שנה הכנתי כתבה על נעמי שמר. היה זה כמה ימים אחרי ההלוויה שלה וקרוביה וחבריה סיפרו בגילוי לב ובאהבה על האישה שהיא הייתה. צללתי פנימה לחומרים שלי מאז ודליתי כמה זיכרונות. שני מרואיינים לכתבה הזאת, הרב חנן פורת והמלחין נחום היימן, כבר הלכו מאז לעולמם.
בשבוע שעבר פורסם כאן באתנחתא פרויקט מיוחד משיריה של שמר, שבשנת המלחמה הזאת מתגלים כרלוונטיים מתמיד. אבל לשמר היו עוד פנים. בין מאות השירים שכתבה והלחינה היו גם פזמונים קלילים וכיפיים, חלקם הומוריסטיים כמו השיר 'ארבעה אחים' על ארבעת האחים שיצאו פתאום מההגדה של פסח, או השיר 'אין לי רגע דל' שמחייך על האופי הישראלי שנע כל העת בין סקנדל לפסטיבל ולהפלת הממשלה (השיר נכתב, כמה מדהים, לפני 44 שנים. מסקנה: לא בכול אשמות הרשתות החברתיות. היינו עם עצבני כבר קודם). והיו לה גם סתם שירים שעושים מצב רוח טוב כמו 'שיר השוק' ו'הכול פתוח'. אלה ושירים נוספים הם רק בדל של ביטוי למה שהיא הייתה באמת. בני משפחתה סיפרו לי ששמר ניחנה בחוש הומור מטורף.
הם אמרו שכאשר היא חלתה בסרטן, לא היה בה פחד מהמות. כי "המוות הוא חלק מהחיים". על זה היא הוסיפה: "אני לא מתכוונת לעשות עניין מהסידור הטיפשי הזה, שלפיו לא חיים לנצח". חוש ההומור ליווה אותה גם בשבועות האחרונים לחייה, כששכבה על ערש דווי. "היא ביקשה שנספר לה סיפורים מצחיקים, והיא התפוצצה מצחוק", סיפר דודו אלהרר. ואחותה, רות־רותיק נוסבאום, סיפרה על מצבים כמעט בלתי אפשריים שבהם ישבה המשפחה סביב מיטתה והעלתה ממנה פרצי צחוק מתגלגלים. "ואז נעמי, שקיבלה תרופות כדי להקל על כאביה", סיפרה נוסבאום, "הייתה נרדמת, ואנחנו היינו בוכים. ככה היא הלכה אל המוות, בלי פחד ובלי קונצים".
אל ההלוויה של שמר הגיעו אלפי אנשים ובהם הנשיא, ראש הממשלה, שרים וחברי כנסת. אבל הספדים לא נישאו בבית העלמין בכנרת. שמר בחרה שהקהל ישיר ארבעה משיריה אבל איש לא ינאם. הרב חנן פורת, שהיה ידיד קרוב של שמר, אמר לי אז: "זה ההומור שלה, שהיה מתובל בקורטוב של ציניות: שגם ה'גדולים' שיגיעו ונורא ירצו לשאת דברים, לא יוכלו לשאת מילים נבובות. היא לא סבלה כאלה דברים. היא אמרה להם: 'בהלוויה שלי תשתקו. אם אתם רוצים, תשירו'". והם צייתו ושרו.
ברנע עוד לא התנצל
שמר נולדה בשבעה עשר בתמוז תר"ץ כנעמי ספיר, וגדלה בקבוצת כנרת. המשפחה קיבלה פסנתר במתנה והאם רבקה הקפידה על כך שבתה המוכשרת תתאמן בהתמדה. שמר ליוותה את כל אירועי הקיבוץ בנגינה, ומגיל צעיר כתבה שירים ומחזות זמר. בתום לימודי התיכון היא רצתה ללמוד באקדמיה למוזיקה בירושלים. אבל בקבוצת כנרת השיתופית, שאביה של שמר, מאיר ספיר, היה אחד ממייסדיה, היציאה ללימודים גבוהים הייתה כרוכה בהצבעה של החברים. הימים היו ימי שלהי מלחמת העצמאות, הידיים במשק נדרשו, אפילו חברים צעירים שביקשו להתגייס לצה"ל סורבו מאותו הטעם. החברים נטו שלא לאשר את הבקשה של משפחת ספיר. מי שהצילה את נעמי, ואולי את ארון המוזיקה הישראלי, הייתה שרה אביגור, רעייתו של שאול אביגור, ממגיני תל חי וראש המוסד לעלייה ב'. עם כל האידאולוגיה, היא ראתה שניצבת בפניה תופעה ייחודית והרעימה בקולה: מה אתם רוצים מהילדה, אתם לא רואים שזה העתיד שלה? הנאום הקצר הזה שכנע אותם ושמר יצאה ללמוד.
המשוררת הלאומית לא הגיעה מבית שומר תורה ומצוות, אבל הוריה הגיעו מבתים כאלה, והמורים שלה, שושנה ועמינדב ישראלי, כך סיפרה פעם, לימדו אותה תנ"ך, אגדות חז"ל ורש"י. שיריה משובצים מקורות תנ"כיים למכביר. העיתונאי אברהם זיגמן אפילו הוציא ספר עם מראי מקומות משיריה וקרא לו 'מדרש נעמי'.
שמר תמכה בהתיישבות ביהודה, שומרון ועזה ובסיני. היא הביעה את עמדותיה בשירים ובטורים שכתבה, ולקראת הנסיגה מסיני היא גם כתבה את שיר הכריש, שבו דימתה את מדינת ישראל לסרדין ואת מדינות ערב לכריש, ובחריזה קלילה העבירה את המסר שהסרדין מבקש שלום, אך זה מגיע רק כשהוא מוכן לוותר לכריש על הכול. מוותר ומיד נטרף.
שמר ספגה חרמות מהמילייה התרבותי והמוזיקלי שאליו השתייכה. היו כאלה שהפסיקו לדבר איתה, והיו חברים שהמשיכו להיות בקשר, בתנאי שלא מדברים פוליטיקה. אחותה אמרה ששמר בעצמה נשברה מהנסיגה מסיני והחליטה שלא להתבטא יותר פוליטית. והציבור? כמו במקרים רבים אחרים, כל הוויכוחים האלה לא הזיזו לו. הוא המשיך להתענג על שיריה, להתנחם ולמצוא בהם תקווה.
שלוש שנים לפני פטירתה התראיינה שמר לירחון 'את' וציטטה שם מאמר של בעלה. היא אמרה: "הערבים אוהבים את הרצח שלהם חם, לח ומהביל, ואם אי פעם יהיה להם החופש להגשים את עצמם, אנחנו נתגעגע לגזים הטובים והסטריליים של הגרמנים". הפעם היא חטפה אש של ממש. נחום ברנע כתב עליה: "כל אדם שאיננו נגוע בגזענות קשה, יעשה מעשה אזרחי טוב אם כאשר יראה את נעמי שמר פוסעת במדרכה ממול יעבור למדרכה השנייה". כן, ממש כך, והוסיף עוד דברים פוגעניים ומעליבים. לא זכור לי שברנע עלה לקברה של שמר במוצאי שמחת תורה והתנצל, וחבל שכך. אבל האמת היא ששמר לא ציפתה ממנו להרבה. לא ממנו ולא מכל מתקיפיה. כשבנה, אריאל הורוביץ, שאל אותה מדוע היא לא משיבה לתוקפיה, היא השתמשה במילים מספר משלי ואמרה: "אל תען כסיל כאיוולתו, פן תשווה לו גם אתה".
אז היא לא ענתה ונשאה את ההשפלה בשקט. אחרי מותה התנצלה מעל דפי אותו עיתון אריאנה מלמד, וכתבה שאולי אלה שהחרימו את שמר הבינו לא נכון את שיריה והאשימו אותה סתם בלאומנות פרועה. מלמד לא הבינה אז מה שרבים עדיין לא מבינים היום, שמותר לאומן להחזיק בדעות ימניות ולאומיות. זה לא הופך אותו לפחות אומן, זה לא הופך אותו למוקצה, אולי להפך.
כשמביטים שני עשורים לאחור ומשווים להיום, רואים שהמצב קצת השתנה. זמרים כבר יכולים להביע דעות לאומיות, ככה בקטנה, אולי גם משוררים. אבל יש תחומי אומנות כמו קולנוע, תיאטרון ואומנות פלסטית, שבהם השער להכרה, לתקציבים וללגיטימציה עובר עדיין בהחזקת דעות שמאל. אבל בטור על נעמי שמר אין פריווילגיה להתייאש. הרי היא בעצמה כתבה שכל זה יבוא מחר, ואם לא מחר אז מחרתיים.
לתגובות: ofralax@gmail.com
***