רגע לפני שהאולימפיאדה בפריז יוצאת לדרך שוחחנו עם ד"ר עדו נבו, מומחה לפוליטיקה וספורט, על ההשפעה של המשחקים האולימפיים על קשרים בין מדינות לאורך ההיסטוריה.
בפתח דבריו מציין ד"ר נבו כי מלכתחילה "המשחקים האולימפיים המודרניים לא אמורים היו להיות מפגש בין מדינות, אלא מפגש בין ספורטאים כשכל המרכיב המדינתי נתפס אז כזר לרעיון האולימפי באופן כללי. ב-1908 זה החל, וכבר אז ראינו התנגשויות בין ספורטאים ובין קהלים ממדינות שונות, מה שעורר הרבה תרעומת בקרב טהרני ספורט שאמרו שזה מנוגד לרוח הספורט ולרוח הג'נטלמנית המצופה".
"במהלך המאה העשרים הפך הספורט לחוויה רחבת היקף, מאוד משמעותית ומאוד נצפית ומסקרנת, וכך הפך הספורט לכלי במאבק בינלאומי. כלומר, מפגש בין מדינות יריבות נתפס כעימות בין מדינות רק ללא האש והיריות, למרות שאלימות מוצאת את מקומה לא פעם בין אוהדים".
מוסיף ד"ר נבו ומרחיב: "יש תפיסה שאומרת שיש כאן קונפליקט ועימות בין שתי מדינות יריבות כמו בין ארה"ב וסין שיש ביניהן יריבות כלכלית והיריבות הזו תבוא לידי ביטוי במגרש. מצד שני תפיסה אחרת אומרת שעצם העובדה שסין וארה"ב או בריה"מ בתקופת המלחמה הקרה וארה"ב, או ישראל ומדינה ערבית כלשהי נפגשות על המגרש, יש כאן משהו מאוד מעודד במובן של ההסכמיות, כלומר שהן מסכימות להתחרות זו נגד זו, הן מצייתות לאותם כללים, יש כללים של לחיצת ידיים בתום הקרב ואם לא עושים זאת זה נתפס כמעשה מאוד חמור. במובן הזה כאשר יש מפגש של ספורטאי ישראלי ומצרי עצם העובדה שהם מוכנים להתחרות זה מהווה מרכיב של שיתוף פעולה".
על תופעת החרמות, תופעה שישראל סבלה ממנה לא מעט, מציין ד"ר נבו כי מדובר באירועים שהתרחשו בעיקר בשנות השבעים. "ארגוני הספורט מתנגדים מאוד להחרמות. במשחקים האולימפיים בשנת 64' נבחרת אינדונזיה לא הוזמנה, למרות שמדובר במדינה גדולה ומשמעותית, כי הם אירחו שנתיים קודם את משחקי אסיה וישראל, שהייתה שייכת לאסיה, לא הוזמנה. כסנקציה לא הזמינו אותם למשחקים האולימפיים. כלומר שלתנועה האולימפית יש התנגדות להכנסת חרמות. עם זאת ישראל סבלה מהרחקה ממשחקי אסיה, מדינות מהגוש המזרחי לא הסכימו להתחרות נגד קבוצות ישראליות באירועים מסוימים. היום רוסיה ובלארוס מורחקות מהמשחקים האולימפיים בגלל המלחמה".
בהתייחס להחלטות של מדינות ערביות שלא להתמודד מול יריבים מישראל, שלא ללחוץ יד לספורטאים ישראליים, אומר נבו כי מדובר בתופעות שמתקבלות כ"אקט לא ספורטיבי שנענה לעיתים בסנקציות על ידי רשויות הספורט הבינלאומיות. ישראל נמצאת במצב של יחסים עוינים עם הרבה מדינות והדבר הזה בא לידי ביטוי. מנגד, יש מדינות שאין לישראל יחסים לא טובים אבל נפגשים על המזרן או מסלול האתלטיקה"
דוגמא למאבקים שכן התרחשו מוצא ד"ר נבו במשחקים האולימפיים ברומא כאשר במסלול האתלטיקה הרץ הישראלי סיים לפני הסודני והדבר נחשב כניצחון ישראלי, על אף ששניהם היו במקומות האחרונים. "גם אנחנו רואים את זה במונחים פוליטיים ולא במונחים ספורטיביים טהורים", הוא אומר ומציין את הרצון הישראלי לנצח גם אם האופן שבו הושג הניצחון לא היה אטרקטיבי ויפה במיוחד, כלומר שהפן הלאומי משמעותי עבורנו לעיתים יותר מהאיכות הספורטיבית.
עוד שאלנו את ד"ר נבו אם היו אירועים בהם מדינות יריבות נפגשו באירוע ספורטיבי והדבר גרם לשינוי מדיני בין השתיים. "יש בשנים האחרונות ניסיונות מעניינים. בשנת 2018 זה קיבל ביטוי במשחקי החורף דרום קוריאה כשנבחרת ההוקי קרח לנשים של צפון ודרום קוריאה הופיעו בנבחרת משותפת למרות שהן יריבות עם יחסי עוינות מאוד גבוהה שלא מקיימות ביניהן יחסים דיפלומטיים".
"דוגמא טובה יותר באה לידי ביטוי בערים המארחות את המשחקים האולימפיים", אומר נבו ומציין את שילובן בשנות החמישים והשישים של מדינות כמו איטליה יפן וגרמניה ברשימת המארחות של המשחקים על אף היותן בצד המפסיד של מלחמת העולם. עבור גרמניה היה אירוח האולימפיאדה במינכן שדר לפיו גרמניה היא גרמניה אחרת, כזו שאינה גזענית ואינה דיקטטורית, ובכך למעשה ניתן האות להתייחס אליה מתוך לגיטימציה בינלאומית מצד העולם. כך היה גם בשנת 84' עם שובה של סין למשחקים האולימפיים.
ומה באשר לאולימפיאדה הנפתחת בפריז? האם נראה בה אמירה מדינית כזו או אחרת? הדברים תלויים בהגרלות שעדיין לא נעשו ולכן לא ניתן לדעת אם יהיו מפגשים מסקרנים ומתוחים כמו בין ג'ודוקא ישראלי לעמיתו האיראני. על כך מוסיף ד"ר נבו ומפנה את תשומת ליבנו למאבק על מסלול הריצה בין ארה"ב לג'מאיקה, אירוע שמקבל משמעות מיוחדת של יריבות בין ארה"ב העשירה והגדולה לבין ג'מאיקה הענייה והקטנה. ועם זאת דווקא כאשר מדובר בג'מאיקה נראה שהספורטאים שמשגרת המדינה הזו מצליחים לקבל אהדה בינלאומית בשל אישיות וכריזמה וללא קשר לארץ המוצא שלהם. העולם הוא עדיין כפר קטן.
בהקשר זה מזכיר ד"ר נבו את גמר היורו שבו התמודדו ספרד מול אנגליה כאשר כוכבה של אנגליה משחק בספרד וכוכבה של ספרד משחק באנגליה, כך שהדברים מיטשטשים גם אם האוהדים מגלים עוינות רבה אלה מול אלה, על כר הדשא היחס בין השחקנים לא ניתן היה למצוא את העוינות הזו.