פרשיותינו מטות-מסעי כרוכות ונקראות שתיהן השבת, ולא בכדי. דומה כי לפנינו סידרת חינוך בתום מ"ב מסעות בני-ישראל במדבר, ערב כניסתם לארץ-הקודש, בה מצווים ישראל על חיי הקדושה.
ב-קדושת הלשון – 'לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה', קדושת הבית היהודי - נקמת ה' במדין, קדושת המחנה וקדושת החיים - הלכות רוצח ושמירת הנפש.
הכנה ראויה לעם קדוש ל'יום שלפני', ל'בו ביום', ול'יום שאחרי'.
יום לפני הכניסה לארץ, ויום לפני שמשה נאסף אל עמיו, מצווה הוא לנקום את נקמת בני-ישראל מאת המדיינים. וכשם שנאמר על אברהם אבינו, 'וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר' לקיים ציווי העקידה, כך משה לא מתמהמה, אין הוא מחפש אמתלה כלשהי למשיכת זמן למרות שהוא יודע שזו פעולתו האחרונה עלי אדמות וכי מיד אחריה ייאסף אל עמיו. מיד, 'בו ביום' ללא כל דיחוי, מדבר הוא אל העם ואומר להם: 'הֵחָלְצ֧וּ מֵאִתְּכֶ֛ם אֲנָשִׁ֖ים לַצָּבָ֑א'.
אך גם בפעולה אחרונה זו מדריך משה את בני-ישראל כיצד ומי ראוי לצאת למלחמה, כי מלבד היות מלחמה זו נקמת ה' ונקמת בני-ישראל במדיינים, מהווה היא, הכנת צה"ל ל'יום שאחרי', לימי כיבוש ארץ-ישראל שימשכו לא פחות משבע שנים. ראשית, מורה משה על שוויון בנטל. 'אֶ֚לֶף לַמַּטֶּ֔ה אֶ֖לֶף לַמַּטֶּ֑ה לְכֹל֙ מַטּ֣וֹת יִשְׂרָאֵ֔ל תִּשְׁלְח֖וּ לַצָּבָֽא'. שנית, אומר המדרש רבה: אמר רבי חנניה בר יצחק: בשנים עשר אלף הלכו למלחמת מדין... רב הונא אמר: שלא הקדים אחד מהם תפילין של ראש לתפילין של יד, שאילו הקדים אחד מהם תפילין של ראש לתפילין של יד, לא היה משה משבחם ולא היו עולים משם בשלום. במילים אחרות, מבחני הקבלה לצבא והזכות להילחם כללו צדיקות המגוייס, ולא סתם צדיקות אלא צדיקות יתירה, שלא הקדים תפילין של ראש, לתפילין של יד. בנוסף, יש גם צורך ברוח לחימה 'צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם', יש לאייב את האויב טרם הכאתו [רש"י].
ועוד לימדנו משה יסוד גדול, בנזיפה הגדולה בה נזף את בני-ראובן ובני-גד שחטאו כמרגלים, האבות הרוחניים של מואסי-הארץ, במואסם את ארץ-חמדה והבעת רצונם להשתקע בחו"ל, בעבר הירדן מזרחה שמש. ולא עוד אלא שחשבו כנראה שכך יוכלו להשתמט מהשרות הצבאי ומחובת השתתפותם בכיבוש הארץ. על השתתפותם בלחימה, משה לא ויתר להם, ואף דרש מהם שיהיו חיל חלוץ, סיירת, לפני כל הכוחות הלוחמים, לפני המחנה. על המאיסה בארץ-חמדה נזף בהם משה כי בכך מפילים הם את רוח העם. וכפי שמתבטא הרב חנן פורת, 'מה רב הלקח שעלינו ללמוד מכאן לדורי דורות: עלינו להשיב על ליבנו כי כל דיבור או מעשה העלולים להפיל את ליבם של ישראל ולרפות את ידיהם מלדבוק בארץ ישראל, יש בו משום אבק חטא המרגלים, גם אם נעשים הדברים מחוסר תשומת לב ולא מתוך כוונה להוציא את דיבת הארץ רעה. [מעט מן האור 295]. וד"ל.
והראני בני הרב רפאל העתק יומן של הקדוש יקיר לוי הי"ד, תלמיד ישיבת שעלבים, שנפל לאחרונה בשבת 'נשא' באסון הנמר"ה בשכונת תל סולטן ברפיח שבו נהרגו שמונה לוחמי גד' 601 של ההנדסה הקרבית. היומן נמצא בקופסת תחמושת, ובו כתב דבר-תורה מרטיט על פרשת שלח. אומרת הגמרא [תענית כט ע"א]: נאמר בחטא המרגלים 'וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא', אמר הקב"ה: אתם בכיתם בכיה של חינם ואני קובע לכם בכיה לדורות. הייתה כאן פגיעה בקשר האמיץ של קיום המצוות בארץ-ישראל, ומכאן חומרת חטא-המרגלים, ואנחנו בהליכתנו ובמלחמתנו כאן על א"י מכפרים מעט על חטא-המרגלים...
משה-רבנו, כדי לשמור על קשר שני השבטים עם הארץ, חיבר אליהם את חצי שבט המנשה. היה זה רעיון גאוני. הרי אי אפשר לכוף אותם לבוא ולגור בארץ מול מנעמי הגולה, אך על מנת שלא יאבדו, כפי שקרה לימים לעשרת השבטים הגולים, וכדי שיישארו מחוברים לכלל ישראל, חיבר אליהם את מחצית שבט מנשה. אומר הנצי"ב, ביקש משה לצרף להם מחצית בני-מנשה, כדי שיהיו עמהם תלמידי-חכמים וראשי-ישיבות. והוסיף אמו"ר ע"ה, שמשה רבנו היה מעוניין בצירופם גם משום היותם 'בני-יוסף', כלומר, אוהבי ארץ-ישראל המערבית, שמא ירצו בני-ראובן ובני-גד לשכוח את אחיהם שבמערב. וכפי שכותב הרב נריה בספרו 'נר למאור' [377], אכן הצליח יוסף במשימתו, שלמרות כל הטוב שהעניקה מצרים לבניו... שגידלה אותם ברוב כבוד ויקר, הגיעו אפרים ומנשה לעומק חיבה ולגלי געגועים לארץ-ישראל, ואף הנחילו חיבה זו לכל צאצאיהם הבנים והבנות. לכן בזרעו של יוסף, מתגלים ומתפרצים הכיסופים לגאולה ולנחלת הארץ. לא בכדי זכו בפרשתנו בנות צלופחד אשר הוכיחו אהבה ללא מצרים לנחלת אבות, ששמותיהן מופיעים כמה פעמים והן לנו לתפארת ולתהילה – למדניות, חכמניות ומחבבות את א"י.
כך הוסיף משה לאוכלוסיית עבר-הירדן המזרחי יסוד אנושי תורני איתן אשר יחזק את הזיקה לעבר- הירדן המערבי, את החיבה לארץ-ישראל, כמיטב המסורת של אלה אשר יולדו על ברכי יוסף. ואכן, שת לבי לכך שבני ראובן וגד בנו ערים, ישובי קבע, השתקעות של ממש, ואילו בני מנשה כבשו ערים קיימות, כי חשים הם שהם בשליחות זמנית במקום.
אך משה לא הסתפק בכך, ולימדנו, שבמלחמת מצווה כמו המלחמה במדין, והמלחמות שתבואנה בכיבוש הארץ מידי שבעת העמים, מצווים הלוחמים מצוה רבה, להרוג באויב, אך יש כלל חשוב. על השבים משדה הקרב ל'אזרחות', לחיי השיגרה, להיטהר. 'וְאַתֶּם חֲנוּ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים כֹּל הֹרֵג נֶפֶשׁ וְכֹל נֹגֵעַ בֶּחָלָל תִּתְחַטְּאוּ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי אַתֶּם ושְׁבִיכֶם'. ועוד מחייבת השיבה לשגרה, אזהרה חמורה בכל הנוגע לאיסור רציחת נפש מישראל, הן במזיד והן בשוגג, לבל תהיה היד קלה על ההדק, כפי שהתרגלתם בצדק במלחמה.
על ההורג את אנשי עיר-הנידחת אומרת התורה 'וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ', אומר 'אור החיים' הקדוש, שהמעשה הזה יוליד טבע של אכזריות בלב האדם, כמו שספרו לנו הישמעאלים, כת הרוצחים, במאמר המלך [שכתב הרב רפאל אברהם מצליח על הרמב"ם לפני כ 220 שנה בתורכיה. (שאלוניקי תקס"ו)], כי יש להם חשק גדול בשעה שהורגים אדם ונכרתה מהם שורש הרחמים והיו לאכזר, ... לזה אמר להם הבטחה שייתן להם ה' רחמים, למרות שהטבע יוליד בהם אכזריות, מקור הרחמים ישפיע עליהם כוח רחמים מחדש, לבטל כוח האכזריות שנולד בהם מכוח המעשה... כי אין המעשה שעשו אלא מטעם קבלת מצות המלך, מצות ה'.
אם כך הדבר לגבי עיר הנידחת, סביר שכן הוא הדבר כשמדובר בהורג באויב, שיזכה שתגבר בו מידת הרחמים. אך כאן אחר מלחמת-מדין וקודם הכניסה לארץ, מלמדנו משה מהו רצון ה', כאשר מחד ישראל עסוקים בלחימה, בה הריגת האויב היא מצוה רבה, ומאידך הלאו החמור של 'לא תרצח', כשישראל עסוקים בישוב הארץ, בנחלות, ומטבע הדברים יש סכסוכים בין אדם לחברו, ועלול אפוא טבע האכזריות לגבור. לכן באה התורה להזהירנו בעת הזאת, את חומרת כל הורג נפש מישראל בין בשוגג בין במזיד ומהי מערכת המשפט והאכיפה לשם כך -'וְהִקְרִיתֶם לָכֶם עָרִים עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם וְנָס שָׁמָּה רֹצֵחַ מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה' [לה,יא]. כניסה לארץ-ישראל מחייבת קיום מערכת אכיפה ושיפוט, הכוללת בית-מעצר, בית-דין, בית-מאסר בעיר-מקלט לרוצח בשוגג ומוות למזיד אחר שכמובן יישפט, כי לארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה, כי אם בדם שופכו. כך לא תטמא הארץ, אשר ישראל יושבים בה ואשר ה' שוכן בתוכה ובתוך בני-ישראל [כאמור בפרק לה, לג-לד]. אך מי שופך את דם הרוצח, מי הוא המוציא לפועל? אומרת התורה זהו גואל הדם. תואר אחד בעל שלשה תפקידים. הוא השוטר, הוא הסוהר, והוא המוציא לפועל. הוא השוטר הרודף אחר הרוצח הנמלט לעיר המקלט. הוא הסוהר במקרה שהרוצח בורח מבית הסוהר, והוא התליין כשנגזר דינו למוות.
לפנינו מערכת יעילה, חסכונית וחינוכית להפליא, שרצוי לעשות עליה ולו פיילוט. שהרי אין תשלום אף לא לאחת מהפונקציות שממלא גואל-הדם, ובנוסף הוא האדם בעל האמביציה הכי גבוהה לביצוע כל משימותיו, שהרי דמו רותח. יתר על כן, עיר-המקלט איננה בית-סוהר מוקף בחומות עם תאי מאסר, המוכר לנו כיום, אלא עיר רגילה עם מערכת חינוך חשובה של הלוויים. ואומר הרמב"ם בהלכות רוצח ושמירת הנפש, תלמיד שגלה לעיר מקלט מגלים את רבו עמו שנאמר 'וָחַי', עשה לו כדי שיחיה... וכן הרב שגלה מגלים ישיבתו עמו [פרק ז, א]. אין כאן לא תאי כליאה, לא תאי בידוד, לא צינוק ואף אין כאן אזיקים וכדומה, יש כאן דאגה שלימה לחיות הגולה באופן שיזכה לחיזוק ושמירת נפשו בלימוד ובחינוך. לא בכדי קורא הרמב"ם להלכות אלו, הלכות רוצח ושמירת הנפש.
שמעתי פעם מהרב יצחק זילברשטיין שליט"א שרצוי לקבוע כיום בדרכים שלטים 'לעיר מקלט', כך אולי תגבר המודעות לזהירות בדרכים, והנהגים יבינו את הצורך בנהיגה זהירה, וצמצום הנהרגים בשגגה. כה חשובים הם חיי נפש, עד שרבי שמעון בן-יהוצדק אומר שנימנו וגמרו בעלית בית-נתזה בלוד, מן הסברה, שעל שפיכות-דמים אין אומרים לו לאדם הנאנס להרוג נפש, 'עבור ואל תהרג!', אלא יהרג ואל יעבור. והטעם, כי "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי? דילמא דמא דהוא גברא סומק טפי!", מה ראית, שהדם שלך אדום יותר? שמא דמו של אותו אדם אדום יותר! [סנהדרין עד.].
לימדנו משה אפוא לקראת 'היום שאחרי', אחרי עזיבת הגלות והכניסה לארץ, למרות שלא יזכה לראותו, מהם חיי קדושה בארץ הקודש – קדושת-הלשון, קדושת הבית-היהודי, קדושת מחנה-ישראל היוצאים למלחמה, קדושת-הארץ ואהבתה וקדושת-החיים בארץ. חזק חזק ונתחזק בכולן.