אֵיכָה הָיוּ חֲלוּצֵי צִיּוֹן לְצֹאן אוֹבְדוֹת? / מְקֻבָּצִים מִנְּכַר אֵיכָה נִפְזְרוּ לְכָל רוּחַ? שְׁתוּלִים בְּאַדְמַת מִטַּעַם אֵיכָה טֻלְטְלוּ בְּכַף־הַקֶּלַע?/ מֻצָּלִים מִגָּלוּת, טִפּוּחֵי חָזוֹן, עֲמוּסֵי־מַעֲשֶׂה, אֵיכָה הֵפֵרוּ בְּרִית, אֵיכָה הָיוּ לְצָרֵינוּ?/ אֵיכָה הוּפַץ צָבָא־הַמָּשִׁיחַ וּפְלִיטָיו נִדּוֹנוּ לִשְׁמָד וְלִכְלָיָה?
את הקינה הזו כתב בתמצות ברל כצנלסון כביקורת על ניתוקם מהמקורות של הנוער בתנועה הציונית. בשנת תרצ"ד, 1934, יצאו אחת מחברי תנועת הנוער הציונית למחנה קיץ, שנפל על תשעה באב. כאשר שמע ברל כצנלסון אודות האירוע, פרסם מאמר חריף כבר יום למחרת בעיתון "דבר" אותו ערך, העיתון הגדול והנופץ ביותר דאז.
"חורבן ותלישות" נקרא הטור, ודבריו הנוקבים היכו גלים ועוררו פולמוס ער בקרב התנועה הציונית החילונית. משפטים כמו "מה ערכה ומה פרייה של תנועת שחרור שאין עימה שורשיות ויש עימה שיכחה... כלום היינו עוד מסוגלים כיום הזה לתנועת-תקומה לולא היה עם ישראל שומר בליבו בקשיות עורף קדושה את זכר החורבן?" הציפו רגשות עזים בקרב אנשי התנועה.
בעקבות התגובות שקיבל על הטור, כתב ברל כצנלסון מאמר נוסף בשם "מקורות לא אכזב", שם ביכה מרה את ניתוקה של התנועה מהשורשיות ומן המקורות, וביאה שאט נפש מאלו החושבים שהמהפכה הציונית צריכה לרמוס כל זכר יהודי מסורתי.
הוא מבקר את מי שחושב שדור מֵחַדֵּשׁ צריך לזרוק את המטען העצום שצבר עמו במשך אלפי שנים: "דוֹר מחַדש ויוֹצר איננוּ זוֹרק אל גל האַשפּה את ירוּשת הדוֹרוֹת. ...אם יש בּחיי העם משהוּ קדוּם מאד ועמוֹק מאד, שיש בּוֹ כּדי לחנך את האדם וּלחסן אוֹתוֹ לקראת הבּאוֹת, האם יהא בּזה ממידת המהפּכה להתנכּר לוֹ?"
הוא מספר אילו תגובות קיבל כאשר רצה לקבוע יום אבל בגדודים העברים: התקוֹממוּ כּנגדי כּמה חברים שראוּ בּזה הוֹכחוֹת ל“גָלוּתיוּת” שלי. דרשוּ להפוֹך יוֹם זה להילוּלה וחינגה כּי “כּבר נגאַלנוּ מה בא עלינוּ לאחרי ימי הגאוּלה ההם – יוֹדעים אנחנוּ כּוּלנוּ. כּל כּמה שירבּוּ הישׂגינוּ בּארץ, וכל כּמה שנִרבּה ונגבּר כּאן, וגם לכשנזכּה ונחיה כּאן חיים שאין בּהם בּוּשה וּכלימה – לא נאמר “נגאַלנוּ” כּל עוֹד לא תמה גלוּתנוּ. ... לא אשכּח, לא אוּכל שכוֹח את יוֹם החוּרבּן, היוֹם האָיוֹם מכּל ימים, יוֹם גוֹרלנוּ.
אפשר לחשוב מהטענות שעלו נגדו שמדובר באיש היישוב הישן, החבוש בכובע מרופט וקפטען אורך. אבל ברל כצנלסון היה מורה רוחני של הציונות, "המחנך", ומראשי תנועת העבודה. תודעת החורבן שלו לא הפכה אותו ליותר "גלותי", להפך, היא זו שהצמיחה בו לימים את הכמיהה לציונות לבניין העם והארץ.
את זיכרון החורבן מעלה ברל כצנלסון על נס: אכן, ישׂראל ידע לשמוֹר את יוֹם אבלוֹ, יוֹם אָבדן חירוּתוֹ, מכּל שכחה. וּביוֹם זה ראָה כּל דוֹר ודוֹר, וכל אדם מישׂראל, כּאילוּ עליו חרב עוֹלמוֹ. וּבכל יוֹם־בּשנה זה נשפּכוּ דמעוֹת רוֹתחוֹת. ודוֹר לדוֹר מסר את מכאוֹבוֹ... זכרוֹן העם ידע בּאמצעים פּשוּטים בּיוֹתר להשרוֹת בּשעה אחת אֵבל כּבד על כּל נפש ישׂראלית על פּני כּל כּדוּר־הארץ. כּל אבר בּגוּף האוּמה, אם לא נכרת כּליל, עטה בּשעה זוֹ קדרוּת, שָקע בּצער, קיפּל בּלבּוֹ את הרגשת החוּרבּן, הגלוּת והשִעבּוּד.
הוא ממשיך ומספר על אדם מיצקביץ, משורר פולני ידוע, שהיה הולך כל שנה לבית הכנסת בתשעה באב על אף היותו גוי – בשביל ללמוד מהיהודים כיצד מתאבלים על אובדן המולדת.
אחרי השבעה באוקטובר, כולנו נגענו בהבנת משמעות של "חורבן", ורושם האירועים עדיין חקוק בדמנו, אבל לא לעולם. ידועה האמירה (המיוחסת לרב'ה מקוצק) "ביום כיפור מי רוצה לאכול, ובתשעה באב- מי יכול לאכול?" המבטאת חיבור טבעי ואותנטי למשמעות היום. גם ברל כצנלסון הבין שזריעת דמעות זיכרון החורבן – היא זו שתוביל לקצירת פירות הגאולה. וזכירה זו מוכרחת להיות נחלתם של כלל ישראל, דתיים וחילונים כאחד. החובה לשמר את זיכרון החורבן איננה משאירה אותנו מאחור – היא מובילה אותנו אל עתידנו ויעודנו.
אסיים בהמלצה לחפש את המאמר "חורבן ותלישות" וכן "מקורות לא אכזב" ולקרוא איזה כבוד והערכה עצומה נתן אחד מראשי התנועה הציונית החילונית ליום המיוחד הזה, תשעה באב.
הכותב הוא אברך בישיבת מרכז הרב, רב בישל"צ ומגיש ומפיק את הפודקאסט של הרבנות הצבאית "רוח ולחימה" והפודקאסט "הסימניה"