אחדות זה דבר טוב, אבל כמו כל דבר טוב היא מגיעה עם מחיר. לא סתם הנביא זכריה מתנבא ש"האמת והשלום אהבו" באותו פסוק שבו הוא חוזה שימי האבל ייהפכו לימי שמחה: הרמוניה חברתית מוחלטת, הסכמה מוחלטת בין כל חלקי החברה על מהי האמת, הסכמה שתאפשר את השלום – היא חזון אחרית הימים. עד שזה יקרה, השלום בא על חשבון האמת, וכדי להשיג אחדות לפחות אחד מהצדדים המתאחדים חייב להקריב משהו מהאמת שלו.
והמחיר איננו שקול בשני צידי המשוואה. במשטר דמוקרטי, הקואליציה לעולם תידרש להקריב יותר מהאופוזיציה למען האחדות. תפקידה של האופוזיציה הוא לבקר. כוחה מסתכם במילים, לא בסמכות של ממש. יש לה תפקיד חשוב בדמוקרטיה, אבל התפקיד הוא לא ביצועי אלא רעיוני. כדי להפיס את דעתה של הקואליציה, כל מה שהאופוזיציה צריכה לעשות זה לשתוק. זה לא מחיר גדול מבחינתה, זו גם לא תמורה משמעותית מבחינת הקואליציה.
לעומת זאת, הקואליציה זכתה בסמכות להפעיל כוח. בכהונה שמאפשרת לה, עקרונית, לבצע ולא רק לדבר. הקורבן שהקואליציה נדרשת להקריב כדי להשיג את השלום והאחדות הוא ויתור על סמכויותיה, או לכל הפחות על השימוש בסמכויותיה בפועל. זהו קורבן עצום.
אחדות משתקת. היא מונעת התקדמות, מונעת רפורמות, מאפשרת לכוחות שפועלים רק מכוח האינרציה להעמיק את אחיזתם. האחדות משתקת משום שכששני הצדדים אינם מסוגלים להסכים מה צריך לעשות, המהלך היחיד שיאפשר את קיומה של האחדות הוא לא לעשות כלום.
המערכת הדמוקרטית התפתחה כדי לתת מענה למציאות הזאת. היא דומה לקרבות האלופים שהתפתחו בימי קדם. כשלא היה מנוס עוד מקרב ראווה בין צבאות של מלכים שונים, היו פעמים שבהם הצבאות החליטו לוותר על ההרג ההמוני ולהחליף את הקרב בדו־קרב בין שני לוחמים בלבד, המייצגים את הצבאות הגדולים שמאחוריהם. תוצאת הדו־קרב מחליפה את תוצאת הקרב וחורצת את גורל המחלוקת, תוך צמצום משמעותי של שפיכות הדמים. אבל כדי שהמנגנון הזה יעבוד, הצד המפסיד חייב להכיר בהפסדו ולפעול על פיו. גם אם הוא חושב שהצבא שלו חזק יותר ועדיין יכול להביס את הצבא המנצח, הוא נדרש לכבד את התוצאה ולוותר. אחרת יישפך הרבה דם. המקבילה הדמוקרטית למוסד הזה היא הבחירות.
אחדות מתבססת על הסכמה ופשרה, אבל היא בשום אופן אינה מחייבת הסכמה על הכול. זה יקרה באחרית הימים. ההסכמה צריכה להיות על הדרך שבה מתקבלות החלטות. הפשרה צריכה להיות רק של הצד שהפסיד על פי המנגנון שעליו הוסכם. הצד שניצח יתפשר גם הוא – אם וכאשר יפסיד בבחירות. בישראל ישנה הסכמה על הדרך שבה מנהלים בחירות, על הקשר בין הקלפי להרכב הכנסת. באופן עקרוני ישנה גם הסכמה מהו החוק, ושהכנסת מוסמכת לקבוע אותו.
ההסכמות הללו נשחקו בעשורים האחרונים על יסוד הסכמה נוספת, ששלטון בלתי מוגבל, גם אם הוא נשען על הכרעה ברורה בקלפי, עלול לעשות רע. לכן רוב הדמוקרטיות בעולם פיתחו מנגנונים להגבלת השלטון הנבחר, וגם אנחנו צריכים מנגנונים כאלה. מההסכמה הזאת נבטה המחלוקת: השאלה איך מגדירים מתי יש להגביל את השלטון נותרה ללא הכרעה. ולתוך הוואקום הזה נכנס השמאל ויצר מוסכמה מזויפת כאילו בכל פעם שהשלטון מקדם מדיניות שהשמאל אינו מסכים לה, צריך להפעיל את מנגנוני הדמוקרטיה המתגוננת, כלומר, להחליש את הדמוקרטיה ולנטרל את ההכרעה הדמוקרטית.
ברמה המעשית השיטה הזאת מופעלת על ידי שלטון הפקידים והשופטים. ברמה הרטורית־תעמולתית היא מחופשת לקריאה לאחדות. אבל זו קריאה מזויפת, כל עוד היא לא מכירה בכך שהצד המנצח בבחירות נדרש לשלם למען האחדות הרבה יותר מהצד המפסיד, ואין לכך כל הצדקה. הניתוח הזה נותן בידינו כלי שמאפשר לקלף את מסכת הקריאה לאחדות, ולזהות בקלות אם מאחוריה עומדת דאגה אמיתית לשלמות העם, או שמא דאגה להמשך שלטונו של השמאל נגד רצון העם. אם תוכן הקריאה לאחדות עוסק בדרך שבה מקבלים החלטות – זוהי קריאה כנה. אם המודעה עוסקת בתוכן ההחלטות עצמן – זוהי מניפולציה שנועדה להנציח את שלטון השמאל.
כמדי שנה הוצפו העיתונים שהודפסו לקראת תשעה באב במודעות הקוראות לאחדות. על רקע ארבע השנים הרעות הפוקדות אותנו, הקריאה הזאת נראית בוערת מתמיד. אבל מבט מפוכח על הסוגיה חייב להתבסס על ההכרה שלכל דבר טוב יש מחיר, וכשהשמאל דורש אחדות הוא דורש להקריב למענה – למענו – את הדמוקרטיה. ועל זה אסור להתפשר.
***