לפני כמה שנים צפיתי במחזמר 'המילטון' בברודוויי, וזה גרם לי להרגיש פרפרים בבטן. כמה דקות של התבוננות עצמית הוליכו אותי למסקנה שזו התחושה כשמביטים בגאונות. אני לא מבין כלום בכדורגל, אבל מחברים שלי שיותר מחוברים לתחום אני מסיק שזה מה שהם מרגישים כשהם רואים את מסי משחק.
השבוע שוב הרגשתי את הפרפרים הללו בבטן. הופתעתי לא רק מהגאונות שבמהלך, אלא גם מהגאון שביצע אותו: איתמר בן גביר. לאורך השנים יצא לי לשוחח עימו כמה פעמים, לפעמים בשידור ולפעמים פנים אל פנים. התרשמתי שתוכו כברו לא רק במובן שהוא אדם ישר אלא גם שהמעטה המחוספס שלו אינו מסתיר נפש עם תחכום שחמטאי. כה גדול הוא הפער בין התחכום במהלך שאתאר בשורות הבאות ובין אישיותו של בן גביר כפי שאני מכיר אותה, עד שמקנן בי ספק מסוים שמא בן גביר עצמו אינו מודע לגאונות במהלך שביצע השבוע, ולהשפעות ארוכות הטווח שלו על מדינת ישראל, על הדמוקרטיה שלה ועל היחסים בין הרשויות.
המהלך שעליו אני מדבר הוא מינויו של מאיר סוויסה למפקד משטרת דרום תל אביב בניגוד לעמדת היועמ"שים. אחת החזיתות המדממות במתקפה שמנהלים השופטים והפקידים נגד הדמוקרטיה הישראלית היא חזית המינויים. במקום שבו השמאל שולט, כמו במשרד הביטחון, המינויים מתקדמים ללא הפרעה, תוך התעלמות רועשת מעמדת הציבור שעליו הקצינים הכושלים אמורים להגן. במקומות שבהם יש שר שזוכר את הציבור שאותו הוא משרת, כמו קרעי במשרד התקשורת, היועמ"שים מנהלים קרב חפירות ומסכלים כל מינוי בטיעונים כאילו־משפטיים שמסתירים בקושי את המניע החתרני האמיתי: למנוע כל מהלך, עד שישוב ללשכה מישהו "משלנו". קרעי כמובן הוא לא היחיד שסובל. כל השרים מתלוננים שתוקעים להם את כל המינויים. היכולת למנות ולהדיח בעלי תפקידים היא בליבת הסמכות השלטונית של הממשלה הנבחרת, ובדיוק בגלל זה היועמ"שים השתלטו על המינויים.
שרים יכולים, תאורטית, להתעלם מחוות הדעת של היועמ"שים ולהמשיך את כהונתם של מי שמינויו נפסל. אבל מהלך שכזה יוצר סיכון שהפעולות שיבצע המתמנה לא יהיו תקפות מבחינה משפטית, שהרי אם הוא לא כשיר לכהן כמפכ"ל, כיושב ראש מועצה או כמנכ"ל – אין לו סמכות לפעול במסגרת התפקיד. ובדרך המעוותת שבה הפקידים בנו את השירות הציבורי, קיים חשש שהפקידים שאמורים להיות כפופים למי שהתמנה - יצייתו ליועמ"שים ולא לבכיר שמעליהם.
המשרד לביטחון לאומי אינו שונה בהקשר הזה מכל משרד אחר: היועמ"שית הקשתה על בן גביר להדיח את קובי שבתאי ועמי אשד, הערימה קשיים על מינוי נציב שב"ס וסיכלה את מינויו של אבשלום פלד למפכ"ל. עסקים כרגיל. ואז שלף בן גביר את האס, וקידם את סוויסה למרות התנגדותה הצפויה של היועמ"שייה. המהלך הזה הוא כל כך גאוני, משום שהוא שומט את הקרקע מתחת למקור הכוח של היועמ"שים: במשרדי הממשלה האחרים, הפקידים מצייתים ליועמ"שים ולא לשרים כי החמאה מרוחה בצד של היועמ"שים. הפקידות הצליחה ליצור מציאות של "אנחנו" הפקידים, מול "הם" – השרים והציבור שעומד מאחוריהם.
אבל מאיר סוויסה שובר את הדפוס הזה. סוויסה הוא שוטר שעשה מה ששוטר אמור לעשות, הפעיל כוח מול מפגינים שהתפרעו, והוא נרדף בגלל זה על ידי מח"ש והפרקליטות שעומדת מאחוריה. מח"ש רודפת את השוטרים? בן גביר מקדם את השוטרים הנרדפים. "אנחנו" השוטרים ובן גביר, "הם" – מח"ש, הפרקליטות והפקידים. כשתגיע השעה להחליט אם לציית לפקודותיו של סגן־ניצב סוויסה כמפקד תחנה, הרוח שתנשוב במשטרה תיישר את השוטרים עם המפקד שלהם, עם המפכ"ל, עם השר, עם הממשלה ועם הציבור הישראלי.
את המהלך הזה אפשר היה, תאורטית, לבצע בכל אחד ממשרדי הממשלה האחרים. אבל כשמדובר במשטרה, החשיבות גדולה יותר. המשטרה היא הזרוע הארוכה של היועמ"שים. נבחרי הציבור חוששים מהזימון ללהב 433, ולכן הם מצייתים לפקידים במקום לבוחריהם. אבל מינויו של מאיר סוויסה מאותת לשוטרים באיזה צד הם צריכים להתיישב. זהו מהלך קטן שמכה גלים גדולים, כה גדולים שהם יכולים לשנות את דברי ימי המלחמה על דמוקרטיה הישראלית.
אני איש ליכוד. כואב לי עם ההתנהלות הפרלמנטרית של עוצמה יהודית בשבועות האחרונים, והרטוריקה של כמה מהח"כים שם לא תמיד עוברת לי בקלות בגרון. אבל לעומת הדיבור המליצי של רוב הח"כים של הליכוד, אי אפשר שלא להשתאות לנוכח האפקטיביות של בן גביר. הוא חיסל את הקייטנה בבתי הכלא הביטחוניים, חילק נשק לאזרחי ישראל, וכעת ייתכן שהוא פתר את בעיית המינויים לכל הממשלה.
***