חשיפת הקלטות מנדלבליט בשבוע שעבר החזירה את זיכרוני הפוליטי 27 שנים אחורה, לפרשה אחרת. גם שם מועמד לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה ניהל סחר־מכר עם מי שאמור למנות אותו, וגם שם המהלך הצליח והמועמד מונה. אלא שבכל זאת ההבדל בין הפרשה ההיא, שנקראה בר־און חברון, ובין חשיפות השבוע שעבר דוקר את העין: רוני בר־און התפטר מתפקידו כיועמ"ש יומיים אחרי מינויו, ובחודשים שלאחר מכן כל המעורבים במינוי - ראש הממשלה נתניהו, שר המשפטים הנגבי, ושני עורכי דין המקורבים לנתניהו - הוטרחו לחדרי החקירות. המשטרה המליצה להעמיד לדין את נתניהו, הנגבי, דרעי ואביגדור ליברמן, שהיה אז מנכ"ל משרד ראש הממשלה, כולם בגלל מעורבותם ברמה כזו או אחרת ב"קשר הפלילי להשתלט על משרת היועמ"ש", כפי שהדבר הוגדר על ידי היועמ"ש אליקים רובינשטיין ופרקליטת המדינה דורית ביניש. בסוף אומנם איש לא הועמד לדין, אבל הפרשה שינתה את הדרך שבה ממנים יועמ"שים בישראל והפכה לאבן דרך בהליך רמיסת הדמוקרטיה הישראלית על ידי שופטים ויועמ"שים.
ומנגד, בפרשת מנדלבליט האחרונה עלו שמותיהם של מנדלבליט עצמו, אפי נוה, נציג לשכת עורכי הדין בוועדת האיתור, שרת המשפטים דאז איילת שקד, ואפילו נשיא בית המשפט העליון לשעבר אשר גרוניס. והארץ לא גועשת, צרצרים רועמים במסדרונות להב 433.
הבה נניח בצד את שאלת פליליות המעשים, ונעסוק במה שחשוב באמת: בעקבות פרשת בר־און חברון התכנסה ועדה בראשות מאיר שמגר והמליצה על הדרך שבה מתמנים יועמ"שים: הממשלה ממנה את היועץ שלה, אבל על פי המלצת ועדה שבה מכהנים שופט עליון בדימוס, שר המשפטים או יועמ"ש לשעבר, נציג ועדת החוקה, נציג לשכת עורכי הדין ונציג הפקולטות למשפטים באוניברסיטאות. לא צריך זכוכית מגדלת כדי לראות שהימין בישראל, אם במקרה ניצח בבחירות, יהיה בוועדה הזאת במיעוט נצחי ואם הפסיד בבחירות – באפס ייצוג. ממשלת אהוד ברק אימצה את ההמלצות, והן תקפות עד היום.
ההצדקה של שמגר לפארסה הזאת כמובן הייתה הכול חוץ מפוליטיקה. הפיאסקו של רוני בר־און הוכיח שצריך להציל את התפקיד הרם מטופריהם המזוהמים של פוליטיקאים, ולהעבירו לטיפולם של שופטים, עורכי דין ואקדמאים נקיי כפיים. הפיאסקו של נוה ומנדלבליט מוכיח שהמטרה לא הושגה: מינוי היועמ"ש נותר מושחת לא פחות מכפי שהיה, אולי אף יותר.
התשובה הניצחת של הממשלה צריכה להיות תיקון האיוולת של ממשלת אהוד ברק ושינוי שיטת מינוי היועמ"ש, כדי להציל את התפקיד מטופריהם המזוהמים של שופטים, משפטנים, פקידים ועורכי דין.
ותופין קטן לסיום, הרבב הפלילי שדבק בפרשת בר־און חברון נבע מהטענה שאריה דרעי התנה את תמיכתו במינוי בר־און בכך שהיועמ"ש החדש יסגור נגדו תיקי שחיתות. מנדלבליט היה בעצמו חשוד בפלילים בעת שהיה מועמד ליועמ"ש, ובעת שוועדת האיתור המושחתת ההיא המליצה על מינויו כמועמד יחיד. אומנם פרקליט המדינה הכחיש זאת בשעתו, אבל מנדלבליט המוקלט הנצחי הוכיח את ההפך בהקלטה אחרת שלו, מלפני כמה שנים, שבה התלונן ששי ניצן מחזיק אותו בגרון, ואף הדביק לו כינוי גנאי עסיסי.
ההבדל בין הטיפול התקשורתי־משפטי בשתי הפרשות אומר דברים שאנחנו כבר יודעים מזמן על התקשורת והפרקליטות, אבל הגיע הזמן לומר דבר מה חדש על ההבדל במישור הטיפול הממשלתי. העובדה שממשלת ישראל לא עטה על הפרשה כמוצאת שלל רב, ולא משתמשת בה כהצדקה לערוך את הרפורמה הנדרשת בתפקיד היועמ"ש, היא מחדל המונח לפתחה של הממשלה המכהנת. בהרב־מיארה מזמן גדשה את הסאה באופן המצדיק את פיטוריה. הליך המינוי המושחת סולל את הדרך לכך שהיועמ"ש הבא יהיה נציג נאמן של הממשלה הנבחרת והציבור שבחר בה, ולא של חונטת השופטים.