ספורים ושמועות מהרב אברהם שפירא

מאחורי הכיסא של הרב בביתו ישנו מזגן והייתה תקופה מסוימת שהיה מונח עליו עציץ עם צמח מפלסטיק.

ופעם אחת במהלך השיעור שחקתי בעציץ ושברתי עלה אחד. למחרת הלכתי לרב לבקש מחילה ואמר לי שכלל לא ידע שיש מאחריו עציץ. התמדתו של הרב הייתה כל כך גדולה שלא שם לב מה יש מאחוריו.

כשהיה הרב בא לתפילה היה מקדים מעט ותמיד היה לוקח את הספר הקרוב ביותר אליו ולומד בו עד התפילה. ולפעמים היה בא סמוך ממש לתפילה והיה מספיק לקרא רק שנים שלשה מילים ובכל זאת לא ויתר גם על זה שכל מילה של תורה חשובה.

הייתה תקופה שהיו מניחים לו בכוונה כל מיני ספרים מיוחדים ואחר התפילה שואלים את הרב מה דעתו על ספרים אלו. וכשהיה ספר חדש דבר ראשון היה הרב שואל אם מי שחברו הוא תלמיד חכם שאז היחס לספר שונה.

פעם אחת ראה בספר (שמחברו לא היה ת"ח) פרק שכותרתו היא דעת הרמב"ם ואחד מגדולי האחרונים בעניין מסוים. ואמר בתקיפות שאי אפשר לכלול בחדא מחתא את הרמב"ם עם אחד מהאחרונים ויש להבחין בין מדרגות בקדושה.

הרב היה חוזר הרבה שעניינה של ישיבה הוא השראת שכינה והביא את הר"ח ביומא שכתב על "שאני אברהם אבינו שהיה זקן ויושב בישיבה" – "ששם השכינה שורה". וציין שישיבה היא המוסד העתיק ביותר שהיה כבר מזמן האבות.

הרב אמר שעיקר ענינה של הישיבה הוא לפתח את "שכל התורה" דהיינו שהאדם ידע לעיין בתורה. ולכן עיקר הישיבה הוא לימוד העיון. ובשביל ללמוד בקיאות מספיק שיעור של בעלי בתים בדף יומי ולא צריך לזה ישיבה ומה שצריך להיות בישיבה הוא רק כדי לפתח את העיון והחשיבה שהאדם ידע להעמיק ולעיין בתורה. ואמר ש"שכל של תורה זה תוספות" וע"י לימוד התוספות מתפתח מאוד העיון, ואמר שמקובל שמי שיודע את כל הש"ס על התוספות נקרא "גאון".

והרב זירז מאוד על לימוד הקצות והשב שמעתתא ואמר שהם "ספרים מחנכים" משום שיש בספרים אלו גם עמקות גדולה של סברא וגם הסברה מאוד בהירה ואמר שיש ללמוד כחצי שעה ביום אחד מספרים אלו. ובעצמו נתן שיעור בכל מוצאי שבת בקצות ובמסכתות שלא היה קצות למדו מחנה אפרים.

הרב היה חוזר הרבה על הרמב"ם שכתב שמה שתקנו חנוכה ופורים הוא משום הפסוק "מי כה' אלקינו בכל קראינו אליו" והסביר שהדבר בא ללמדינו את כח התפילה ולהשריש בני שנאמין בכח בתפילה ובקרבת ה' לעמו ישראל.

הרב היה מחפש ללמד זכות על ישראל וכששמע שהיו מדברים בצורה שלילית לא היתה דעתו נוחה מכך אפילו כשהיו מדברים על יחידים וק"ו על הכלל. והיתה תקופה שחזר הרבה על הירושלמי שאמר שבזמן אליהו למרות שעבדו ע"ז כיון שפסחו על שני הסעיפים והיה להם ספק אם יש ממש בע"ז זכו לישועה ורואים שמספיק שיש לאדם הרהור ספק ברע וזהו ג"כ נקרא זכות. ושמח שמצא לימוד זכות על ישראל בזה.

הרב היה קשור מאוד לכותל וידוע כמה הקפיד ללכת לכותל גם בעת זקנותו בשבועות והושענה רבה וכן בפסח היה הולך לכותל וכשאנו אליו להקביל פני רבו בבית טובי העיר שאל אותנו אם היינו בכותל. וכמדומני שאמר פעם שיש מקור לזה שצריך ללכת לכותל דוקא ביום כיון שההליכה היא זכר לעליה לרגל ובלילה כתוב שהיו נועלים שערי העזרה ולא היה אפשר ליראות וממילא גם כיום יש ענין בזה. וכמדומני שלא אמר למעשה שלא יוצאים בלילה אלא העיר בזה.

הרב היה כולל דרכים רבים בעבודת ה', כשהייתי בשיעור א' היה לי חברותא חסיד ברסלב והיה עומד מול הרב כדי לראותו עובד את ה' בשמחה וללמוד מכך כיצד להיות שמח.

שאלתי את הרב מה ההבדל בין לימוד מספר ללימוד מרב. וענה שיש יותר סייעתא דשמיא בלימוד מרב כיון שיש בו הרבה תורה וזה משפיע באופן סגולי ומרומם מאוד את התלמידים. ואמר לי "אילו היו כאן בבית המדרש הקצות ורע"א היו כל השאלות נפתרות" (גם מבלי לשואלם). ובאמת שמתי לב שבשיעור במוצאי שבת היו עולים במוחי חידושים ופתרונות לשאלות רבות שהיו במהלך השבוע, והרבה פעמים השארתי דברים שלא היו ברורים בלימוד למוצאי שבת ואז חשבתי עליהם ומצאתי את הפתרון. וזכורני שפעם הגיע לארץ הרב שטרן מארה"ב [ת"ח גדול מאוד שחיבר עשרות ספרים] ותמיד כשהיה בא לארץ היה מבקר אצל הרב, ואחד שיצא מהרב דיבר בחדר האוכל של הישיבה [היה זה בסעודת יום בעצמאות] ואמר שברגע שמתחילים לדבר עם הרב יש הארה מיוחדת וכל השאלות נפתרות.

פעמים רבות אמר בשיעור בקצות החושן שהתקיים במוצאי שבת שבעל הקצות החושן נמצא כאן בשיעור. וסיפר את הסיפור על הרב שהיה מעביר שיעור בשאגת אריה ופעם אחת לא העביר משום שבא אליו השאגת אריה בחלום ואמר לו שאינו יכול לבא לשיעור משום שביתו חולה בעיר אחרת וצריך לדאוג לה, ובירר שבאותו זמן נפטרה הבת.

כשביקרנו את הרב גלזר זצ"ל (רבה של רמלה מתלמידי הראי"ה קוק שהכיר את הרב בצעירותו, נפטר באותו יום שהתקיימה הלויתו של הרב) אמר לנו כמה פעמים אין לכם מושג כמה גדול הרב שפירא.

בערב שבת לאחר התפילה היה מנהגו של הרב שאמר שבת שלום לכל אחד ולילדים קטנים לחץ יד. ופעם אחת היתה ילדה קטנה שהושיטה לו יד והרב סירב ללחוץ משום צניעות ואמר לה שבת שלום בנעימות ובהארת פנים מיוחדת באופן שלא נעלבה מכך.

פעם אמרתי לו הסבר במחנה אפרים שנראה בעניו שאל אותי אם יש לי עט ואמר לי לרשום.

כששאלתי אותו שאלות זמן רב לאחר התפילה שאל אותי אם כבר אכלתי. ופעם אחת אמר שאלה כזו צריכים לשאול אחרי האוכל.

תמיד כשהיו שואלים את הרב שאלה היה אומר להביא את הספר שעליו שאלו ולומד במהירות גדולה את הקטע שעליו היתה השאלה. ופעמים רבות היה מחדש חידושים גדולים שנתחדשו לו בלימוד זה מלבד השאלה שנשאל.

היה בחור שהיה חוזר על מילים בתפילה ויום אחד לאחר תפילת מנחה הרב הבחין בכך בשעה שהלך ליציאה מבית המדרש (הבחור היה בקצה השני של בית המדרש) ושלח אדם לקרא לאותו בחור שיבא לבית הרב. אותו בחור נבהל והפסיק מהמנהג הזה.

כשהיו שואלים את הרב שאלות והיה ניכר מהשאלה שאינה שאלה באמת והבחור שואל אותה מיראה מופרזת היה הרב אומר שזו עצבנות. והבחנתי שהיו בחורים שהרב היה מבחין שבאופן כללי הם חרדים ופוחדים יותר מדאי ולהם אמר כמעט על כל שאלה שהיא עצבנות (גם על שאלות שלאחרים לא היה אומר שהם עצבנות).

לפעמים הרב היה מוכיח בחורים בתקיפות על דברים מסויימים אבל לבסוף היה מרצה את הבחור ותמיד היה הבחור יוצא עם חיוך. ושמתי לב שבמקרה שהרב הבחין בנימת זלזול על גדולי ישראל או בטעות בענינים של אמונה היה מקפיד מאוד להוכיח על כך. וכמה פעמים אמר בשם הגר"ח שגם נבך אפיקורס -דהיינו אפיקורס בטעות שלא באשמתו - הוא אפיקורס שלמרות שאינו אשם בכך למעשה אינו מאמין בה'.

הרב סיפר שפעם סידר גט בב"ד והסופר שהיה ותיק ומומחה מאוד כתב את הגט ולאחר שכתבו פתאום ראה שכתב בטעות "אבונא אברהם" במקום של השם. והתפלא מאוד שמעולם לא קרה לו דבר כזה וכתב גט שוב ולאחר שכתבו שוב ראה שכתב בטעות אבונא אברהם והתפלא עוד יותר וכתב גט שלישי ושוב כתב אבונא אברהם וכמעט תלש שערות ראשו מרוב תמהון ואז אמר הרב ששלשה פעמים הוי חזקה ומסתמא יש דברים בגו ובדקו את השמות ובאמת האשה לא אמרה את השם האמיתי שלה ואם היה הגט נכתב היה פסול. ורואים כמה סייעתא דשמיא יש לדיינים צדיקים.

הרבה אברכים היו באים ומציעים לרב להיות סנדק בברית של בנם והרב היה שואל ובודק אם הסבא אינו מקפיד כלל על זה ואם היה חשש שהסבא רוצה להיות סנדק לא היה מוכן הרב לקבל סנדקאות.

פעם היה הנשיא בברית והרב היה סנדק והיה פחיתות כבוד לנשיא שלא מכבדים אותו והמוהל היה יוסל'ה ואמר "הנשיא מכובד בסנדק מעומד" (דהיינו להחזיק התינוק קודם הברית כנהוג). וספק אם היה זה רעיון של יוסל'ה או של הרב.

פעם שאלתי אותו שאלה בעניני השקפה. ואחר שענה לי אמר לי בתור הדרכה שצריך לברר את הדברים במתינות ובסבלנות ולא להיות פזיז אלא לדון בכל צד ובכל דבר עד שבמבררים את האמת. אבל אחר שמבררים את האמת הולכים עד הסוף ולא מסתפקים כלל.

היה מקרה שירד לי הרבה דם מהאף ובעל כרחי בלעתי דרך האף הרבה דם. והלכתי לרב לשאול אותו אם הדבר מותר. והרב כל כך הצטער מכך שירד לי דם שבקושי יכל לענות לי.

פעם אחת כשהרב יצא מבית המדרש והתחיל לרדת במדריגות כשהיתה רגלו אחת על המדרגה ורגלו אחת על הקרקע קפצתי ושאלתי שאלה (וזה היה קצת לא במקום). הרב נעצר ואמר לי שאדע שכל עוד אדם לא קיבל רבנות הוא חפשי אבל משקבל רבנות יש עליו אחריות והוא מחוייב לענות בכל מצב שהוא. ואמר לי וגם אתה אם תהיה רב תדע שתצטרך לענות בכל מצב. ואז ענה לי הרב בסבלנות מרובה על שאלתי.

כשהייתי בשיעור ג' נתוכחתי אתו בשיעור במוצ"ש על מהרש"א מסויים במסכת בבא מציעא והייתי בטוח שאני צודק. ולאחר ששה שנים כשחזרתי שוב ולמדתי בבא מציעא (בסבב הבא) הגעתי לאותו מהרש"א ויה ברור שהרב צדק ואני טעיתי ופשוט אז לא הבנתי נכון. ולומדים מכאן שגם כאשר לא מבינים כלל דברי הגדולים הם נכונים.

כשהיו דברים שהיה חשוב לרב לומר אמר אותם גם באמצע שיעור כללי ולפעמים סיפר סיפור ארוך באמצע שיעור כדי ללמד לימוד מוסרי או דרכי לימוד שהיה חשוב לו ללמד.

במוצאי שבת אחת כשהוכיח הרב את התלמידים על שלא מספיקים יותר בלימוד ביקש ממנו תלמיד אחד שיאמר לו כמה דפים למד ביום כשהיה בחור בחברון. הרב לא הסכים לגלות ומהשפציר בו אותו בחור אמר לו שהוא מוכן לגלות לו ובלבד שיתחייב גם הוא ללמוד אותה כמות של דפים. הבחור כמובן לא הסכים.

הרב מאוד החזיק מפרקי התהילים שאומרים לאחר התפילה בישיבה וכמה פעמים כשבאו אליו ובקשו ממנו להתפלל על חולים אמר שיכתבו אותם ברשימת החולים שבישיבה. והרב עצמו אמר את פרקי התהלים בכונה גדולה וכשהיה חזן היה קורא את הפסוקים בקול רם והתעוררות גדולה והציבור מתעוררים מאוד מזה.

ידוע כמה הרב הקפיד על כבוד תלמידי חכמים. ופעם שאל תלמיד מסויים כמה צריך השיעור של הגדלות בתורה כדי שיקרא ת"ח ויהיה חיוב לכבדו והתלמיד דקדק והתפלפל בזה ואמר לו הרב "אל תתקמצן" ותכבד כל מי שיש בו גדלות מסויימת בלי לדקדק יותר מדאי.

ובכל זאת היה חשוב לרב מאוד ההבדל בין תלמידי חכמים גדולים לקטנים וביאר את הפסוק "ויראו ויקחו איש מטהו" שקשה מדוע כתבה זאת התורה הלא מספיק לומר שמטה אהרון פרח ובזה ידוע שנבחר לכהן. אלא התורה רצתה להדגיש שאחר שנתבררה גדולת אהרון לקח כל אחד מהנשיאים שהיו גדולים בתורה את מטהו ואמר "אני לא משה רבינו, אני לא אהרון הכהן" והבחינו את ההבדל בין המדרגות.

והרב חזר הרבה שמי שלא מגדולי הדור אינו יכול להפסוק בעניני כלל ישראל והסימן לזה הוא מי שיודע לפסוק בעניני עגונות. ופשוט שעניני כלל ישראל אינם פחות חמורים מעניני עגונות ולא כל אחד יכול לפסוק בזה. ואמר שכיום יש הרבה "רעבעלך" שפוסקים בענינים חמורים למרות שלא הגיעו לזה. והזכיר פעמים רבות את דברי הרמב"ם שמי שלא הגיע להוראה ומורה הוא שוטה רשע וגס רוח.

גם בעניני פסק הרב החשיב את פסק ההלכה לפי גדלות האומר. וכמה פעמים אמר אין בדורינו מי שיכול לחלוק על הרב פרנק. ובהקשר לפסק האור שמח שבטלו ג' השבועות אמר אין בדורינו מי שיכול לחלוק על האור שמח. וכשראה ספר חדש בדק קודם כל אם מחברו תלמיד חכם.

הרב החשיב מאוד את הרב פרנק ואמר שלאחר פטירת מרן הרב זצ"ל הוא היה פוסק הדור ורואים את זה מכמות השאלות ששאלו אותו וכתובות בשו"ת הר צבי. וקודם לזה מרן הרב זצ"ל היה הפוסק הגדול בארץ ישראל וגם זה רואים ממספר התשובות שכתב. ואמר שהוא בעצמו "התנדב" לספור כמה תשובות כתב הרב ואין באותו דור (עכ"פ באר"י) מי שכתב תשובות רבות כל כך.

היתה שמועה שהגרש"ז אויירבך חזר בו לפני פטירתו מהיתר המכירה. ואמר שאי אפשר להאמין לזה שאם היה חוזר בו היה מפרסם את הדבר ולא אומר בלחישה לאוזן אדם מסויים שחזר בו.

הרב אמר שמצוה לעיין בספרים נדירים שלא רגילים לעיין בהם שיש גאוני עולם שכתבו ספרים וכיום ספרים אלו לא מצויים או שלא רגילים לעיין בהם והביא דוגמא את השו"ת נטע שעשועים שהיה בביתו. ואמר שבזה עושים חסד עם המחבר שהשקיע את כל תמצית חייב בכתיבת השו"ת והספר זה החיים של האדם. ומסתמא ימליץ טוב על המעיין בספריו.

הרב סיפר שהלבוש מרדכי בתחילה למד יותר בקיאות. ופעם אחת סיפר לגרא"ז מלצר שלמד את כל אבן העזר עם הב"ש והח"מ ועלה בידו רק מספר קטן של חידושים קצרים. ואז למד איתו הגרא"ז מלצר וקיבל ממנו דרכי העיון ומאז נהיה מעמיק גדול מאוד. והרב זירז ללמוד את הלבוש מרדכי בעיקר את הספר על מסכת בב"ק שנכתב לאחר שלמד עם הגרא"ז מלצר וניכרת בו השפעת הגרא"ז מלצר עליו.

הרב סיפר על הרב חוג'י עבודי שהיה דיין ביחד איתו, ואמר שהיה בעל מידות גדול מאוד והיה מנקיי הדעת וזהיר ונקי במעשיו ועניו מאוד וגדול בתורה. ונהג שני יו"ט בשכונת מקור ברוך בירושלים שמא מקום זה לא היה מיושב בזמן חז"ל ולא באו אליו העדים.

לאחר השיעור במוצאי שבת הרב ביקש הרבה פעמים שנתפלל עליו בעיקר כשהיה לו בעיות בעינים וגם בשנים האחרונים שנחלש יותר. ואמר לנו שמרגיש מהי זקנה שאינו יכול ללמוד כמו שהיה.

ישנם הרבה קלטות של שיעורים של הרב והרב ביקש הרבה פעמים שמישהוא יתנדב לעבור עליהם ולהוציאם לאור. ואמר שמחזיק טובה לרב בנימין רקובר שהוציא את שיעוריו.

כמה פעמים אמר שההתמדה בלימוד בזמנינו היא יותר מאשר בזמנו. ואמר שכמה פעמים יצא בשעות מאוחרות מאוד למרפסת ביתו וראה אור בבית המדרש ונתפעל מכך.

הרב החזיק מאוד מהבחורים בישיבה ואמר שבין ל"ו צדיקים יש גם כאלה "שהם רק עם כיפות" היינו ללא חליפות ומגבעת. ובכל זאת דעתו היתה שרב צריך ללבוש כובע משום כבוד התורה. ואמר שפעם אחת אמר כך לרב אחד מהבקעה ואמר לו שזה שלובש מכנסים ארוכות ולא קצרות כמנהג המקום (כיון שבבקעה חם מאוד) זהו הכובע שלו ונהנה מהתשובה.

הרב ביאר את הכתוב בסוף מלאכי "זכרו תורת משה עבדי" שמלאכי היה בסוף תקופת הנבואה וידעו שהנבואה עומדת ליפסק ונקל לשער איזה הרגשה היתה לעם שהיה רגיל לנביאים "כפלים כיוצאי מצרים" ופתאום עומדת הנבואה ליפסק ולא ידעו כיצד להמשיך את הנהגת עם ישראל ולכן אמר מלאכי זכרו תורת משה היינו שלמרות שהנבואה מפסיקה התורה ממשיכה ובה נדע כיצד לעשות ובלימוד התורה יש גם ניצוץ נבואה כדברי הרמב"ן בב"ב יב.

וסיפר שבחו"ל היה בכל עיר "מגיד" שהיה מוכיח את העם ובדורות האחרונים בטל הדבר. ואמרה לו אשה אחת זקנה מהדור הקודם שאינה יודעת כיצד יכולים להיות יראי שמים בדור הזה ללא מגידים. וגם הנביא היה כמו מגיד שהיה מוכיח את העם וכמובן שהיה הרבה יותר מזה.

בהקשר זה סיפר הרב שכשהגר"ז סורוצקין הגיע לארץ אמרו לרב הרצוג שהגיע גדול בתורה מאוד הציע לו הרב הרצוג להיות מגיד והגר"ז נעלב מזה משום שמשרת המגיד לא היתה נתונה לגדולי תורה והרב הרצוג לא ידע מכך כיון שהיה מאנגליה ושם לא היו מגידים.

הרב אמר שספדן זה מקצוע וסיפר שבהספד שהיה על אחד מגדולי הדור הקודם דברו גדולי הדור ואמרו דברים יפים מאוד אבל אף אחד לא בכה. ואחר כך עלה המספיד שידע להספיד בניגון מיוחד ובגרע שפתח פיו כולם בכו.

הרב אמר שהחסידות הצליחה למשוך את הנוער בתקופת ההשכלה משום שמאוד הקפידו על סיפורי צדיקים. ואצל הליטאים למרות שהיו גם כן הרבה סיפורים לא הקפידו לספרם כל כך.

וטעם נוסף שהחסידות הצליחה הוא משום השמחה. וסיפר שבירושלים היו שני בתי כנסת של חסידים ושל ליטאים. ובכל מוצאי שבת בבית הכנסת של הליטאים היו קוראים תהילים בקול עצוב ואילו בבית הכנסת של החסידים היתה סעודה שלישית בשירים ובשמחה גדולה ומובן שזה משך יותר אנשים.

וסיפר שזוכר שהיה ספר תהילים מדפוס מפורסים בחו"ל שהיו בו כאלה שנפלו ברשת ההשכלה ולכן רצו להדפיס במקום הפסוק (קיט) "מזקנים אתבונן" – "מצעירים אתבונן". וקמה צעקה גדולה על זה ובסוף עשו פשרה וכתבו רק "אתבונן" ולא כתבו לא זקנים ולא צעירים.

הרב אמר שצריך להיות סקרן להסתכל בספרים ולהתעניין בהם. ובאמת הרב עצמו היה קורא כל ספר שהזדמת לידו וגם כשהיה עובר בבית המדרש ורואה ספר חדש היה נעצר וקורא אותו וכן כשהיה רואה מישהוא עם ספר ביד היה שואל איזה ספר זה.

הרב אמר על עצמו שעד שהיה דיין לא ידע מה זה כסף.

כשהיו דנים בשיעור על דיני ממונות וטענות של בעלי דינים אמר הרב שהסוחרים אומרים שכל העולם הזה הוא משל והנמשל זה כסף (להדגיש את חשיבות הכסף בעיני העולם).

פעם בא חסיד ברסלב למכור ספרי ברסלב בישיבה והציע גם לרב לקנות והרב הוציא 50 שקל מכיסו ונתן לבחור אחד שיתעסק עם המוכר ויקנה את הספר.

הרב אמר שיש שלשה ספרים שחשוב מאוד ללמדם כיון שבהם יש את דרך הלימוד והעיון של וולאזין והם הנחלת דוד, וספרי בעל המשכנות יעקב, והגליא מסכת (כמדומני).

כשהיו תקופות קשות של פיגועים או שרצו להחריב חלקים מארץ ישראל אמר הרב שזה סימן שיש קטרוגים בשמים על ישראל וצריך להרבות בתפילה ובלימוד.

בשלב מסויים החלטתי שיותר טוב לי שאלמד ללא חברותא ושאלתי את הרב ואישר לי לעשות כך.

הרב אמר שבקיאות זה רק ללמוד מה כתוב ללא סברות, ועיון זה להבין למה כתוב כך.

הרב אמר שחשוב ללמוד גמרא על מהרש"א וכמו שעורר על זה החזו"א באגרות אבל אין צורך ללמוד את כל המהרש"א על הסדר וזה מקשה על ההתקדמות ולכן הרבה הפסיקו ללמוד מהרש"א, אלא לראות במקום שיש שאלה או מהרש"א חשוב.

הרב אמר שצריך לישון כמו שאדם צריך ואם ישן פחות זה פוגע בלימוד, וסיפר שפעם היה בחור שהיה ישן מעט בלילה וחשבו שהוא מתמיד גדול אבל אחר כך ראו שתמיד היה נרדם בלימוד.

"אלדד ומידד מתנבאים במחנה" הרב סיפר שפעם בא אליו רב קהילה שאנשי קהילתו עשו לו צרות גדולות ולכן רצה להתפטר. ואמר לו הרב שרבנים לא מתפטרים והביא ראיה מאלדד ומידד שהתנבאו במחנה ואמר יהושע למשה רבינו "אדוני משה כלאם" ופרשו חז"ל (סנהדרין טז) הטל עליהם צרכי ציבור והם כלים מאליהם. ולכאורה קשה מדוע יהיו כלים מאליהם הרי אם יראו שקשה להם יתפטרו, ומוכח שלרב אין להתפטר.

הרב אמר [בשם ספר אחד] שמה שרבקה לא אמרה ליצחק שעשיו רוצה להרוג את יעקב הוא משום שלא רצתה לומר לו שיש לה רוח הקודש משום ענוה.

ושאלתי את הרב מדוע יצחק גילה לעשיו שיעקב לקח את הברכות הרי יכל לברכו גם כן, ואמר הרב שלא היתה ליצחק ברירה כיון שלאחר שלקח יעקב את הברכות לא יכל לברך שוב את עשיו שברכת יעקב סותרת לברכת עשיו ולא היתה הברכה מתקיימת בו ולכן היה מוכרח לגלות שיעקב לקח את הברכות [וכך אמר לי גם הרב רוזן שליט"א] ומה שאמר בלשון "בא אחיך במרמה" הוא כדי להצדיק את עצמו בזה שנתן את הברכות ליעקב ולא יכל לעשות זאת בדרך אחרת.

הרב דיבר הרבה על כך שצריך לראות את השגחת ה' בכל דבר, ובעיקר בשיחות ביום העצמאות ויום ירושלים האריך בזה שצריך להתבונן במעשה ה' וגם במשך השנה דיבר על כך. במגילת רות כתוב "כי פקד ה' את עמו לתת להם לחם" ואמר הרב שכך צריך להסתכל על המציאות שאנו היינו אומרים שיש שובע בעולם אבל צריך לראות שכל דבר נובע מהקב"ה וכך היא ההסתכלות של הצדיקים שכל דבר שקורה במציאות הוא מהקב"ה.

פעם אחר השיעור כללי הביאו לרב כוס מים ולא רצה לשתות משום כבוד בית המדרש למרות שמדינא מותר. ואמרו לו שישתה משום שלום בית שזהו רצון הרבנית ואמר שזה רק כשהיא נמצאת. וגם לא היתה דעתו נוחה מכך שאוכלים קודם ערבית וספירת העומר אבל לא ביטל את הדבר.

אומרים שהגר"ח כתב את הספר נפש החיים בשביל בנו הגר"י להרחיקו מחב"ד שהיתה השפעתם חזקה בליטא.

הגרא"ז סיפר לרב שיעץ לרב פינקל לשלוח תלמידים מסלבודקה לבריסק לגרי"ז וכך קם הקיבוץ בבריסק. ובארץ דאג לו הרב מאיר בר-אילן. ובחו"ל לא התעסק בצרכי ציבור ורק בארץ נכנס לזה.

ואחיו הגאון ר' משה היה ג"כ גאון עצום ולא תפס את המקום הראוי לו בעולם התורה וגם הוא לא התעסק בצרכי ציבור ואמר עליו הגר"ח שאין כמו ר' מוישה שיודע לתרץ רמב"ם.

פעם התחתנו בגיל צעיר ולכן לא נפגשו הרבה אבל כיום צריך ליפגש יותר מפעם. וסיפר שבזמנו היה רחוב בקצה העיר ולאחר שהחליטו על השידוך הלכו החתן ומשפחתו מצד אחד של הרחוב והכלה ומשפחתה מהצד השני ונפגשו ואמרו ערב טוב ובזה קיימו עד שיראנה. וסיפר על דודתו שהתחתנה בגיל יג' שנה ופעם אחת נכנסה לבית מבוהלת ולא יכלה לדבר ואמרה לה אימה "ראית את החתן שלך"? שבטעות ראתה אותו ולכן נבהלה. ופעם שלא היו נפגשים היו מרחיקים את זמן החתונה מהאירוסין אבל כיום שנפגשים אין להרחיק כל כך.

הרב אמר שלדעתו אין להכניס לימודי חול בישיבות וכך דעת גדולי הדור הקודם וכמו שאמר החפץ חיים שלרבנים זה לא יזיק אבל לישיבות יזיק, והניסיון הראה שהדבר לא עולה יפה.

בסליחות אומרים "עם ה' חזקו ונתחזקה" והמקור הוא מננוה, והפירוש הוא בהתאמצות הלב.

"תחילת דיבר ה' בהושע" היינו שזו תחילת הנבואה שנכתבה, והטעם שאז תמה זכות אבות כמו שאמרו חז"ל והיה צורך לחזק את התורה והנבואה.

"גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד" יש בזה שני פירושים שגם עבירה גדולה על כסא הכבוד יש עליה תשובה ושהתשובה גדולה ומרוממת את האדם על כסא הכבוד.

היה ראש ממשלה אחד שהודע שמוכן לוותר על הר הבית ואמר הרב שעצם ההודעה היא חילול ה' נורא, ולמרות שאסור ליכנס להר הבית צריך למחות על כך כמה שאפשר, ואפילו גויים מכירים הערך של התנ"ך שכתוב בו שמקום המקדש שייך לעם ישראל. ולאחר כמה זמן כשאותו ראש ממשלה התפטר שאלו את הרב אם לשמוח ואמר שאננו יודעים אם הבא יהיה יותר טוב וצריך הרבה תפילה.

התורה בונה את נפש האדם ומי שלא מחייך ומתנהג יפה לחבריו זה פגם בתורתו.

הרב אמר שהמחנכים של הדור זה רע"א קצות ונתיבות.

שער המלך הוא מאוד ישר וצריך ללמוד אותו ויש ללמוד ג"כ קוטנרס זיקה [אז למדו בישיבה יבמות].

המרכבת המשנה הוא בעל סברא גדול ונתפשט בישיבות וגם בירושלים נהגו ללמדו.

המנחת חינוך מעורר מאוד [לסברות]. וכשלמדו שבת בישיבה למדו במוצ"ש את מוסך השבת במנ"ח.

המנחת ברוך הוא ספר חשוב מאוד ויש לו סברא מאוד ישרה. והחזו"א פרסם אותו.

הגר"ש קלוגר היה המשיב הכי גדול, וכתב ספרים רבים מאוד.

עגונות הוא נושא קשה משום שצריך להחליט את הבעל מת ללא שיש בידינו נתונים ברורים. ומי שיכול לפסוק בענייני כלל ישראל הוא רק מי שראוי לפסוק בעגונות שענייני כלל ישראל אינם פחות חמורים מאשת איש, ותחילת קלקול הרפורמים אמרו שאין לרבנים זכות להביע דעה בענייני ציבור ורק בהלכות יש להם יכולת לפסוק.

בסוכות היה הרב שמח מאוד והייתה לו הארת פנים מיוחדת והיה שופע דברי תורה וסיפורים. הדברים לקמן הם מחוהמ"ס תשס"א.

יש מחלוקת מתי האושפזין של יוסף ביום רביעי או ששי. והרה"ק מקאמרנא אמר שראה בעניו את יוסף ביום הששי. וכתוב ויוסף הוא המשביר ולכן יום זה מסוגל להתפלל על פרנסה.

באותה תקופה היתה "ועידת שארם" שדנו בה על חורבן ארצינו הקדושה. ואמר הרב שזה שיש ועידה כזאת הוא מראה שיש דין בשמים וצריך להתחזק בתפילה. [וכך אמר הרבה פעמים כשהיו דיבורים על הסכמי שלום או פיגועים]. וסוכות הוא זמן דין ולכן אומרים הושענא ויש מקומות שאמרו כל הושענא שעה ועכ"פ צריך להתפלל.

סוכות והושענה רבה הם המשך של ר"ה ויוה"כ.

"וחנותי את אשר אחון וריחמתי את אשר ארחם" הכונה שיש מידת חסד להיטיב לדון לטוב ע"ש העתיד היינו שכיון שבעתיד האדם יהיה טוב גם בהוה מותרים לו. וז"ש ורחמתי – כבר עתה, את אשר ארחם – בעתיד.

בתפילת מנחה חיכה הרב שיביאו לו את הכובע ולא רצה להתפלל ללא הכובע. ע"כ מחוהמ"ס.

מה שאמרו חז"ל שמוציא מעות מכיסו ובאו לו מעות אחרות הוי יסורים היינו כשמצטער מכך.

אם אדם מצער את עצמו זה בעצמו חטא וצריך לשוב על זה אא"כ עושה כן לשם תשובה.

כשמקריבים קרבן יש חיוב ודוי משום כפרה וחיוב ודוי משום תשובה. ומחמת חיוב תשובה צריך להתודות קודם הקרבן.

בחייבי כריתות תשובה תולה ויסורים ממרקים. ויש להסתפק אם התשובה לבד מכפרת קצת והייסורים גומרים הכפרה או שהתשובה אינה מכפרת כלום עד שבאים הייסורים ומכפרת בצירוף הייסורים.

ויש צד לומר שהתורה מועילה במקום יסורים אבל ברמב"ם משמע שצריך דוקא יסורים.

הרב אמר שכשהרבנות אמרה לעשות צום לרגל המצב לא הוציאו קריאה מהישיבה לעשות צום שזה פגיעה ברבנות ורק כשהרבנות לא הוציאה קריאה אז הוציאו דף מהישיבה לעשות צום.

הרב סיפר שהגרי"מ חרל"פ היה מתאמץ מאוד לבא לישיבה לומר שיעורים על אף שהיה חולה שאי אפשר לעזוב את הישיבה ללא שיעורים. ואחר כך היה חולה יותר ובא פחות לישיבה אבל גם אז בא לפחות פעם בחודש, והוא היה "עמוד הימיני" של הישיבה ובתקופתו היה היחיד שאמר שיעורים בגמרא.

הרב גוסטמן היה עניו גדול והלך למקומות שלא הכירוהו והתנהג בפשטות ללא לווי משום שלא רצה שיכירו אותו ויחלקו לו כבוד. וכך סיפר לרב שאינו רוצה שיכירו אותו. ואמר הרב שדיבר איתו כמה פעמים בלימוד והיה ראש ישיבה וגדול עצום, והציעו לו להיות ראש ישיבה בפונוביז' וסירב.

הרב מטבריג היה מחדש עצום והיה צריך להיות ראש ישיבה, ובתשובותיו יש חידושים גדולים יותר מאשר בשיעורים. ושיעוריו בישיבה היו מלאים בת"ח שבאו לשמעו, וגם הגרש"א יודלביץ היה בא לשיעורים והחזיק עצמו לתלמידו. ופעם אחת אמר אחד מתלמידיו חידוש ושאלהו מנא ליה וענה "אני אומר" ולא מצא הדבר חן בעניו שאין לומר דברים בלי מקור.

הרב סנדר סיפר שעמד ליד החפץ חיים כשהכריז הש"ץ אלול בשבת מברכים וכל גופו נזדעזע.

וסיפר עוד שפעם גילה שויתרו לו במכס על חצי דולר וסבר שמדינא פטור מלשלם אבל החפץ חיים לא היה לוקח ולכן חזר והחזיר את הכסף.

הרב סיפר על הרב חוג'י עבודי שהיה תלמיד הבן איש חי ולקח את הרב (הגר"א שפירא) לדיין ואמר הרב שהכיר לו טובה ובא אליו ברגלים. והיה שתקן עצום ובעל מידות מופלא והגיע לזה לא מכח לימוד מוסר אלא מכח קדושתו וכך היה גם הבן איש חי. והגיע לאמת בלי פלפול ולא היו איתו ויכוחים ואמר הרב שבבית הדין הסכים איתו להלכה, וראו עליו זיו התורה שהיה מגיע לאמת ישר והיתה לו שלות נפש וכמ"ש בספר היכלות שבבית שני היה זיוה והדרה של תורה וכתוב (סוף סוטה) משמת ריב"ז בטל זיו התורה וע' ברש"י שם, והיה מקובל גדול ולדעתי היה מגדולי הדור בתורה. ולא התעסק כלל בפוליטיקה.

ודומה לו היה הרב יוסף כהן שג"כ היה דיין אמיתי והיה שתקן עצום וצנוע מאוד והיה ראש מכון הרי פישל ובדרך כלל דיבר רק בדברי תורה.

הרמב"ן כתב שמה שישעיהו התנבא על הגאולה יותר משאר נביאים הוא משום שהיה בזמן חזקיה שהיה הו"א שיהיה משיח ולכן נתגלתה אז תורתו של משיח. והיינו שכשיש התנוצצות של גאולה צריך לקלוט אותה וזהו התורה שמתחדשת בענינים אלו (יום ירושלים תש"ס).

הרב סיפר שהכיר את דוד רזיאל מפקד האצ"ל ולמד שנה בישיבה והיה אדם חשוב, שתקן ומתמיד.

פעם לא עשו בין הזמנים והוא דבר חדש [ומשמע שהרב לא כ"כ החזיק מזה] אבל מי שצריך לנוח יש לו לנוח. ובירושלים לא היה בין הזמנים אחר ט' באב ורק לפני פסח וסוכות היה בין הזמנים כדי להתכונן למצות החג.

הרב אמר שיוצאים ידי תפילה דאורייתא בברכת המעביר שינה ונ"מ למי שדחוק לאכול שיאמר ברכה זו קודם אכילתו.

כשבאו בחורים לפני גיוס אמר להם הרב שכל אדם בכל מקום שנמצא יש לו דבר לתקן וההשגחה גילגלה שישלח לאותו מקום כדי לתקן אותו דבר.

בסליחות בתחלת עשי"ת מובא "החפצים ליראה את שמך" והסביר הרב שזה עיקר מעלתינו שגם כשאיננו מצליחים להתקדם בעבודת הבורא מ"מ אנו רוצים בכל והרצון הטוב הוא מעלה גדולה ולכן מתפללים בזכות זה.

לאחר רצח רבין בא בחור אחר לרב ואמר לו שעיקר החומרא בזה היא מפני שהיה ראש ממשלה ואמר לו הרב להיפך שעיקר החומרא היא בנטילת נפש מישראל ומה שהיה גם ראש ממשלה למרות שהוא מחמיר את המעשה מ"מ מה שניטלה נפש מישראל הוא יותר חמור.

הרב הרבה להביא משלים וסיפורים. פעם אמר בחור אחד חילוק בלימוד שלא היה נראה לרב, ואמר שאמרו על זה בישיבות ששאלו מדוע רכבת נוסעת מהר ועגלה עם סוסים נוסעת לאט וענה אחר שהטעם הוא משום שלרכבת יש צפצפה אדומה ולעגלה אין. והדבר נכון שלרכבת יש צפצפה ולעגלה אין אבל כמובן שזו לא סיבת ההבדל במהירות וכך יש חילוקים שהם נכונים אבל אינם סיבת ההבדל בין שני הדינים.

פעם אמר בחור לרב [כמדומני על איזה חומרא שרצה לנהוג בה] שאם הדבר לא יועיל גם לא יזיק. ואמר לו הרב שהחזו"א סיפר שהיה אדם אחר בוילנא שהיה הולך עם משקפיים בלי זכוכיות ואמר אם לא יועיל לא יזיק...

הרב אמר על ר' איצלה מפונוביז שהיה מחדש עצום ומלבד שהיה לו כח חידוש עצום היה גם מחדש במהירות גדולה הרבה מאוד חידושים כמעיין הנובע וכדאי מאוד ללמוד את דבריו, והרב אמר שלכן התעסק וטרח להוציא את הזכר יצחק משום שיש תולעת גדולה בלימוד דבריו והוא מאוד בונה בלימוד.

והרב סיפר שהגרי"י לימד בסלבודקה שהיתה ישיבה של תנועת המוסר אבל הגרי"י התנגד ללימוד המוסר וראשי הישיבה לא רצו שהדבר יפגע בלימוד המוסר של התלמידים. ומה עשו כשבאו הורי התלמידים לבקרם סיפר הסבא מסלבודקה שיש בישיבתו ת"ח שאין גדול ממנו בכל העולם, וכך כשחיפשו רב לפונוביז נזכרו בדברי הסבא ושלחו לו שיבא ואז עבר מסלבודקה לפונוביז.

מדברי מרן הגר"א שפירא

דרכי לימוד תורה

• כל דבר שאומרים הראשונים הוא "אור תורה" ויש מקום וסברא להסביר אותו ולהעמידו ואינו טעות ח"ו. אלא שלהכריע למעשה צריך סנהדרין ופסיקת הלכה, אבל בכל דבר יש טעם וסברא.

ושאלתי אם גם באחרונים כך, וענה שגם באחרונים הסברות שאומרים בהגיון ובשכל הם תורה וכולם אמת ויש בהם הגיון אמיתי גם במקום שנחלקו האחרונים זה על זה. ואמר לי אני ואתה – אתה יכול לומר שזה פיטפוטים סתם אבל לחלוק על המחנה אפרים [ספר זה היה מונח לפניו באותו זמן] אין אני יכול. והוסיף שרואים את זה במיוחד בקצות ובנתיבות ובמשובב נתיבות שכל אחד כשלומדים אותו נראה שהוא צודק וכשלומדים את החולק נראה שהוא צודק כי בכל אחד יש טעם וסברא.

וסברא של ראשונים היא כמו "קיר" שאותו ראשון הבין בצורה זו ולא יכל לומר אחרת בשום אופן.

• אדם צריך להתאמץ לקיים סברתו. ושאל אותי אם היה בא אדם לגזוז לך את השערות היית נותן לו? ועניתי שודאי שלא, ואמר לי שכך צריך לעמוד על סברא.
• מובא בדברי הגר"ח מוולאזין בשם הגר"א שאין נושאין פנים בתורה. ואין הכוונה שאפשר לחלוק על הראשונים אלא שאם לא מבינים אותם אי אפשר לפסוק כמותם ויסתלק מאותו הדין ולא יפסוק כלום, אבל אין לו רשות לפסוק הפוך מהראשונים. אלא שאם אינו מצליח להבין דברי הראשונים לא יפסוק.
• עיקר העיון ו"שכל התורה" הוא לחלק ולהבחין בדבר שנראה דומה ובאמת אינו דומה
• צריך ללמוד קצת זמן אחרונים כדי "לדפוק על השכל", וזו גם מטרת השיעור במוצאי שבת.
• כשיש שאלה שם מתחיל "שכל התורה" שאז אדם מתחיל ללמוד ולהעמיק. ואמר ששכל של תורה זה התוס' שדרך לימודם היא בשאלה ותשובה - וא"ת וי"ל, ואמר הרב שאין תלמיד חכם ללא תוס'.
• הרב עורר לכתוב חבורות כיון שזה מפתח את הסברא, ואע"פ שזה "לא שווה כלום" בכל זאת יכתוב כיון שזה מפתח את כח העיון. ומובא בירושלמי כל פטפוטין לא טובים חוץ מפטפוטין דאורייתא.
• רע"א זה "שיא של עמקות" ומפתח את השכל ומאוד מאיר עניים.
• אמר ללמוד אור שמח על הרמב"ם שאותו אי אפשר לחשוב שמבינים אם לא באמת מבינים.
• הרב אמר שבזמן האחרון מוציאים הרבה כתבי יד של ראשונים וכך גלגל הקב"ה משום שראשינו נסתם וצריך לפתוח את השכל.
• יש הזדהות בין תלמיד לרב, ובתלמיד יש חלק של הרב. ולכן אמרו חז"ל כבוד חברך כמורא רבך, שכמו שמרגיש קשר לרב כיון שיש בו חלק ממנו כך צריך להרגיש לחבירו.
• תורה היא נטיעה שצומחת ומתפתחת דהיינו שדבר שלומד מרבו נשאר בלב והוא צומח ומתפתח בתוך האדם כל הזמן, ורק אחר מ' שנה עומד לגמרי על דעת רבו, אבל גם קודם לזה הדברים הולכים וצומחים בתוכו.
• לגבי לימוד קבלה אמר הרב שבדורות אחרונים אפשר להקל קצת להקדים את הגיל, אבל קודם צריך למלא כרסו בש"ס ופוסקים.
• הרב אמר שיש ללמוד ספרי מוסר בעיון כמו שלומדים רש"י ותוס'. ויש שני ספרים גדולים על אגדות חז"ל והם המהר"ל והמהרש"א ומהם לומדים כיצד ללמוד אגדות.
• אמר ללמוד את ספר "כוכבי אור" לרבי יצחק בלזר ששם רואים איך ללמוד אגדה בעיון כמו הלכה, וכן את הספר שיחות מוסר לגר"ח שמואלביץ שגם בו רואים איך ת"ח לומד אגדה ומוסר.
• לגבי להתפרנס מלימוד תורה אמר הרב שבכל הדורות הקילו בזה וגדולי עולם נהגו להקל, וסיפר הרב שהיה יוצא מן הכלל והוא רבי אפרים זלמן מרגליות שהיה בנקאי משום שקיבל ירושה גדולה והיה אפשר לו להתפרנס מכך וללמוד אבל סתם אנשים שאי אפשר להם אין לערער בשום אופן על המנהג ומותר להתפרנס מתורה. ואמר הרב שאין לערער על מנהג של כלל ישראל ובמיוחד בגיל צעיר שאם לא יקבל מהישיבה לא יוכל ללמוד כלל שמותר, ו"אין לפקפק בזה" ומי שמחמיר בזה הוא "חסיד שוטה".
• פעם שאלתי את הרב שאלה כשהיה באמצע לרדת במדריגות. והרב נעצר וענה לי בסבלנות ואחר שסיים אמר לי שמהרגע שקיבל אדם רבנות נעשה משועבד לציבור ואינו ברשות עצמו, וצריך לענות בכל מצב.