לגרש את החושך הפמיניסטי

הקהילה, החברה והמגזר שבקרבם אני חי מחייבים אותי לעיין מחדש, כמה פעמים ביום, בעמדתי הבלתי פופולרית בעניין גיוס חרדים. דמעותיהן של האלמנות בהלוויות זולגות מעיניים שמוכרות לי היטב. המשפחות הנטושות והעסקים הקורסים מאחורי גבם של לוחמי מילואים גיבורים – שייכים לחברים טובים שלי.

הזעם ההולך ונאגר בציונות הדתית כלפי החרדים מובן בהחלט. בעבר יכולנו לשבת על הגדר, לצפות באנשי "צבא קטן וחכם" סונטים באנשי "תורה מגנא ומצלא", ולדעת שמבין שני הניצים אנחנו עושים את הדבר הנכון. אבל המחיר הופך בלתי נסבל, ותחושת ההקרבה מגמדת את הגמול הרגשי שבצדיקות לשמה.

העובדה שאנחנו צודקים לא פוטרת אותנו מהחובה לדרוש את הפתרון הנכון לבעיה. היא לא מתירה לנו להטביע את עצמנו באותה מדמנה משסעת של הבוץ ששני המגזרים האחרים זרקו אלה על אלה בזמן שאנחנו עשינו צבא. אנחנו חייבים להסתכל בגוף הבעיה, ולא להתפתות לנהל את המשבר על יסוד מפת הדרכים השקרית ששימשה את החילונים והחרדים עד כה.

השקר הגדול ביותר על הפרק הוא הטענה שבעיית גיוס החרדים יכולה להיפתר בחוק. לא משנה אם יהיו בחוק סנקציות או לא. לא משנה מה יהיו המכסות. לא משנה מה יעוללו לתקציבי מעונות היום והכוללים. אין ולא יכול להיות חוק שכופה על רבבות אנשים משהו שהם באמת לא רוצים בו, משהו שהם תופסים כאיום מוחשי על זהותם ותרבותם. מדינות שמצליחות לכפות את חוקיהן בתנאים כאלה הן מעטות. אנחנו לא הן.

את השיח בנושא הזה צריך לנהל על יסוד תרבותי, לא משפטי. הצעד הראשון בכיוון הזה הוא לנסות להבין למה החרדים מתכוונים כשהם אומרים "הצבא לא ערוך לגייס חרדים". לגמד את הטיעון הזה לסוגיות של יחידות הומוגניות וכשרויות מיוחדות – זה לעשות לעצמנו חיים קלים.

ב־2013 התפרסם מסמך תחת הכותרת "שירות נשים בצה"ל – המשך התקדמות או נסיגה לאחור?". מחברותיו הן ד"ר כרמית הבר מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, ואלוף משנה פנינה שרביט־ברוך ממכון INSS. וכך הן כותבות בפרק ההמלצות של המסמך: "במקרים שבהם העיקרון של גיוס חיילים דתיים וחרדים ושילובם בצה"ל מתנגש עם העיקרון המשמר את מעמדן של הנשים בצה"ל יגבר האחרון, גם אם המשמעות היא ויתור על מתגייסים פוטנציאליים". "על כל חייל לקבל עליו את הערכים המקובלים על צה"ל ועל המערכת הממלכתית בישראל, ואין להסכים לפגיעה כלשהי בשירות הנשים, ובכלל זה בשיבוצן". "יש... לוודא שצה"ל אינו מאמץ החמרות החורגות מאלו המקובלות במסגרות מקבילות באזרחות. כך למשל, יש להוקיע ולדחות על הסף רעיונות כגון... 'אזורים סטריליים מנשים' שאין לו תקדים בחברה דמוקרטית מתוקנת". "צריך להינתן מענה לצורכי החייל הדתי, בדומה למענה שניתן לשאר האוכלוסיות בעלות צרכים ייחודיים". "יש לאכוף את ההוראות ולנקוט צעדים חמורים במקרים של הפרות".

זהו מסמך חשוך וקנאי שנכתב בידי שתי נשים בעלות השקפה קיצונית. ארגונים שהסכימו להוציא תחת מכבשם את המכתם הזה – לא יכולים להיקרא אלא ארגונים קיצוניים. הסיבה שהמילה 'קיצוני' הולמת את הטקסט הזה נעוצה בחוסר הפשרנות שבו: הוא עוסק בהתנגשות בין שני ערכים, ו"פותר" אותה באמצעות מחיקתו המוחלטת של אחד מהם, תוך שלילה מוסרית של האפשרות לפשרה. זה לגיטימי, כמובן, שאנשים קיצוניים מפרסמים מסמכים קיצוניים. זכותם לחופש הביטוי אינה נתונה לערעור. אבל העיוות החמור, זה ששם בפי החרדים טענה שחובה להקשיב לה, הוא העובדה ששתי האכסניות – המכון לדמוקרטיה וה־INSS – לא מוקעות כארגונים קיצוניים. העמדה החשוכה שבטקסט הזה לבושה במחלצות של מקצועיות ומקבלת מעמד מיוחד בקרב יועצים משפטיים ושופטים. הטקסט הזה מגמד את שמירת ההלכה כ"צרכים מיוחדים", ומנרמל את הפמיניזם הקיצוני.

בנסיבות האלה – הדיון הציבורי הוא "לא כוחות". לחרדים ישנה היכולת המעשית לוותר מראש על הוויכוח, ופשוט לא להתגייס – כי אין חוק שיכול לכפות עליהם גיוס. ואנחנו, בני הציונות הדתית המצולקת, יכולים להמשיך לשפוך את מרירותנו על הציבור החרדי האדיש. אבל אנחנו יכולים גם להביט לעומק הדברים ולהבין שדרכם של החרדים לבקו"ם תלויה בנו ובנכונות שלנו לגרש את החושך הפמיניסטי.