כבר בפתיחה אומר, את הסרט הזה חייבים לראות. בהמשך קראו את הספר הנפלא שבעקבותיו עולה הסרט. לא רק בגלל עוצמתו. זה סיפור של מלחמה נשית. כבר בפתיחת הסרט עולה ומדברת במאית הסרט, לטישיה קולומבני ומדברת על החטופים כאן בישראל. מרגש. זו מלחמת גבורה. הפעם של נשים.
הסרט החדש, שיעלה בשבוע הבא 'הצמה' מביא את סיפורן של שלוש נשים בשלוש יבשות, האחת בת כת הטמאים בהודו, השניה צעירה מדרום איטליה שלאביה מפעל לצביעת והכנת שיער לפאות והשלישית עורכת דין ואם חד הורית ממונטריאול בקנדה, שסיפורן נארג אחד בשני.
וכפי שאמרתי, "הצמה" החל את דרכו כרומן שזכה להצלחה עצומה בצרפת, תורגם לשפות רבות, בהן גם לעברית ויצא בהוצאת כנרת זמורה, ובעקבות ההצלחה הוצע ללטישיה קולומבני לעבד אותו לסרט וגם לביים.
הסרט נפלא, נקי ואיכותי. מחד הנופים המרהיבים בהודו ובאיטליה, מאידך-העוני הקודר בהודו לעומת העושר בקנדה.
בשיחה עם הבמאית והסופרת לטישיה קולומבני היא מספרת שרצתה לכתוב את הסיפור הזה כספר כשהייתה תסריטאית ובמאית כי חשבה שיהיה מורכב מדי לספר אותו בצורה קולנועית. 'הייתי מודעת לכך שלצלם סרט בשלוש יבשות ובשלוש שפות יהיה עניין די יקר כלכלית. רציתי לנסות את כוחי בדבר חדש, בסגנון חדש אחרי 15 שנה של כתיבת תסריטים, לכתוב משהו שיבטיח לי חופש מוחלט', היא עונה בכנות.
אחת הנקודות המעניינות בסרט ובספר היא כת הטמאים בהודו. לטישיה מאירה את עיננו. "זו כת מנודה של מיליוני בני אדם הנמצאים מחוץ לחברה. קראתי הרבה על הודו מדינה שמושכת אותי ומפעימה אותי . אני נוסעת להודו כמעט כל שנה, לא פעם עברתי על פני כפרים של "טמאים", ושוחחתי עם חברי הקהילה, ובמיוחד נשים צעירות. אנשים שלא ניתן להם קול, שקופים לגמרי ומורחקים מהחברה. מנודים וללא כל אפשרות להשתחרר מן הכת שלהם".
"הכת מצוינת במסמכי הזיהוי, כך שמדובר בהפרדה וגזענות ממוסדת בקנה מידה כ ה גדול, שאינו קיים באף מקום אחר בעולם. לצערי, החברה ההודית לא מתקדמת בסוגיה זו . ראיתי לאחרונה דיווח על ספרית שאמרה שהיא מעדיפה למות מאשר לאפשר לבת כת ה"טמאים" להיכנס לסלון התסרוקות שלה, כיון שזה יכתים את כבוד משפחתה. זה מראה עד כמה המסורת הנוראה הזו חיה".
וכך חיפשה גם לתפקיד הילדה (ביתה של אחת משלוש הנשים) בת כת ה"טמאים" ולא בהכרח ילדה עם ניסיון משחק. המלהק ההודי ביקר במקלטים לילדים בליבן של אוכלוסיות מוחלשות. הוא ראה למעלה ממאה ילדים עד שמצא את הילדה שחיפשנו. סג'דה הייתה רעבה וראשה רחש כינים "כשפגשתי אותה התרשמתי מהאי נטליגנציה שלה ומנוכחות ה על המסך. כמו דמותה בסרט, גם היא לא ידעה קרוא וכתוב ו מעולם לא ביקרה בבית ספר מציאות ובדיה התאחדו. התברר שהיא מאד מוכשרת. בסוף הצילומים היא נכנסה לבית שמטפל בילדי רחוב והגשימה את החלום שלה ללמוד קרוא וכתוב".
ואיך יוצרים סרט בשלוש יבשות ועוד בתקופת הקורונה?
מסתבר שבעקבות סגרים חוזרים ונשנים נדחו הצילומים מדי פעם. "התחלנו בהודו", היא מספרת, "עברנו לקנדה ומשם לאיטליה, חצי שנה של ספרינט ומרתון בו זמנית. כשצילמנו בארץ אחת התכוננו לצילומים בארץ שנייה. בשל אזורי הזמן השונים נדרשנו לעיתים להשכים קום לפגישות זום. זה היה מאד אינטנסיבי, הרגשתי כאילו אני מצלמת שלושה סרטים ב ו זמנית.
"צילמנו בהודו חודשיים ואז מצאנו את עצמנו מצלמים בקנדה בה הטמפרטורה נמוכה ב - 35 מעלות, סגנון עבודה אמריקאי. סט אחר, צוות אחר, שחקנים אחרים. זה היה תרגיל אינטלקטואלי, רגשי ופיזי. לבסוף מצאנו את עצמנו בדרום איטליה נאלצים לעשות תרגילים בשפות. למעשה, למדתי איטלקית כדי שאוכל להבין את הטכנאים. סיפור של הצלחה", הוסיפה הבמאית.
סיפור נפלא, מרתק על פני כל 121 הדקות.