ארבעה מחבלים פעילי שמאל ירו פצצות תאורה לעבר בית ראש הממשלה. זה מפחיד ומסוכן. אבל מה שיותר מפחיד ויותר מסוכן מהפיגוע שהם ניסו לעשות, הוא העובדה ששב"כ מונע מהם מפגש עם עורך דין. אם יש משהו יותר מסוכן לפרט ולחברה מאשר לשעברים בכירים עם גישה לאמצעי לחימה – זה קפלניסטים שמשרתים במשטרה החשאית.
מניעת מפגש עם עורך דין היא לא אמצעי ענישה. היא לא דרך בעבור בריוני השב"כ לבטא את עומק סלידתם מהעבירה שעל הפרק. מניעת מפגש היא פגיעה כל כך קשה בהליך הפלילי התקין, עד שהיא חייבת להינקט רק בהתקיים תנאי אחד נדיר: אם תותר פגישה עם עורך דין – זה עלול להוביל למעשה טרור.
בפשיעה הפלילית, אפילו בעולמות המפחידים ביותר של משפחות פשע רבות עוצמה, לא ניתן למנוע מפגש עם עורך דין. גם אם ברור שעורך הדין הוא 'קונסיליירי', שותף לפשע, שהפגישה איתו תוביל בהסתברות גבוהה לשיבוש הליכי חקירה ואפילו לחיסול עדים. אם מתגבשים חשדות מספקים נגד עורך הדין, ניתן לעצור אותו, אבל לא ניתן למנוע מהעצור העיקרי לפגוש עורך דין כלשהו.
ברבות הימים, מחבלים ערבים עצורים הסתייעו בעורכי דינם, מחבלים גם הם, כדי לתכנן ולבצע פיגועים. התופעה הזאת היא ביטוי להבדל שזועק לשמיים בין הטרור הערבי לבין הטרור היהודי המומצא: כל חברה מוקיעה את פושעיה, אבל החברה הערבית מעריצה את מחבליה. עורך דין ישראלי, ולא חשוב אם לקוחותיו הם נערי גבעות, אקטיביסטית באה בימים מדרום תל אביב, דובר בלשכת ראש הממשלה או מחבלים מכת קפלן, לא יעלה בדעתו לסייע ללקוחותיו לעבור על החוק. מעבר לסיכון הרישיון וההסתבכות הפלילית, ההוקעה החברתית שבקצה השני מרתיעה מדי. וזה אם אנחנו מניחים בצד נקיפות מצפון מוסריות מהזן הטהור. כדי לייצר קונסיליירי, משפחות הפשע מייעדות מילדות את אחד מחבריהן ללימודי משפטים בגיל צעיר. כך גובר קשר הדם על עכבות הגינוי החברתי. אצל עורכי דין ערבים אין גינוי חברתי. סיוע למחבלים הוא מעשה גבורה.
שב"כ, באופן עקבי, מקריב את האבחנה העובדתית בין הטרור הערבי הנערץ לבין מיתוס הטרור היהודי, ששברירי קיומו מגונים מקיר לקיר בחברה היהודית. המולך שעל מזבחו מוקרב ההיגיון הוא הסימטרייה: אם שב"כ יעצור רק מחבלים ערבים, הוא יהיה גוף גזעני בעיני עצמו ובעיני הפטרונים בוושינגטון. לכן צריך לרדוף יהודים, ולשם כך יש להמציא טרור יהודי. ולא רק עצם הרדיפה דורשת סימטרייה, גם האמצעים להגשמתה: כלי המעצרים המינהליים נועד למנוע סיכון מיידי לטרור. אם שב"כ משתמש בו כענישה גם כלפי מחבלים ערבים, זה חמור מאוד, אך ברור לחלוטין שהכלי הזה חיוני מול מחבלים שמקבלים גיבוי מהחברה שחינכה אותם. אבל לא יכול להיות שישללו את הזכות להליך הוגן רק מערבים, ולכן תמיד טוב שיהיו במרתפים כמה עצורים יהודים עם גוזמבות וכיפות צמר, כדי שהשב"כניק יוכל להסתכל על עצמו במראה.
הוא הדין לגבי מניעת המפגש עם עורך דין: מעולם לא התקרב עורך דין יהודי למרחק קילומטר מסיוע ללקוחותיו לבצע פעולת טרור. אבל גם כאן – לא יעלה על הדעת שכלי כה דרקוני ישמש נגד ערבים בלבד, ולכן הסימטרייה מחייבת לשלול את הזכות הזאת גם מיהודים.
שב"כ ספג ביקורות נוקבות מהחברה הישראלית על טיפולו הנפשע באלי פלדשטיין. מניעת המפגש עם עורך דינו הייתה האשמה הפחות חמורה שהוטחה בארגון; אבל בניסיון מביך להדוף את הביקורת, שב"כ שוב שלף את התשובה המעוותת שלו לכל מעקש מוסרי – סימטרייה: גם מחבלי השמאל שתקפו את בית ראש הממשלה לא פוגשים עורך דין. אני לא חושב שיש ולו אדם אחד בקרב מי שביקר את שב"כ על פרשת פלדשטיין, שהתשובה הזאת מניחה את דעתו. במקום זה אנחנו רק מפחדים יותר: משטרה חשאית נטולת מעצורים שאינה כפופה לחוק ולפיקוח פוליטי שמה אותנו בקצה הנמוך של המדרון החלקלק בדרך למשטר אפל.
אין לי סימפטיה לעופר דורון וסייעניו. אם החשדות נגדם נכונים, אני מאחל להם ולנו שיירקבו שנים ארוכות בחדר אפל. אבל פשע מניעת המפגש עם עורך דין לא מכוון כלפיהם. הוא איום ברור מאוד של שב"כ כלפי כל אחד ואחד מאיתנו. היום זה הם, אתמול זה פלדשטיין, שלשום זה אברהם שפירא. מחר זה אתם ואני.