ורדים וקוצים

זו הייתה צריכה להיות התגשמות החלום הבורגני הישראלי. כך בדיוק, ובלי להתנצל על אליטיזם, הגה אותו התעשיין סטף ורטהיימר, כשראה בדאגה כבר לפני 50 שנה את חוסר תשומת הלב הלאומית שניתנת לגליל.

הוא החליט להביא לאזור קונספט התיישבותי שונה, שלהערכתו ישבור שוויון ויביא לתנופה דמוגרפית וכלכלית לאזור. כך הוקם כפר ורדים, כפר פסטורלי יוקרתי בגליל המערבי.

החזון היה למשוך אוכלוסייה יהודית איכותית מהמרכז אל הגליל באמצעות איכות חיים בלתי מתפשרת. התיישבות יוקרתית צמודת קרקע, ולצידה אזור תעשייה מצליח שיאפשר לתושבים להקים עסקי תעשייה משגשגים, שגם יעסיקו את תושבי הכפרים מסביב.

תפיסת הדו־קיום במיטבה: בעלי עסקים יהודים שמביאים ברכה גם למקומיים הערבים.

גם המיקום הגאוגרפי נבחר בקפדנות למטרה זו – חציצה ציונית חכמה בין הכפר הערבי תרשיחא לכפר הדרוזי יאנוח. כפר ורדים תוכנן ונבנה בדיוק ביניהם, רגע לפני שהשתלטו על המרחב כולו.

שכונת היוקרה של תרשיחא

אבל לאורך השנים משהו השתבש. זה קורה בתהליך שקט וזוחל, אבל שימו לב לנתון הבלתי נתפס הבא: יותר מ־50 אחוזים מרכישות ההרחבה של כפר ורדים נעשו על ידי ערבים. בסיור שעשינו במה שמכונה שלב ג', אפשר בקלות לראות את הבתים עם העיצוב הערבי השולטים באופן ברור במרחב. ההשתלטות על ההרחבה הפכה מסיבית כל כך, עד שיש מי שברצינות התייאשו והציעו לספח את כל ההרחבה לכפר תרשיחא הצמוד.

אבל זו לא רק ההרחבה. גם תושבי היישוב הוותיק, שהולך ומזדקן, מתחלפים לא רק בתושבים יהודים חדשים אלא גם בערבים מכל אזור הצפון. בפועל כיום כ־10 אחוזים מהבתים הוותיקים נרכשו על ידי ערבים והיד עוד נטויה. רבים מתושבי כפר ורדים מבינים שהצומת שאליו הגיע המקום הזה, שהפך לסמל, הוא הרה גורל. השנים הקרובות יכריעו האם הכפר הבורגני שהוקם לפני 40 שנה במטרה ציונית לאחיזה יהודית בגליל, עם דגש מיוחד על תעשייה וכלכלה חזקות, יהפוך חלילה לשכונת היוקרה הערבית של הכפרים הסמוכים.

המפנה החיובי בעלילה מתרחש בדמות חבורה של משפחות דתיות שהצטרפו בשנים האחרונות לקהילת כפר ורדים. אחרי שנים ארוכות של מגמה אנטי־דתית דומיננטית בקרב חלק מתושבי היישוב, בעשור האחרון התפתחה מגמה הפוכה של הכלה והארת פנים כלפי הדתיים שהצטרפו לקהילת הכפר.

כדי להבין עד כמה השינוי גדול, די להזכיר את המאבקים שהתחוללו כאן לפני שני עשורים להקמת מקווה נשים בשביל המשפחות המעטות שכן רצו לשמור על טהרת המשפחה. המקווה קם לבסוף, אבל רק אחרי התערבות בית המשפט.

מי שהכיר את כפר ורדים של אותם ימים היה שליח חב"ד שמשמש היום כרב המקומי, הרב שלמה גולדפרב. הוא חובש כיפה שחורה, ובתפקידו הצבאי מתפקד כרב אוגדת מילואים. לאורך השנה האחרונה היה לבוש מדים הרבה יותר מאשר לבוש בחליפת הרב. כיום הוא הכתובת הכמעט בלעדית לכל ענייני היהדות של תושבי הכפר, החל משאלות הלכתיות ועד שמחות ולהבדיל לוויות.

כיום הרב גולדפרב הוא דמות אהובה ומקובלת, אבל עברו שנים רבות ובעיקר תלאות רבות עד למציאות הזאת. "בתחילת מגורינו כאן", הוא מתנסח בעדינות, "לצד הערכה של גורמים רבים, היו התנגדויות שנבעו בעיקר מחוסר היכרות איתנו ופחד מהלא נודע. ניסינו להסביר שוב ושוב שאין מטרתנו לסגור כבישים בשבת וכדומה, אלא באמת להיות כתובת לעניינים יהודיים למי שרוצה ומעוניין. ברוך ה', לאחר תקופה, לאט לאט הפחד התפוגג ונוצרו תחושות הערכה ושותפות". הציבור למד להכיר את הרב שלמה והוא ליווה לאורך השנים מאות חתני בר מצווה והוביל לוויות, והחיים היו חזקים מכל הדמיונות והפחדים.

אנחנו נפגשים בביתה של משפחת הראל, בית מרשים שיושב על שטח של 800 מטרים רבועים. כדי לסבר את האוזן, המחירים שבהם נמכרים נכסים כאלה בשוק היד השנייה של כפר ורדים – בית פרטי על קרקע של יותר מחצי דונם – הם בין 2.5 ל־3.2 מיליון שקלים. במילים אחרות, פסטורליה אורבנית גלילית שאין לה מקבילה בשוק הנדל"ן בארץ.

אביגדור הראל ומשפחתו הגיעו לגליל מאזור ירושלים. אחרי ההתנתקות החליטו שהשליחות שלהם למען עם ישראל היא לגור בגליל, אבל "ביישוב שכולל גוונים שונים מהעם". לכפר ורדים הם התגלגלו כשחיפשו יישוב חילוני עם קהילת בית כנסת פעילה. לאחר המעבר נחשפו למגמה המדאיגה של רכישות בתים על ידי ערבים עד כדי סכנה דמוגרפית למקום, דבר שעורר אותם יחד עם חברי קהילה נוספים לעודד מעבר של משפחות יהודיות למקום.

"מהניתוח שלי, בעיית השורש בכפר ורדים היא טשטוש של הזהות היהודית והציונית, שיוצר ואקום שאליו נכנסים ערבים. זה משתלב עם מגמה של ערבים שבורחים מהפשיעה בכפרים ומחפשים איכות חיים גבוהה יותר. הם יודעים לזהות שהאידאולוגיה הפלורליסטית של המקום הזה לא יכולה לעצור אותם מלהיכנס לכאן. כי אומנם האנשים הגיעו לכאן הגיעו מסיבות ציוניות של ייהוד הגליל, אבל לצערי אתה רואה שאצל חלקם אחרי 40 שנה לא נשאר מזה הרבה. פעמים רבות מגיעים רוכשים ערבים ומציעים יותר כסף מהרוכש היהודי הממוצע, הצעה שהמוכרים לא תמיד מצליחים לעמוד בפניה".

דוגמה לכך אנחנו רואים ברחוב שאליו מוביל אותנו הראל. בשנים האחרונות התפרסמו בתקשורת לפחות שתי רכישות בתים של משפחת הפשע אבו־לאטיף בכפר ורדים. הבית הראשון ברחוב הזה הוא וילה ענקית שלהם. עד לפני שנתיים היה כמעט לא לגיטימי לדבר על התופעה הזאת, אך בשנתיים האחרונות הדברים עולים אל פני השטח. אולי זה 7 באוקטובר, אולי האירועים הפליליים שצצים מדי פעם. אבל משהו מתחיל לבעבע.

מתן נבוז'ני (מימין) ואביגדור הראל

צילום: גילי גהוזי

-

דו־קיום בין יהודים

גלית ינקוביץ' היא בדיוק התושבת הוותיקה שיכלה למצוא את עצמה בעבר חלק מהקבוצה שחששה לראות כאן דתיים, אבל היום אומרת בפה מלא: "רק בזכות המשפחות הדתיות שהגיעו לכאן החלה בלימה ראשונית בשטף ההשתלטות הערבית על כפר ורדים. התופעה התחילה בעשור האחרון. זה הגיע למצב שלגבי כל בית שנמכר התחלנו לחשוש ולבדוק אם הוא נמכר לאוכלוסייה הערבית".

"לא נוח שהשכן שלך מאוכלוסייה מרקע שונה", היא מתנסחת בזהירות כמעט טכנית, "רחובות הכפר לא נקיים כפי שהיו בעבר, ויש יותר כלבים משוטטים ורכבים שמשתוללים ברחובות". אני מנסה להוציא ממנה דאגה מסיבה לאומית יותר, אבל היא נשארת בנימוק של פערים תרבותיים.

בנוסף לכך, ינקוביץ' חושפת תופעה רחבה לטענתה של הטרדת בנות על ידי ערבים. "בנות בגיל 17-16 חוששות מלהסתובב בשעות הערב באופן חופשי. זה דבר שאף פעם לא היה כאן בעבר".

מה שבלם לדעתה את התופעה, כאמור, הוא התעבות הקהילה הדתית בכפר ורדים: "בשנים האחרונות הגיעה קהילה דתית בעיקר מהציונות הדתית. יש גם הרבה אמריקאים דתיים, וזה פשוט עשה טוב לכפר. אנחנו כל כך שמחים שהגיעה הקהילה הזאת".

למה הנוכחות של הדתיים בולמת לדעתך את הכניסה של הערבים?

"כי אם באיזושהי צורה האוכלוסייה החילונית קיבלה את הערבים כלפי חוץ - כמובן זה בצביעות כי החילונים לא באמת רצו אותם, אבל לא הייתה לנו הדרך להגיד לא – אז מהדתיים הם כאילו מפחדים. הייתי אומרת שהם אפילו מרגישים מאוימים".

הציבור החילוני בכפר עובר לדעתך שינוי?

"לגמרי", היא אומרת, אבל בוחרת שלא לפרט מעבר לכך.

מעניין שהמציאות גרמה לכם להכריע את מי אתם רוצים יותר, ערבים או דתיים, לא?

"אני יכולה להגיד לך רק שהציונות הדתית היא אוכלוסייה נהדרת. היא מקבלת גם את דרך החיים שלי וזה עושה את זה אחרת".

נראה שמתן נבוז'ני ומשפחתו הם סוג האנשים שעליהם ינקוביץ' מדברת. משפחה חדורת שליחות עם נוכחות ודעה מאוד ברורות ולא מתנצלות, ובכל זאת הם הגיעו מבחירה מודעת למקום ששונה מאוד מתפיסת עולמם כדי לחיות כאן לצד מי ששונה מהם. "הבנו שהגליל זו משימה לאומית ואנחנו רוצים להגיע אליו", מספר מתן על ההחלטה הזוגית־משפחתית שקיבלו בתחילת הדרך. "במקביל ידענו שרצינו מקום מגוון והטרוגני וכן, לגור לצד חילונים".

"אני חושב ששתי הנקודות האלה בסוף מתחברות. כי העובדה שהיום בכפר ורדים יש התעוררות תודעתית ורצון לבלום את התופעה, קשורה באופן מובהק לכך שיש היכרות עם אנשים דתיים. חלק מהתהליך הוא שבית הכנסת הפך לבית של כולם. כל אחד יכול להרגיש בו בבית – מהציבורים הכי דתיים ועד מסורתיים וחילונים. המקום הזה הפך למוקד עלייה לרגל לאחוזים מאוד גדולים של הכפר, שבאים לחגוג בו שבתות חתן ושבתות בר מצווה, ומתקבלים בסדר פנים יפות, בחיבוק ובאהבה. אני חושב שהציבור מבין יותר ויותר שהחזרת הצביון היהודי לכפר היא הדרך היחידה לכך שסכנת השינוי הדמוגרפי תיבלם.

"אנחנו אומנם נשמח מאוד שמשפחות דתיות נוספות יצטרפו לקהילת הכפר, אבל הן חייבות להיות משפחות שמבינות שהן מגיעות כדי לחיות יחד עם גוונים שונים מהעם".

"זה לא סתם שאין פה גרעין תורני", מדגיש אביגדור הראל, "המקום הזה לא מתאים לאופי של גרעין. יש כאן קהילה דתית עם נוכחות מאוד ברורה, אבל אין בה שום סגירות חברתית. למעשה, אין גבול ברור בין קהילת בית הכנסת לקהילת הכפר. אלה מעגלים עם הרבה מאוד השקות".

החשש: התבוללות שקטה

אז מה יש לחילוניות ליברלית לחשוש מערבים? האם מדובר אכן רק בפערים תרבותיים, שדווקא מצטמצמים מול האליטות הערביות, שבדרך כלל הם אלה שיוצאים מהכפרים, או שאולי לפחות אצל חלק מהציבור הכללי משהו בזהות היהודית זוכה לחשיבה מחודשת?

מתן נבוז'ני מספר שאת הסיבות האמיתיות אנשים פחות מביעים בדיונים הציבוריים, אבל בשיחות אישיות גלויות יותר הם חושפים דברים מהותיים. לטענתו, מה שמטריד את חלקם הגדול של התושבים הוא דווקא הדבר הפחות מדובר: החשש מהתבוללות שקטה. "כולם מבינים שהגרף הדמוגרפי מוביל לשם. הגנים מתמלאים בכל שנה בעוד ועוד ילדים ערבים, ולפני שאתה ממצמץ נגיע למצב שהאיזון הופר. לדעתי השמירה על הזהות מפריעה לרובם".

רונן זילבר, שכן חילוני נוסף שמצטרף לשיחה שלנו, פחות מאמין בהתפכחות. "הדגלים וההפגנות מוכנים", הוא בוחר להזכיר גם את המאבקים הפוליטיים שעד לפני רגע חלק לא מבוטל מהאוכלוסייה לקח בהם חלק. "מי שהיה שמאלני וגדל בזה, לא באמת משנה את דעתו. זה כואב לשמוע, אבל יש חבר'ה שלא אכפת להם שהערבים ישתלטו על המקום. זאת שנאה עצמית שגומרת אותי. אבל אני מסכים שיש היום יותר תושבים שבניגוד לעבר זה כן מפריע להם".

"אני מאלה שחושבים שזה לא תמים שהערבים מגיעים לכאן", הוא אומר. "הם יודעים שבעוד עשר או עשרים שנה אנחנו כאשכנזים שמאלנים ניעלם והם יבואו לכאן וישתלטו על הכול".

חזון הדו־קיום הוא לא משהו שהתערער?

"התערער, אבל לא לחלוטין. אמר לי חבר: דו־קיום זה ביישובים שונים. הוא עדיין מאמין בזה, אבל כשזה מגיע אליו לכפר זה מלחיץ אותו. שמע, את רוב המשפחה שלי הרגו בפולין ואני לא דתי, אבל חשוב לי לשמור על משהו. אין לי בעיה שיעבדו כאן, אבל נגמר יום העבודה? שיחזרו אל הכפר שלהם. זה דבר בסיסי. למה לערבים ולדרוזים מותר להגיד שהם לא רוצים שיגורו בתוכם יהודים, ולנו אסור?"

החלום האמריקאי בגליל

י', עולה מארצות הברית, הוא חלק בלתי נפרד מהקהילה הדתית, וכמוהו יש עוד 15 משפחות שכפר ורדים היה נראה בשבילן המקום הקלאסי להיקלט בארץ. אין בישראל הרבה מקומות שיכולים להציע גרסה ישראלית למודל האמריקאי של בית צמוד קרקע ואיכות חיים כפרית ואורבנית.

י' רואה שליחות לאכלס את שלב ג' של הכפר במסה של משפחות יהודיות מארצות הברית, שלטענתו יכול היה להביא אותה לכאן בקלות רבה אם אפשר היה להבטיח את הזהות היהודית של המקום. מבחינתו זה מצב של win-win – גם ייהוד הגליל וגם עלייה. מה שעוצר אותו מלעשות את זה הוא היעדר היכולת של המדינה להבטיח שיווק ליהודים בלבד. במציאות שבה ערך ייהוד הגליל נגנז בגלל טענות לגזענות, המדינה מלכדה את עצמה בחוסר יכולת לשמור על יישובים גדולים כיהודיים.

"כפר ורדים נמצא בדיוק בנקודת המפנה שלו. אני חושב שבעוד שנה או שנתיים נהיה בנקודת אל־חזור. אם כניסת הערבים תעבור אחוז מסוים, יהיה קשה מאוד לשמור על היהודים שיישארו כאן", הוא אומר.

בינתיים המשפחות האמריקאיות מקיימות לעצמן פעילות חברתית יהודית, שגם האוכלוסייה הוותיקה מוצאת איתה ממשקים משותפים מפתיעים. סיפור אחד כזה היה בערב הדלקת נרות מוצלח במיוחד בחנוכה האחרון. "שכנה אחת נכנסת עם פרצוף חשדני. לקח לה קצת זמן והיה נראה שהיא משתחררת, זורקת כמה משפטים על זה שאנשי הצפון הם ציונים ושולחים את הילדים שלהם לצבא. ואז, אחרי כמה דקות, היא יוצאת ואומרת שהיא כבר חוזרת. היא חוצה את הכביש לבית שלה וחוזרת עם גיטרה. אנחנו שרים בהתרגשות ביחד ופתאום אתה רואה אותה עם דמעות... זאת הקפסולה של כפר ורדים".

מה התוכנית שלכם? מה לדעתכם יביא לשינוי?

"קודם כול ברמה הפשוטה", מסביר הראל, "ברגע שכפר ורדים תהפוך להיות אופציה לציבור יהודי על כל גווניו, ממילא תהיה כאן קנייה מסיבית יותר של בתים, שעד עכשיו מי שקנה אותם הם ערבים. הרי חלק מהמבוגרים עוזבים באופן הכי טבעי בתים שמבחינתם גדולים מדי לצרכים שלהם. אבל פרט לכך, אנחנו רואים שבמקום שיש זהות יהודית ברורה יותר, הערבים פחות מעוניינים להיכנס. זה קורה בלי דיבורים. ערבים לא ייכנסו למקום עם זהות יהודית וציונית ברורה".

"לבוא לגור כאן משיג בדיוק את שתי המטרות", מחדד מתן, "זה גם מחזק את הצביון היהודי, וממילא זה הדבר שגם ינצח את הסיפור הדמוגרפי, כי המפגש עם האנשים שחיים כאן הוא כל כך חשוב. זה שהגענו לפה משפחה דתית צעירה בתוך מקום שרוב תושביו חילונים ויש מפגש נעים ומכבד ברחוב, בסופר או בהדלקת נרות חנוכה שכונתית - זה מגיע ממקום שפשוט בא לחיות יחד, וגם אם אנחנו שונים בדעותינו, שונים באורחות חיינו, זה עצמו הופך להיות מאוד עוצמתי גם כלפי חוץ".

"אנחנו בשלב שבו עדיין יש מרחב תמרון גדול לשינוי, אבל אם נפספס את הנקודה הזאת הערבים יגיעו למסה קריטית שממנה יהיה קשה להחזיר את הגלגל לאחור, כי בריחת היהודים תגבר. אנחנו כאן כדי להחזיר את המומנטום בכפר ורדים אל היהודים. וזה גם הסיפור של הגליל כולו".