יש מושג

ריבית הפריים

ריבית הפריים היא שיעור הריבית הבסיסי שעל פיו מחושבות רוב הריביות במשק הישראלי.

היא נקבעת כריבית בנק ישראל בתוספת קבועה של 1.5%. מרווח זה נועד לשקף את עלויות התפעול של הבנקים, את רווחיותם, ואת הפיצוי על הסיכון שהם נוטלים בהענקת הלוואות לציבור.

ברוב ההלוואות, הריבית הנקובה מתייחסת לריבית הפריים.

למשל, הלוואה לעסק עשויה להיות "פריים פלוס 3%", ואילו ריבית על החלק מהמשכנתא שאינו צמוד למדד יכולה להיות "פריים מינוס 0.8%". השימוש בריבית הפריים כריבית ייחוס מספק לצרכנים בסיס אחיד, שמקל על השוואה בין הצעות של בנקים שונים. עם זאת, העובדה שמרווח של 1.5% נקבע כקבוע על ידי המדינה ואינו משתנה עם הזמן, יוצרת נקודת מוצא גבוהה ואחידה לכל הבנקים – גם כאשר עלויות התפעול או רמת הסיכון הכללית במשק משתנות.

במדינות אחרות, כמו בריטניה, המצב שונה. ריבית הייחוס העיקרית שם מכונה SONIA, והיא נקבעת ישירות לפי ריביות השוק בפועל, בעוד שהמרווח משתנה בהתאם לתנאים כמו דירוג האשראי של הלווה, התחרות בשוק ועלויות הבנקים. המשמעות היא שכאשר בנקים מתייעלים, או כאשר רמת הסיכון במשק יורדת, המרווח עשוי להצטמצם – והלקוחות נהנים מכך ישירות. בישראל, לעומת זאת, השוק מתחיל מנקודת בסיס אחידה וגבוהה יותר, שאינה משקפת שינויים מבניים כאלה.

השוק הבנקאי בישראל הוא ריכוזי, ומורכב מחמש קבוצות עיקריות ששולטות ברוב האשראי במשק. במצב זה, ריבית הפריים מקלה על הצרכנים להשוות בין הצעות, אך היא גם מחזקת את הכוח של הבנקים לקבוע תנאים דומים, מה שעלול לצמצם את התחרות בפועל.

העובדה שהמדינה מגדירה את מרווח ה־1.5% מעוררת את השאלה האם מודל אחיד וקבוע זה אכן מתאים למשק הישראלי, והאם נכון להעדיף שקיפות וקלות השוואה על פני מודל גמיש ודינמי. למרות הריכוזיות ולמרות החסרונות של שיטת הפריים, בהשוואה בין־לאומית מרווח הריבית בארץ אינו גבוה ממרווחים מקבילים בעולם, אך עדיין ראוי לשאול האם שינוי השיטה יביא לתוצאות טובות יותר.