ביום שלישי בבוקר, קצת לפני שהגיע לחקירה שאליה זומן במשטרה הצבאית, צלצל הטלפון של רב־סרן במילואים דובי יודקין ללא הפסקה.
החיילים בפיקודו, שנמצאים בפעילות מבצעית בגזרה הצפונית, ביקשו לחזק את ידיו והודיעו לו שאם ייחקר וייעצר הם עוזבים הכול, פושטים את המדים ויורדים דרומה כדי לגבות אותו ולהיאבק למענו מול גופי החקירה.
יודקין נרגש מהמחווה, אבל השיב להם: "אנחנו לא נמצאים בצבא בשביל הפצ"רית, אנחנו נמצאים שם בשביל עם ישראל. יש לנו משימה ואנחנו נעשה אותה, המטרה שלהם היא לפורר אותנו מבפנים ואנחנו לא ניתן להם".
לפני שמונה חודשים חשב רב־סרן במילואים יודקין שכעת יוכל להמשיך להתמסר לשירות המילואים האינטנסיבי ללא הפרעות של המערכת הצה"לית. הוא היה אז בסיומו של מאבק למען אחיו, סרן ישראל יודקין הי"ד, שנפל בעזה. משפחת יודקין מכפר חב"ד עמדה על כך שיינתן לה להוסיף את הנוסח היהודי המקובל "הי"ד" על מצבת הבן בבית העלמין הצבאי. דובי והוריו נאלצו לעמוד מול מערכת אטומה של משרד הביטחון, שסירבה לחרוג בשבילם מהכללים הנוקשים. רק לאחר מאבק תקשורתי וציבורי ארוך, זכתה המשפחה להוסיף את הכיתוב המבוקש.
על אף המאבק החריף שניהל יודקין, הוא בחר לא לשבור את הכלים והמשיך בשירות מילואים מבצעי בגזרות השונות, שעומד כבר על כ־400 יום. אבל מישהו במערכת החליט לעלות על מסלול התנגשות עם לוחם המילואים המסור, שהחל בהודעה שקיבל ביום חמישי שעבר. היה זה לאחר שיצא מפעילות מבצעית בגבול הלבנון בחרמון, כשקיבל בחזרה את מכשיר הטלפון. שם חיכתה לו ההודעה שהוא מוזמן לחקירת מצ"ח, ואם יסרב להתייצב הוא עלול לזכות לעונש של חצי שנה עד שנה של מאסר בכלא צבאי.
יודקין ההמום ניסה לברר באמצעות מפקדיו מה מתרחש כאן, והתברר לו כי החקירה נסובה על אירוע מחודש אוגוסט האחרון, אז שירת כמפקד גזרה בחטיבת אפרים. היה זה לאחר הפיגוע האכזרי שבו נרצח גדעון פריי הי"ד בידי מחבל שתקף אותו בגרזן בפארק התעשייה בראון ליד קדומים. יודקין קיבל הוראה לסגור עם חייליו חנויות של ערבים סמוך לעיר אריאל, כחלק מהתגובה הצבאית לפיגוע. הוא תדרך את פקודיו בנוהל הפעולה: יש לסגור את כל החנויות, ואם מתעוררת התנגדות ניתן להשתמש באמצעים לפיזור הפגנות, כולל רימוני הלם וגז ובעת הצורך מעצר.
הפלוגה יצאה לדרך והחלה בסגירת החנויות. באחת החנויות, שהתברר למפרע כי הבעלים שלה הוא משת"פ של הצבא והמת"ק, החל בעל החנות להשתולל כשניתנה לו הוראת הסגירה. הוא ירק על החיילים, איים עליהם וקילל וסירב לבצע את ההוראה. בתגובה הושלך רימון הלם לתוך החנות, בעוד הוא עצמו נמלט ומתחבא במחסן. אותו ערבי החליט להגיש תלונה נגד החיילים, והפרקליטות הצבאית – בהחלטה היותר משונה שהנפיקה – קיבלה את התלונה ופתחה תיק חקירה נגד יודקין, שהיה המפקד האחראי.
"התקשרתי למח"ט שלי בפיקוד צפון, והוא התקשר בעצמו לפרקליטות הצבאית ונזף בהם: איך אתם פותחים חקירה על השלכת רימון הלם?! הרי אף אחד לא נפגע שם", מספר יודקין. "יש פה לכל היותר הליך משמעתי, אבל הם לקחו את הסיפור הזה באקסטרים. הם ענו למח"ט שהם רוצים את המ"פ והחליטו שתהיה על זה חקירה. גם מח"ט אפרים, שהאירוע היה בגזרתו, התקשר אליהם ואמר: אני 22 שנים בצבא, בחיים לא שמעתי שפתחו תיק על רימון הלם, זה הזוי".
"מבחינתי, לקרוא לי לחקירה כזאת בזמן מלחמה זה סכין בלב", זועם יודקין, ומעיד שהמקרה שלו לחלוטין אינו מקרה ספורדי. כשהגיע השבוע למשרדי מצ"ח, גילה בחדר החקירות לידו חיילי סדיר של צנחנים ונח"ל. "שאלתי אותם למה הם לא מפרסמים את זה, הם אמרו שמפחדים שיתפרו אותם. כלומר, אנחנו שומעים רק על החקירות של עשרות אנשי המילואים שנמצאים בחקירות או מעצרים מאז 7.10, אבל מתברר שיש עוד כ־150 חיילים סדירים שנחקרים! מדובר במספרים אדירים".
את החיצים שולח יודקין לעבר הפצ"רית יפעת תומר־ירושלמי והרמטכ"ל, ולא חוסך מהם מילים חריפות, שאת חלקן לא יכול הנייר לשאת. הוא מזכיר את שינוי הנוהל מאז 2014, שלפיו במקום שהפצ"רית תהיה כפופה למטכ"ל ותוכל לפתוח בחקירה רק לאחר שמסתיים תחקיר מבצעי, היא הפכה לבת חסות של היועמ"שית, וככזו היא "מיליציה" כהגדרתו, שאינה כפופה למטכ"ל ועושה כרצונה בתוך המערכת. "נוצרה פה מהפכה משפטית בתוך הצבא, היא לא כפופה לאף מפקד אלא לפרקליטות. זו פשיטת רגל הזויה של הצבא", הוא מאשים, "יש לנו צבא של אריות עם מטכ"ל של עכברים. הם היו צריכים לקחת את הפצ"רית ולנער אותה מהיסוד, אבל הם פשוט פחדנים".
יודקין מכנה את שרשרת הפיקוד "פושעי מלחמה" בשל אופי המלחמה הכושל בעזה שמסכן את הלוחמים, וגם בשל המדיניות הרופסת מול האג, שמציבה את הלוחמים בשטח כבשר תותחים: "כדי להראות שאנחנו מוסריים, אני הקוף שלהם. אני השכפ"ץ של הרמטכ"ל. הדם של אחי עדיין לא יבש, והם יטיפו לי מוסר וערכים שאני לא בסדר? הם יושבים במזגנים ויטיפו לי, מי שרואה למחבל את הלבן בעיניים, מה מותר ומה אסור? החוצפה עברה כל גבול. הרי המטכ"ל עצמו היה צריך כולו לעוף באותו לילה של 7.10 וללכת לכלא".
בבוקר יום שלישי הגיע רב־סרן יודקין לחקירה כדי להימנע מעונש מאסר. תחילה ביקשו ממנו לאפסן את נשקו האישי, אך הוא סירב. כשהסבירו לו כי אלה הנהלים, הוא אמר "תשנו את הנהלים". חילופי הדברים לא הזיזו אותו מעמדתו, עד שחוקר מצ"ח אמר לו "תישאר בחדר עד שתישבר". "אמרתי לו: אותי לא ישברו. אחרי חצי שעה מול החוקר קמתי ואמרתי שאני הולך הביתה. קפצו עליי וניסו לעצור אותי, אמרתי: אני הולך הביתה אחרי שהתייצבתי לחקירה. אתם רוצים להפעיל עליי סעיף מעצר, בבקשה". לבסוף הוחלט לזמן אותו לחקירה נוספת למחרת, אולם יודקין אומר כי ימשיך בסירובו לשתף פעולה עם החקירה.
"אני לא במאבק אישי ופרטי – אנחנו במאבק למען עם ישראל. אנחנו לא מוכנים לשתוק יותר. מאות לוחמים הוכפשו והושפלו על ידי הפצ"רית והמשטרה הצבאית, חברים שלי מהסדיר שנמצאים 14 שנה על מדים אומרים לי: אנחנו לא חוזרים למילואים, המדינה ירקה לנו בפרצוף. איך ייתכן שאני, מפקד פלוגה באמצע גזרה מבצעית, נקרא לחקירה תוך כדי מלחמה כאחרון הפושעים?". מחיר המדיניות של הפרקליטות הצבאית אינו רק דה־מורליזציה ללוחמים, מציין יודקין, אלא גם סיכון חיי אדם ממש: "היו לי סיטואציות ביו"ש שאני אומר לפקוד שלי: תן כדור! והוא אומר: לא, אני מפחד להסתבך. וזה תוך כדי פעילות מבצעית, מדובר בסיכון חיי אדם. זה התבטא גם בעזה, עם לוחמים שנכנסו למתחמים ממולכדים".
צעד נוסף שהוא מתכנן לתיקון המצב, ועדיין נמצא בשלבי הבשלה, הוא גיבוש הצעת חוק שלפיה לוחמים לא ייחקרו בזמן לחימה אלא באישור הרמטכ"ל, המח"ט ואחרי תחקיר מבצעי. "נגמר הזמן שבו עם ישראל הוא שק החבטות של האנרכיסטים שהשתלטו לנו על המדינה".
שבעה ניסיונות עלייה לקרקע. חברי הקבוצה בניסיון התיישבות ליד שכם
צילום: באדיבות נפתלי וזהבה פרל
-
ניצוץ ההתיישבות של השב"כ
הם עלו כמה פעמים לשטח פתוח סמוך לעיר שכם במטרה להקים בו יישוב, עקפו מחסומי צבא, הקימו אוהלים, פונו על ידי צה"ל, ואף זכו למעקב של השב"כ. ולא, לא היה שם אף חבר בשם בני קצובר או הרב מנחם פליקס.
סיפורה של 'קבוצת שכם' היה עד היום חור שחור בתולדות מפעל ההתנחלות, בין ההתנחלות הראשונה במלון פארק בחברון בתשכ"ח להקמת גוש אמונים בתשל"ד.
ספרו החדש של ד"ר אלחנן שילה, 'סיפורה של קבוצת שכם', חושף את החוליה ההיסטורית החסרה, שהייתה למעשה השראה לעליות ההיסטוריות של גרעין אלון מורה ועליות גוש אמונים.
אל סיפורה של הקבוצה הרוויזיוניסטית־אידאליסטית הזאת נחשף ד"ר שילה, חוקר ומרצה בתחומי היהדות באוניברסיטת בר אילן ובמכללת ספיר, כמעט במקרה.
בשנת 2018 עבד כשותף במחקרו של פרופ' אמיר גולדשטיין על התהוות תנועת הליכוד, והתבקש להתמקד בקשרים בין גוש אמונים לליכוד. שילה נחשף לרסיסי מידע אודות קבוצת שכם במאמר של העיתונאי חגי הוברמן, ומשם החל להתגלגל לשמות וחברים נוספים בקבוצה, למסמכים ותיעוד מהתקופה, שהולידו את הספר.
בשנת תשכ"ט כללה מפת ההתיישבות רק את אזור חברון וגוש עציון. קבוצת פעילים רוויזיוניסטים ויוצאי תנועת בית"ר החליטה לעדכן את המפה המצומצמת ולהקים יישוב יהודי באזור שכם. מראשיה היו עמירם שם ארי ונפתלי פרל, בנו של שמואל פרל, מפקד האצ"ל בצפת. גרעין הקבוצה נוסד מסטודנטים מהאוניברסיטה העברית, שאליהם הצטרפו בהמשך גם חברים מתל אביב וחיפה ולאחר מכן גם בני הציונות הדתית.
ניסיון העלייה הראשון שכוון להר גריזים כשל, והחברים חשדו באחת מיוזמות העלייה, מיכל גלוסמן, כי היא סוכנת שב"כ שהכשילה את הניסיון. לקראת ניסיון העלייה השני היא פרשה מהקבוצה, ולימים אכן התאמת החשד נגדה.
לקראת ניסיון העלייה השני השיגו אנשי 'התנועה למען ארץ ישראל השלמה' אישור מהשרים משה דיין ויגאל אלון להקים בית ספר שדה באזור שכם. אולם ראש הממשלה דאז, גולדה מאיר, הביעה התנגדות חריפה לכל ניסיון התיישבות באזור. גם הניסיון הזה הסתיים בפינוי על ידי הצבא. בפעם השלישית עלו חברי הקבוצה לקרקע בבעלות יהודית באזור היישוב ביתר, אולם גם את זאת לא התירו שלטונות הצבא. חברי הקבוצה לא התייאשו, וניסו לעלות לאותו מקום במסגרת העלייה החמישית, בהשתתפות כ־150 צעירים שסירבו להתפנות מרצון. הפעם צה"ל נקט באלימות קשה יותר והצית את האוהלים והציוד של המתנחלים הצעירים, אגב בפיקודו של רחבעם זאבי שהתנגד לכל פעילות בלתי חוקית.
לאחר הפינוי האלים החליטו ראשי תנועת בית"ר לנתב את המרץ של חברי הקבוצה לאפיק פרודוקטיבי, וקיבלו אישור ממשלתי לאזרח את היישוב ארגמן בבקעה, שנמצא על התוואי של תוכנית אלון. חלק מחברי הקבוצה קיבלו את הצעת תנועת בית"ר ועברו ליישב את הבקעה בשנת 1971, שם הקימו בית ספר שדה שהוציא טיולים גם לאזור שכם.
בסופו של דבר, לאחר שבעה ניסיונות של עלייה לקרקע, פינויים חוזרים ונשנים של צה"ל והתנגדות ממשלתית, נגנז חלומם של בני הקבוצה לחזור אל העיר שכם, אולם לא לזמן רב. שנים ספורות לאחר מכן נפגש צעיר בשם בני קצובר עם חבר קבוצת שכם זאב פרל, ולמד ממנו על שיטות הפעולה של הקבוצה. קצובר למד ממנו לא רק מה כן לעשות – למשל, כיצד לעלות לשטח פתוח – אלא גם מה לא כדאי לעשות. למשל, לא להגיע בלי אישי ציבור, שכן נוכחותם מונעת פעילות אלימה והשחתה של ציוד בידי הכוחות המפנים. קבוצת שכם נמנעה מלהזמין דמויות פוליטיות, בשל רצונה להישאר ממלכתית. גרעין אלון מורה עבר גם הוא את דרך החתחתים שאתגרה את קבוצת שכם, אולם בסופו של דבר צלח את כל המהמורות והשאר היסטוריה.
הספר עושה צדק היסטורי עם חברי הקבוצה ומעלה על נס את ההשראה שהעניקו למפעל ההתיישבות, אבל מאיר עוד זווית מעניינת בשאלת הקרדיט לשיבת היהודים אל חבלי ארץ אבותם. "מי שארגנה לראשונה את הרעיון של ניסיון עלייה בלתי חוקי בקבוצת שכם הייתה למעשה סוכנת מדיחה של השב"כ, שנהג כבר אז לנקוט בשיטות פעולה של סוכן מדיח לעידוד פעולות פרובוקטיביות", מספר שילה, "אם היוזמה לניסיון העלייה הראשון מקורה ברעיון שיזם השב"כ, ייתכן שהניצוץ שהוא עצמו הביא לעולם וחשב שיהיה בשליטה, יצא עם השנים מכלל שליטה והפך לתופעת המונים בגוש אמונים שהביאה לקביעת עובדות בשטח".
לתגובות: Hagitr72@gmail.com