בעדותו ביום שני התייחס נתניהו להסדר ניגוד העניינים בעניין אלוביץ': "לא היו לי קשרי חברות קרובים עם אלוביץ', ולכן ההסדר לא היה מוצדק. אבל לא היה לי אכפת שזה יעבור לגורמי מקצוע. לא עניין אותי רגולציה מול בזק ואלוביץ'. פחות לחתום חתימות אוטומטיות, לכן אמרתי שלא אכפת לי".
אנחנו רגילים להתבונן על משפט נתניהו ולשאול עד כמה הוכחה או הופרכה אשמתו, ואין ספק שהדברים שציטטתי מקטינים עוד את הסיכוי שיורשע באישומים ההזויים נגדו. אבל בהקשר אחר, הדברים הללו מציגים את נתניהו באור שלילי מאוד. לא משפטית אלא ציבורית.
אין דבר כזה "חתימות אוטומטיות". נתניהו כיהן אז גם כשר התקשורת, והתפקיד של שר התקשורת הוא, בין השאר, להגן על הציבור מפני הפקידים המושחתים. "החתימות האוטומטיות" האלה נועדו לוודא שהמשאבים של הציבור לא מתומרנים במוקדי הכוח כדי להיטיב עם שכבות מצומצמות.
כבר חמש שנים נתניהו חווה על בשרו, כנאשם, את השחיתות הפקידותית, ואת השימוש הנלוז במשאבים ציבוריים כדי לקדם אינטרסים זרים על חשבונו ועל חשבון הציבור שבחר בו. אבל הקלות שבה נתניהו הרשה לעצמו להעיד שלא היה אכפת לו להפקיר את המשרד שהפקדנו בידיו לפקידים – מעידה שהוא כנראה לא הפנים עד עכשיו שהפקידות היא לא מכונה חסרת פנים, אלא כוורת של פונקציונרים תאבי כוח שמונעים מאינטרסים ואוהבים לסגור דברים בחושך.
הסדר ניגוד העניינים בעניין אלוביץ' היה מושחת מיסודו: אלוביץ' היה הבעלים של בזק. חברת התמנון הזאת חולשת כמעט על כל התחומים שבהם עוסק משרד התקשורת – טלפון ואינטרנט, כמובן, אבל גם שוק הטלוויזיה דרך יס, וגם שוק הרדיו בגלל הבעלות על מתקני שידור. הסדר ניגוד העניינים נועד לרוקן את מינויו של נתניהו לשר התקשורת מתוכן ולחסום אותו מלעסוק בשום תחום במשרד הזה, מלבד הדואר הבלתי רלוונטי לכלום. עם כניסתו לתפקיד שר התקשורת, הכריז נתניהו שמשימתו היא הגברת התחרות בענף באמצעות פתיחת ערוצים חדשים. אבל בגלל שהערוצים משודרים לציבור בין השאר על גבי התשתית של יס, שבבעלות בזק, שבבעלות אלוביץ' – הסדר ניגוד העניינים קבע שהוא מנוע מלעשות זאת.
נתניהו של הסכמי אברהם וחיסוני הקורונה אמור היה להבין זאת. הוא אמור היה לראות את השחיתות שבהסדר שהונח לפניו, ולהילחם בו. אבל נתניהו של נאום בר אילן ושל משאיות הסיוע לחמאס מנע ממנו לעשות זאת, וכך נסללה הדרך לכתבי האישום.
העובדה שעשור של שחיתות פקידותית נועזת לא ניער את נתניהו מהקונספציה, מתגלה גם בקטע מנאומו במליאה בהמשכו של אותו יום שני. נתניהו התרעם מדוע לא חוקרים את ההסתה של יאיר גולן, את ההדלפה של גלעד קריב, את עלילת הדם של שדה תימן, והוא הפליג אפילו לטענות על קשר בין אהוד ברק לג'פרי אפשטיין. העובדה שנתניהו מרשה לעצמו לשאול זאת מעל בימת המליאה מעידה שהוא הפנים בכל מאודו את אחד השקרים השפלים של הפקידות הישראלית: העצמאות הפקידותית.
המשטרה והתביעה הפלילית הן זרוע של הרשות המבצעת, הזרוע שנתניהו עומד בראשה. החשדות הללו צריכים להיחקר על בסיס הוראה של הדרג הפוליטי, והדרג הפוליטי הוא נתניהו.
המהלך הלוגי המהפנט של הפקידות עובד בערך ככה: היו פוליטיקאים מושחתים שהשתמשו לרעה בסמכויותיהם. ובגלל שזה קרה, יש להפקיע את כל הסמכויות מכל הפוליטיקאים. יש להפוך את הפיקוח הפוליטי על השלטון ל"חתימות אוטומטיות", שכל פוליטיקאי שמח להיפטר מהן. המהלך הזה מיותר כמו שהוא הרסני: המנגנון הדמוקרטי כולל בתוכו מערכות הגנה מפני שחיתות של נבחרי ציבור – האחריות הקולקטיבית של הממשלה והפיקוח הפרלמנטרי הם דוגמאות לכך. אבל מתברר שאין שום מנגנון שמגן עלינו מפני שחיתות פקידותית. להפך: כשפקיד בכיר מואשם בשחיתות, התמריץ של כל הפקידים הוא לצופף שורות, כי אם מפילים אחד מהם אפשר להפיל את כולם.
במקום להתריס נגד מיתוס העצמאות הפקידותית ולהילחם בשחיתות שהוא מוליד, נתניהו מקבל אותו כערך מקודש המצוי מחוץ לשליטתו. במקום לאכוף את הסמכות החוקית של נבחרי הציבור על רשויות אכיפת החוק – נתניהו נואם במליאה. וכך, מי שלא גבה מחיר כבד מהשוטרים ומהפרקליטים העבריינים ב"פרשת משפטים בושה", משתאה מול מעצרם של אלי פלדשטיין, ארי רוזנפלד, ניצב־משנה אבישי מועלם ורב־גונדר קובי יעקבי, ומשתנק מול עלילת הדם בשדה תימן.
יש קשר ברור בין שמחתו של נתניהו על כך שהפקידים הסירו ממנו את הנטל של הטיפול בענייני בזק – כלומר, בכל ענייני משרד התקשורת – ובין הטלפון האדום שלא צלצל בליל שמיני עצרת תשפ"ד. נתניהו הוא שאיפשר את התפתחות האקלים שבו פוליטיקאים הם חותמת גומי של הדרג הפקידותי. עדותו בבית המשפט ונאומו במליאה מעידים שהוא עוד לא התעורר מהקונספציה הזאת.