'וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם'.
מעיר אמו"ר ב'ברכת אשר' שבין הציווי הנראה כחותם את פרשות המשכן לבין הסיפור על חטא העגל באה מצוות השבת, וגם אחרי סיפור חטא העגל באה שוב מצוות השבת, בתחילת פרשת ויקהל.
אמנם קיים קשר הלכתי ידוע, כמופיע במכילתא דרבי ישמעאל, בתחילת 'ויקהל', המלמדנו מהסמיכות שגם את מלאכת המשכן, חשובה ככל שהיא, יש לעשות רק בששת ימי המעשה ולא בשבת, אך עדיין יש לעמוד על סדר הפרשיות הכולל – משכן, שבת, עגל, שבת, משכן.
בטרם נתור אחר תשובה, הבה נייחד מספר מילים למעלתה של השבת. בפסוק בו פתחנו 'לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם', פותח הרב יהושע נויבירט ז"ל את הקדמתו ל'שמירת שבת כהלכתה', ספר אותו ערך למהדורותיו בעל 'ברכת אשר' במשך למעלה מיובל שנים, ספר שכל הלכה בו נכתבה על דעת הגרש"ז אויערבך ז"ל, שבימים אלה חל יום פטירתו.
ה' מקדש את בני ישראל על ידי השבת, וכדברי הגמרא בשבת תניא, אמר לו הקב"ה למשה, מתנה טובה לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש לתנה לישראל, לך והודיעם. אין מצווה בתורת ישראל, ממשיך הרב נויבירט ואומר, אשר תבדיל בין עם ישראל לשאר האומות כשבת זו, שבת המקודשת בידי הקב"ה. במשך אלפיים שנה היה עם ישראל מנותק מאדמתו, וחי מפוזר ומפורד בין העמים כשה אובד, בכל זאת לא שכח מכתב עוז חביון, שמר הוא על אותה מתנה טובה. וכבר אמרו, יותר משישראל משמרים את השבת, השבת משמרת את ישראל.
אי אפשר שלא להתפעם משמירת השבת את ישראל, כששומעים את דברי החטופות ששבו מעזה שערכו קידוש מדי שבת, או את דברי שיר סיגל, בתו של החטוף קית', ששאלה את אביה לקראת השבת הראשונה לשחרורו, מה תרצה שנעשה בארוחת שישי? מיד ענה, 'את יודעת מה אני הכי רוצה? כיפה וכוס לקידוש'! במקום שבו בכוונה גורמים לך להיות הכי לא יהודי, אומרת הבת, להתרחק מהזהות שלך, דווקא כאן החליט אבא לשמור על הזהות שלו.
איך היו מילותיו האחרונות של הרב משה צבי נריה זצ"ל - 'קדושה, קדושה אני מבקש'! כששומעים סיפורים אלה ורבים אחרים, ניתן להבין יותר לעומק את דברי הפסוק שבפרשתנו שאנו מזכירים מדי קידוש: 'בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ' [שמות לא, יז].
השבת מביאה את הנפש הן לפרט והן לעם ישראל כולו. וכפי שכתב בעל ה'כתב והקבלה', המילה 'וינפש' אינה מוסבת על הקב"ה, כי אם על הנבראים. וטעמו, שכל אחד נעשה בשבת בעל נפש, כי בששת ימי המעשה לא הגיעו הנבראים כי אם לשלמות קיומם הראשוני, [הפיזי]... והיו דומים כפגרים מתים, ככל חומר שבהעדר נפש יופסד ויתקלקל. יתר על כן, הרשב"א בחידושיו לאגדות [תענית פרק ד] אומר: 'וינפש' – אז נברא נפש העולם. כשם שהבריאה השיגה את שלמותה ביום השבת, כך יוחדה לנו השבת שבה נשיג את השלימות הנפשית. שלימות נפשית זאת לא ניתן להשיגה אלא על ידי השביתה מעבודה וישוב הדעת.
מעין זה אומר הספורנו - 'שבת וינפש', 'ביום השביעי שבת' בו תהיה המלאכה שלמה, ובשלמות תהיה מנוחה. [המנוחה היא חלק מאותה השלמות]. 'וינפש', לשם כך נעשה האדם בשביעי בעל נפש יתרה. אותה נפש יתרה, נשמה יתרה, הינה תוספת להשיג מה שכיוון אליו ה' יתברך, בשלמות פעולתו, באומרו: 'נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ'.
אומר המכילתא 'בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם', ולא ביני ובין אומות העולם. קודם שבת, ומתוך כך וינפש. שבת ממלאכה, כלפי שמיא. ואז 'וינפש' כלפי הברואים. לא בכדי אומר הפסוק: 'מחלליה מות יומת כי כל העושה בה מלאכה, ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה'. [שמות לא יד]. הפגיעה הקשה היא בעיקר בנפש האדם למרות שגם גופו מת.
עתה משראינו ולו במקצת מעלתה של שבת קודש, יכולים אנו להבין יותר את סדר הפרשיות. 'כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם', מקדשכם הן על ידי קדושת השבת והן על ידי קדושת המשכן, אך קדושת השבת גוברת, הן לסוברים שמשכן קדם לחטא העגל והן לסוברים שהמשכן הוא צמצום השכינה בישראל לקודש הקדשים, בעקבות חטא העגל.
השבת קדמה למשכן, הן כשמשה רבנו דרש מפרעה שישראל לא יעבדו בשבת, הן לאחר מכן משנתנה במרה, והן משנתנה בעשרת הדברות. ולא עוד אלא ש'אות היא לעולם', הן כשהמשכן או לימים בית המקדש קיים והן ר"ל בחורבנו. וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם [שמות לא,טז].
אך עדיין תמוה, מה באשר לצמידות מצוות השבת לחטא העגל, פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה? אולי מתוך המילים 'שבת וינפש' ניתן להבין סמיכות זו. אומר 'בעל הטורים', 'שבת וינפש' – סמך לשבת את פרשת העגל שנתחייבו בו מיתה ונאבדה נפשם. ואולי ניתן להוסיף הסבר נוסף. הרי שלוות הנפש היא בגדר מצרך מבוקש שהשבת מספקת אותו, וכל חטא העגל נבע, כאשר 'וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר...'. עם-ישראל שזה עתה יצא לחרותו ולדרך המבדילה אותו מכל העמים, דרך שבגינה כבר הספיק לחוות את מלחמת עמלק, שלא נבעה אלא בשל דרכם החדשה והייחודית, לכן אך סביר הוא שטרם הייתה טמונה בקרבם מידת הסבלנות, הרוגע הנפשי, של אותה 'שבת וינפש'.
הרי מצוות השבת מורה לישראל, אל תחששו מעצירת העבודה יום אחד בשבוע, הגם שהיא מהווה ארבעה עשר אחוז מהזמן, בו התפוקה לפרנסה הינה לכאורה אפסית. השבת מלמדת כל יהודי ויהודייה, כי ה' הוא בורא העולם ומנהיגו והוא ברצותו הכניסנו למצרים וברצותו הוציאנו, ולכן מחויבותו בעולמו היא השתדלות מתוך סבלנות ורוגע.
לא בכדי אמרו חז"ל כי כל הכועס הריהו כעובד עבודה זרה. משה בושש לבוא, אבל היה הוא בפגישת צמרת שכמוה לא הייתה, פגישה בין יציר נברא לבוראו, פגישה עם בורא הזמן, אז על מה ולמה העמידה עם מעין 'סטופר' מצד העם. אלא שהייתה עדיין חסרה בעם, ה'שבת וינפש', הסבלנות והידיעה שהכל מאיתו יתברך. יתר על כן, עם ישראל הגיע למדרגה הגבוהה של 'ויאמינו בה' ובמשה עבדו', אך היה להם לעלות עוד מדרגה, ולהאמין בה' לבדו, כי אין עוד מלבדו.
הוא עשנו ולו אנחנו, עמו וצאן מרעיתו, עם משה-רבנו ובלעדיו. לכן ברור הסדר. תחילתו מצוות המשכן, המשכו מצוות השבת, העדר מידת הסבלנות הביא לחטא עגל, ממילא יש לחזק את מצוות השבת, את האות שהכל מאיתו יתברך, בורא העולם, ולכן נדרשת סבלנות, ולאחריה באה השלמת מלאכת המשכן.
סבלנות, היא ההפך ממידת הכעס, וכל הכועס, אם חכם הוא, חוכמתו מסתלקת ממנו, ואם נביא הוא, נבואתו מסתלקת ממנו. שורשה של הסבלנות הוא סבל. עם ישראל ידע גם ידע סבל רב אך ידע לסבול, הגם שנדרש לסבלנות רבה, ידע ויודע להאמין בביאת המשיח, אף על פי שהתמהמה, מחכה הוא לו. יודע הוא כי כך היא גאולתם של ישראל, קמעא קמעא. סבלנות זו נלמדת משבת קודש, בה הכל עוצר מלכת, כדי שמקום הנפש שבאדם תתרחב ותוסיף אמונה. כדברי מרן הראי"ה קוק זצ"ל, 'הסבלנות חמושה היא באמונה רבה מאוד...' [אגרת תקנ"ה]. להבדיל, פעם אמר אחד הפוליטיקאים שהוא למד מהעבר והחליט לעבור ניתוח ל'הארכת 'הפתיל הקצר', חוסר הסבלנות, שהיה נחלתו עד הלום. הניתוח כנראה נכשל, אך הרעיון נותר בריא... לא בכדי בתחילת 'ויקהל' נאמר 'לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת', כי יש לנהוג ביתר נחת וביותר סבלנות למען הנפש של האדם ושל זולתו.
דומה כי כדי להוסיף קורטוב של סבלנות, של אורך רוח, של 'אריכות אפיים', של 'וינפש', נדרשים אנו גם ל'תוספת שבת', להוסיף מן החול על הקודש בכניסת השבת וביציאתה, כפי שכותב הרמב"ם בהלכות שביתת עשור [הלכות יום הכיפורים, פרק ו]. רבי ישמעאל לומד זאת משבת שבתון, מיום הכיפורים, בו נאמר 'שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם'. וכי מתענים בתשעה לחודש תשרי? אלא שמתחיל להתענות מבעוד יום- היינו שמוסיף מן החול אל הקודש. ומהמשך הפסוק, 'תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם', לומד הוא לכל שבת ושבת. וכתבו ראשונים להלכה שהתוספת היא מן התורה. ואף נשים חייבות בה. [תוספות כתובות מז. וכך נפסק בביאור הלכה שו"ע רסא, ב, על דעת רוב הפוסקים].
ובענייני דיומא, דומה כי אין כמו מגילת אסתר הנקראת בימים אלו כדי ללמדנו חשיבותה של מידת הסבלנות, שהרי הקורא במגילה פרק והפסיק, ראשית לא יצא ידי חובה, אך עלול גם להגיע עד כדי מריטת שערותיו מרוב צער על הסכנה שבגזירת המן האיומה 'להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים'. לא זו אף זו, בעל הקריאה מחויב בטרם יחל בקריאתה לפרוס את המגילה ולקפלה על יריעותיה.
והטעם ללמדנו שאין להיחפז, יש להיאזר בסבלנות, לראות את התמונה הכוללת, את הסיפור המלא, מתחילתו ועד סופו ובלי עצירות. ואליבא דאמת, המגילה מלמדת אותנו על סבלנות רבה כי כל המתרחש במגילה נמשך לא פחות משלוש עשרה שנה, ולא עוד אלא שלמעשה, עד ימינו אנו, טרם זכינו למחות את עמלק מעל פני האדמה.
מצוות מחייתו ממשיכה בכל דור ודור, 'כִּי יָד עַל כֵּס יָ-הּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר' [שמות יז,טז] וכנכתב במגילה כי וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים בְּכָל דּוֹר וָדוֹר מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה מְדִינָה וּמְדִינָה וְעִיר וָעִיר וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם..[מגילת אסתר ט,כח]. ובמילים אחרות, עם הרוצה או הנדרש לרוץ למרחקים ארוכים, כמו המסילה העולה בית א-ל, לגאולה השלמה, נדרש לסבלנות ואינו מפחד מדרך ארוכה. פורים שמח!
עו"ד שלום וסרטייל הוא יו"ר חברת הנדל"ן ציפחה אינטרנשיונל