ונהפוך הוא – ונשמח!

הכח לשמוח

ושוב קרב לו החג. כאילו אין הוא שם לב שבקרבו הוא מחולל קרב הפורץ בקרבנו, אנו השכולים. ובראש כולם, האלמנות. הקרביים מתהפכות כיצד חוגגים? ועוד בפורים, חג השמחה והתרוממות הרוח. הכיצד, נעשה את עצמינו שמחים?

בקבוצות האבות והאמהות של אלמנות, בהם אני ואשתי משתתפים (והתודה לארגון הצדיקים OneFamily) קיבל האתגר המתקרב משנה תוקף. מצאתי את עצמי מאזין לחברים היקרים משתפים בדילמה ובקושי, בחיוך המאולץ כלפי חוץ ובהתכווצויות הבטן שבפנים.

למזלנו, הילדים והנכדים מעמידים אותנו חיש מהר במקום. הם תובעים את שלהם ואנו מבינים, פורים בפתח, מסכות רעשנים זמירות וריקודים.

אך הלב, גם הוא מבקש. הלא מאמינים בני מאמינים אנו אשר מקבלים את הדין, ויחד עם הדין אנו מבקשים לשאוב כח ברחמים. כיצד מכוונים?

הכח והמשענת נמצאים כאן, בדרך האבות המסורה לנו מדור לדור. ואם הגיעה עת ונדמה לך כי המים אינם מרווים את צמאונך אות וסימן הוא כי עליך להעמיק חקר, להתבונן בעומק דברי רבותינו, להאזין מחדש, להיצמד לקול העולה מתוך הדממה ולהתעורר מעלפונך בעזרת טללי תחיה מפכים. כי שם, במי התהום הצלולים יש תקווה ויש אחרית כראשית.

הנה הרמב"ם השגור על פינו שנים רבות. עתה בהתבונני בו שוב אני חוצב ממנו תובנה חדשה המעניקה כח ועוצמה. "השמחה שישמח האדם בעשיית המצווה ובעבודת הא-ל שציווה בהן, עבודה גדולה היא". הרמב"ם מביא את הדברים בהלכות לולב העוסקות בחג הסוכות זמן שמחתנו. ונשאלת השאלה מדוע אומר הרמב"ם שזו עבודה גדולה לשמוח בחג? מה כל כך קשה לשמוח בזמן שהכל שמחים בו ויש אוירה כללית של שמחה? ומתווך המציאות העכשוית עולה לה תשובה, אולי ושמא הכוונה היא לאותם אנשים אשר דווקא בזמן שהכל שמחים, להם קשה עוד יותר. והרי בכל דור ודור היו לצערנו רבים אשר בזמן שמחת הכלל חשו הם ביתר שאת את הקושי, וכדי לשמוח בכל זאת נדרשה עבודה גדולה.

ויותר מכך, נשים לב שהרמב"ם מוסיף עוד שתי מילים: 'ובעבודת הא-ל'. כאן הוא כבר מדבר על עבודת ה' הכללית של האדם בכל ימות השנה. מדוע מכניס הרמב"ם הדרכה הקשורה לכל השנה לתוך הלכות חג הסוכות? את השאלה הזאת שואל הרבי מלובביץ' ומשיב: אומר לנו הרמב"ם, לא מספיק לשמוח כאשר קל לעשות זאת בזמני השמחה, העבודה הגדולה היא בכל ימות השנה. גם כאשר קשה ומאתגר עליך להשתדל למצוא את הדרך לעבוד את ה' בשמחה. שמחה על עצם היכולת לחיות וללמוד ולקיים את מצוות הא-ל, ושמחה כי זכית וכך ציווה אותך בוראך – לחיות ולשמוח.

מי יעלה בהר ה'

האדמו"ר מקלויזנבורג איבד את כל משפחתו בשואה. אשתו ואחד עשר ילדיו נספו. האם אנו יכולים להבין את מצבו בעת שהוא נשאר בודד בעולם? במה נאחז? כיצד שרד? במחנות בהם עבר הוא מצא את הכח לעודד את הסובבים אותו. בכל מקום בלט באמונתו היוקדת ובדאגתו לאחרים. מעצמו מנע מאכל שאינו כשר וליהודים סביבו התיר לאכול כל דבר אשר יכול היה להחיות את נפשם. גדולות מפעלותיו המשיכו כל חייו גם לאחר השחרור עת הקים מחדש משפחה, קהילה ומפעלי חסד עצומים ובראשם את קריית צאנז ואת בית החולים לניאדו בנתניה.

פעם פגשו חסידיו אדם שהיה עם האדמו"ר במחנה וביקשו לשמוע ממנו מה הוא זוכר. אותו יהודי סיפר על התנאים הקשים והנוראים במחנה. אחת העבודות הקשות הייתה סחיבת אבנים רבות על הגב במעלה הר. הסוחב רתם לגבו פלטת עץ ועליה מונחות זו על גבי זו אבנים מלבניות. מי אשר 'זכה' לעבוד בעבודה זו לא חזר ממנה אם לא הצליח להחליפה באחרת תוך מספר ימים. בכל יום ויום נפלו אנשים במעלה ההר. למותר לציין מה היה גורלו של הנופל. "כי יפול הנופל ממנו".

החסידים ביקשו לשמוע מהאיש המספר על תורות ודברים ששמע מפי האדמו"ר אך לאכזבתם הם גילו כי הוא אינו יודע כמעט צורתו של פסוק ובוודאי שאינו יודע לחזור על דברים ששמע אם שמע. מסתבר כי הוא והאדמו"ר עבדו שניהם בעבודת פרך זו של סחיבת האבנים. וכך סיפר האיש: 'בראותי את האדמו"ר שהיה רזה ושדוף הולך עם ערימת האבנים על גבו היה ברור לי כי תוך זמן קצר הוא יקרוס תחת מסעו. והנה להפתעתי הדבר לא קרה. התקרבתי אליו תוך כדי ריצתנו, שכן הרשעים דרשו כי נרוץ תחת מכות מגלביהם, והנה שמעתי כי תוך כדי ריצתו והתנשפותו המאומצת הוא ממלמל דבר מה. נצמדתי עוד יותר ושמעתי את המילים: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל". לא הכרתי אותם אך האדמו"ר חזר עליהם שוב ושוב כל העת עד אשר הם נחקקו בראשי.

עבודת ה' בשמחה עבודה גדולה היא, אך אין אנו רשאים לוותר עליה ואין אנו רוצים לאבד עבודה זו.

על מה אנו שמחים?

אנו שמחים שזכינו להיות יהודים, העם אשר בחר ה' בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו.

אנו שמחים על שנתן ה' לאבותינו ולזרעם אחריהם את ארץ ישראל, הארץ הטובה והקדושה ובמרכזה בית מקדש ושכינה שורה בו, ומציון יוצאת תורה לעולם.

אנו שמחים שלאחר כל הצרות והרדיפות, הגזרות והפוגרומים, נצחנו את כל ההמנים שבכל הדורות אשר ביקשו להשמיד להרוג ולאבד, וחזרנו בחסד ה' לארצנו ואנו הולכים קוממיות לגאולתנו השלמה שתבוא במהרה.

ואנו שמחים לראות שוב ושוב כי למרות הניסיונות הקשים והאובדן הנורא ה' איתנו תמיד ולנגד עינינו מתרחשים ניסים, וציר הרשעה בעשן עולה, ואויבינו הסובבים אותנו אשר גדלה סכנתם עד למאד נפלו ונופלים לנגד עינינו. 'כי לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב'.

על כל אלה אנו שמחים, ומתוך אלה אנו אומרים שירה חדשה לפניו, הללו-יה.

לצמוח מתוך הכאב

ועדיין הכאב לא מרפה, והחוסר נוכח, ובכל יום ויום אתה מתהלך ברחוב העיר ורואה את ההמולה ושמחת הצעירים וחש את שטף החיים הזורם לידך, ואתה לא מחובר, אתה בחלל תרתי משמע. ושוב אתה מתנער ומתגבר, שמח בשמחת השמחים, מתנער שוב ושוב וקם. 'התנערי מעפר, קומי!'

בשבועות האחרונים שולחת לנו שיר מידי פעם סרטון מרטיט של אביעד מפורים שעבר. הדבר הבולט במיוחד בסרטונים הקצרים הם הריקודים. ומי הם הרוקדים? ילדי שכונת הגבעה הקטנים ו...אביעד. עוד ועוד, רוקדים בהתלהבות כאשר אביעד מקפץ איתם בעוז. גם כאן כמו בעוד הזדמנויות רבות הוא ראה את הילדים לנגד עיניו. מפעולות העידוד שיזם ללימוד משניות וקבלת כוס ברד, ועד לבניית בית הכנסת על מנת שיהיה מקום ראוי ללימוד עם הילדים.

כאשר ראו מחותנינו היקרים, ההורים של אביעד את הסרטונים הם הציעו להמשיך. וכך הוחלט כי מיד לאחר קריאת המגילה אשר תתקיים השנה לראשונה בבית הכנסת החדש, נרקוד יחד, כל המשפחות יחד עם ילדי הגבעה ברחבה. נמשיך לרקוד ולהודות על הניסים ועל כל הטוב והיש, כי המלך, מלכו של עולם נמצא איתנו כל העת, ואפילו בהסתרה.

ומתוך הקושי והחידלון תבוא הצמיחה, קמעא קמעא.

בשיחה קצרה עם שיר אמרתי לה כי בפורים זה להשתכר איני מעז, ולהישאר מפוכח איני יכול. אמרה שיר, השנה אני מבינה משהו חדש בענייני השכרות. אם בכל שנה היה הדבר לעיתים נראה מיותר, נתון לתהייה האם ועד כמה, השנה אני חשה כי צריך לשתות על מנת להצליח למצוא את נקודת האור והטוב שבכל החושך הזה.

כי בסופו של דבר אנו מאמינים שה' יתברך מוליך אותנו במסילה העולה בית א-ל, וגם אם בבכי יבואו, הלוך תלך משפחת השכול כולה, ותישא את המשא, עדי נבוא לציון ברינה.

סיפור חסידי על חייל

מעשה בחייל שיצא מעזה בערב חג הפורים ועשה דרכו אל אשתו וילדיו. הדרך התארכה והגייסות העושות דרכם לחזית עיכבו אותו בדרכו ודמדומי חמה כבר ירדו לעולם. והחייל נושא באמתחתו מגילת אסתר אישית ויקרה לליבו. ולפתע בדרכו נתקל הוא בחבורת חיילים אשר שאלוהו: שמא יש מגילה באמתחתך? והחייל השיב מיד, כן. והם: שמא תתעכב עימנו ונקרא יחד את המגילה? והחייל: נמצא אני בדרכי למשפחתי ורצוני להספיק לקרוא עמהם ולחגוג במחיצתם, זה כבר שבועות שלא ראיתים וגם עתה הנני יוצא אליהם לזמן קצר ונפשי יוצאת אליהם.

אך החיילים אשר נפשם יצאה לקיום המצווה לא שעו לדבריו. נטלוהו והביאוהו לבית הכנסת שלהם, אותו ואת מגילתו. וכך נשאר החייל עימם וקראו יחד אודות הניסים שנעשו לאבותינו ולנו אשר הצילם אבינו שבשמים מכיליון והשמד. לאחר קריאת המגילה המשיך החייל בדרכו.

את התמונה והסיפור בקצרה שלחה לנו שיר בערב פורים לפני שנה. בתמונה נראה אביעד קורא מגילה עם החיילים, אמנם התמהמה אך הגיע בהמשך הערב לחיק המשפחה.

השנה היא שלחה אותה שוב. והפעם נוספה תובנה מצמררת.

נסחו של הסיפור הנ"ל שאול מסיפורי חסידים אותם אנו מספרים רבות על שולחננו בשבתות ובחגים. הסיפור המקורי מספר על יהודי שעשה דרכו בערב חג הסוכות לביתו. בדרך, על פרשת דרכים עמדו חסידיו של ר' לוי יצחק מברדיטשוב אשר במצוות הצדיק יצאו לחפש אתרוג. ערב חג הסוכות ובברדיטשוב אין אתרוג. והנה, ליהודי זה היה באמתחתו אתרוג נהדר. אין כאן המקום להאריך ומי שמעוניין יקרא את הסיפור הנפלא בסיפורי חסידים של הרב זוין זצ"ל, רק נאמר כי גם שם נטלוהו החסידים ליהודי והביאוהו לצדיק, ובסופו של דבר הבטיח הצדיק ליהודי כי אם יישאר עימם לחג הרי הוא מבטיח לו להיות עימו במחיצתו בעוה"ב. והיהודי נשאר. ויתר מעשי גבורתו ונפלאות הצדיק הלא הם כתובים שם, עי"ש.

והנה כאשר התבוננו בהודעה מלפני שנה ראינו כי תחת התמונה כתבה שיר כך: 'סיפור חסידי על חייל שהיה בדרך לביתו אבל עצרוהו בדרך וחיפשו אם יש באמתחתו מגילה כשרה. נטלוהו ליהודי והביאוהו לצדיק.'

ואמא כתבה בתגובה: קיבל עימו במחיצתו?

השנה אנו יודעים את התשובה.

נקמה

'הרב את ריבנו והדן את דיננו והנוקם את נקמתנו, והמשלם גמול לכל אויבי נפשנו, והנפרע לנו מצרינו' הוא יענה אותנו וישמע קול צעקתנו. הברכה הזאת שאנו אומרים בסיום קריאת המגילה מקבילה לברכת גואל ישראל שבתפילת שמונה עשרה. 'ראה בענינו וריבה ריבנו'... הברכות הללו עוסקות בגאולות ובהצלות המתרחשות תוך כדי הגלות עד לגאולה השלימה העתידה לבוא. כל ההצלות והניסים מתרחשים לנו בדרך הטבע כביכול, ובאמת הם ניסי הצלה ממיתה לחיים ממש. גואל ישראל גואל אותנו כל הזמן, גם אם ההצלה מתרחשת בהסתר.

הקדושים והטהורים אשר מסרו נפשם הם חיילי בית דוד אשר יישאו את גאולת ישראל השלימה על כפיהם בעת שיעלה רצון לפני ה' יתברך. הם ניצבים שם בכתר, ליד מלכו של עולם נכונים למשימתם בגאולת ישראל האחרונה, להיות נושאי ארון ברית ה' להר בית ה' ולבית מקדשו שיבנה בקרוב ממש. פורים שמח!

הכותב הוא חמיו של החייל אביעד ניימן הי"ד