(ט) וַיֵּצֵא הָמָן בַּיּוֹם הַהוּא, שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב; וְכִרְאוֹת הָמָן אֶת-מָרְדֳּכַי בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ, וְלֹא-קָם וְלֹא-זָע מִמֶּנּוּ--וַיִּמָּלֵא הָמָן עַל-מָרְדֳּכַי, חֵמָה. י וַיִּתְאַפַּק הָמָן, וַיָּבוֹא אֶל-בֵּיתוֹ; וַיִּשְׁלַח וַיָּבֵא אֶת-אֹהֲבָיו, וְאֶת-זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ. (יא) וַיְסַפֵּר לָהֶם הָמָן אֶת-כְּבוֹד עָשְׁרוֹ, וְרֹב בָּנָיו; וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ וְאֵת אֲשֶׁר נִשְּׂאוֹ, עַל-הַשָּׂרִים וְעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ. (יב) וַיֹּאמֶר, הָמָן--אַף לֹא-הֵבִיאָה אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה עִם-הַמֶּלֶךְ אֶל-הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר-עָשָׂתָה, כִּי אִם-אוֹתִי; וְגַם-לְמָחָר אֲנִי קָרוּא-לָהּ, עִם-הַמֶּלֶךְ. (יג) וְכָל-זֶה, אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי: בְּכָל-עֵת, אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת-מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי--יוֹשֵׁב, בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ. (יד) וַתֹּאמֶר לוֹ זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וְכָל-אֹהֲבָיו, יַעֲשׂוּ-עֵץ גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה, וּבַבֹּקֶר אֱמֹר לַמֶּלֶךְ וְיִתְלוּ אֶת-מָרְדֳּכַי עָלָיו, וּבֹא-עִם-הַמֶּלֶךְ אֶל-הַמִּשְׁתֶּה שָׂמֵחַ; וַיִּיטַב הַדָּבָר לִפְנֵי הָמָן, וַיַּעַשׂ הָעֵץ.
המן חוזר שמח וטוב לב מהמשתה הראשון שערכה אסתר לכבוד המלך ולכבודו, ורואה מולו את מרדכי. בעקבות ההיתקלות עימו הוא מכנס את אשתו וכל אוהביו שייעצו לו כיצד להיפטר ממנו והם מציעים ללכת בבוקר למלך אחשוורוש ולדבר אודות תליית מרדכי.
הגמרא במסכת מגילה (טז עמוד א) מתייחסת לכך וקובעת שלהיטותו של המן לתלות את מרדכי הייתה כה גדולה שהוא הקדים את ביקורו אצל המלך כבר לאותו הלילה וזה הביא לכך שהוא מגיע למלך בדיוק כאשר קוראים לפני המלך בספר הזיכרונות על חסדו של מרדכי שהציל את המלך מבגתן ותרש. ייתכן מאוד שאם המן היה ממתין לבוקר היה נודע לו שהמלך חייב למרדכי את חייו ורוצה לגמול לו ואז היה מכלכל את צעדיו אחרת. מכאן יש לכל פוליטיקאי ללמוד שני לקחים. הראשון הוא: תקשיב בקול אשתך, והשני: אף פעם אל תקבל החלטות בחיפזון. תישן על זה לילה ואחר כך תחליט מה אתה עושה.
הפסוקים הללו שמספרים על חזרתו של המן מהמשתה באים בשיא תהילתו של המן וניתן לראות ש"כל אוהביו" מגיעים להשיא לו עצות. לעומת זאת כאשר הוא חוזר מהרכבת מרדכי על הסוס ונדחף לביתו אבל וחפוי ראש הוא שב ומכנס את יועציו:
(יג) וַיְסַפֵּר הָמָן לְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ, וּלְכָל-אֹהֲבָיו, אֵת, כָּל-אֲשֶׁר קָרָהוּ; וַיֹּאמְרוּ לוֹ חֲכָמָיו וְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ, אִם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לִנְפֹּל לְפָנָיו לֹא-תוּכַל לוֹ--כִּי-נָפוֹל תִּפּוֹל, לְפָנָיו. (יד) עוֹדָם מְדַבְּרִים עִמּוֹ, וְסָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ הִגִּיעוּ; וַיַּבְהִלוּ לְהָבִיא אֶת-הָמָן, אֶל-הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר-עָשְׂתָה אֶסְתֵּר.
הוא מספר לאשתו ולאוהביו את כל אשר קרהו ואולם מי שמגיב הם רק חכמיו וזרש אשתו. לאן נעלמו אוהביו? האם ייתכן שהם ברחו כשנודע להם מהמן על אירוע הסוס ונותרו רק היועצים בשכר (חכמיו) וזרש אשתו? מסתבר שאף אחד לא רוצה להיות חבר של פוליטיקאי חלש.
ומכאן לפוליטיקה הפנימית של עם ישראל. יש דעות שונות לגבי מועד התרחשות האירועים במגילת אסתר. הגמרא סוברת שמדובר בתקופה שבין בית ראשון לבית שני, ואולם ההיסטוריונים מתארכים את המועד לתחילת תקופת בית שני (474 לפני הספירה). מכל מקום, העם היהודי כבר נמצא תקופה ארוכה בגלות ומאורגן בקהילות. אין לאף אחד הכשרה צבאית ולכן מרתק להבחין בכך שמרדכי בכלל לא מבקש מהמלך להגן על העם היהודי מפני הפורעים שמתכננים לכלותו. פתשגן הכתב שנחתם בטבעת המלך קובע "אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל-עִיר-וָעִיר, לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל-נַפְשָׁם--לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת-כָּל-חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם...". מנין ידע מרדכי שהיהודים יצליחו להגן על עצמם ויוכלו לאויביהם הקמים עליהם? שני הסברים בדבר:
(טו) וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר, לְהָשִׁיב אֶל-מָרְדֳּכָי. (טז) לֵךְ כְּנוֹס אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן, וְצוּמוּ עָלַי וְאַל-תֹּאכְלוּ וְאַל-תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם--גַּם-אֲנִי וְנַעֲרֹתַי, אָצוּם כֵּן; וּבְכֵן אָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר לֹא-כַדָּת, וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי, אָבָדְתִּי. (יז) וַיַּעֲבֹר, מָרְדֳּכָי; וַיַּעַשׂ, כְּכֹל אֲשֶׁר-צִוְּתָה עָלָיו אֶסְתֵּר.
הצום שקיבלו עליהם היהודים לפני שאסתר ניגשה אל המלך והזמינה אותו למשתה הראה למרדכי דבר חשוב: כל ישראל ערבים זה לזה. המחויבות שהפגינו והערבות ההדדית גרמו לו להבין שגם כשיהיה צורך להגן על עצמם באמצעות פעולה צבאית, כולם יתייצבו כאיש אחד לעמוד על נפשם ואף אחד לא ישתמט בתירוצים כגון הפיכה משטרית או לימוד בישיבה.
(ב) נִקְהֲלוּ הַיְּהוּדִים בְּעָרֵיהֶם, בְּכָל-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, לִשְׁלֹחַ יָד, בִּמְבַקְשֵׁי רָעָתָם; וְאִישׁ לֹא-עָמַד לִפְנֵיהֶם, כִּי-נָפַל פַּחְדָּם עַל-כָּל-הָעַמִּים. (ג) וְכָל-שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת וְהָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים וְהַפַּחוֹת, וְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ--מְנַשְּׂאִים, אֶת-הַיְּהוּדִים: כִּי-נָפַל פַּחַד-מָרְדֳּכַי, עֲלֵיהֶם. (ד) כִּי-גָדוֹל מָרְדֳּכַי בְּבֵית הַמֶּלֶךְ, וְשָׁמְעוֹ הוֹלֵךְ בְּכָל-הַמְּדִינוֹת: כִּי-הָאִישׁ מָרְדֳּכַי, הוֹלֵךְ וְגָדוֹל.
נוסף על כך, כאשר ראו השרים וכל אנשי המלך שלמרדכי יש קשר אישי למלך הם מיד התיישרו עם המלך והתנהגו בכבוד ובמורא כלפיו, וכך יכול היה מרדכי לוודא ששרי המדינות ישמרו על היהודים מפני הפורעים.
ניתן ללמוד מכאן דבר חשוב: כאשר יש ליהודים נציג מכובד שלו קשר אישי למלך, כל המערכת הפוליטית והצבאית מתייחסת אליהם בהתאם. בימינו, אנו רואים דוגמה חיה לכך – נשיא אמריקאי שלו חתן יהודי דתי.