מבצע חיסול סדאם. לפני כשלושים שנה התרחש אסון נורא. סדאם חוסיין איים אז על העם והמדינה ועל חצי מהעולם.
חיילי סיירת מטכ"ל הגיבורים הכינו את מבצע 'שיח אטד', תוכנית שמטרתה הייתה להתנקש בסדאם חוסיין כדי לתרום ליציבות במזרח התיכון.
התוכנית נשמעת עד היום ממש דמיונית – אבל אלו הם המבצעים של סיירת מטכ"ל, שרובם ברוך ה' מצליחים, ואנחנו מתוודעים אליהם רק כאשר תם החיסיון כעבור חמישים שנה, ולפעמים לעולם לא.
הקושי לפגוע בסדאם חוסיין היה כפול ומשולש. ראשית, מדובר היה במרחק של מאות רבות של קילומטרים, וכוחות רבים שמרו עליו 24/7.
שנית, הוא היה משתמש בכפילים והוא עצמו נשאר במשרדו, כך היה סיכון שיושקע מאמץ עצום ולבסוף ייהרג כפיל עלום ששפמו דומה לשפם של סדאם. לכן היה צורך למצוא אירוע שבו הוא יהיה נוכח בעצמו, ובלי הרבה כוחות צבא ואזרחים.
ישבו חכמי סיירת מטכ"ל ובעזרת אנשי המוסד יגעו ומצאו שיש לסדאם דוד זקן שהוא קשור אליו מאוד. הדוד ההוא שכב בבית חולים בצפון עיראק כשהוא גוסס מסרטן, ולהלוויה שלו סדאם בוודאי יגיע.
או אז גובשה תוכנית מסוכנת מאוד. היה ברור שמספיק שפרט אחד ישתבש כדי שהכול ייכשל, אבל התוכנית עברה את רף ההיתכנות ואושרה על ידי ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ועל ידי הרמטכ"ל אהוד ברק.
כמעט פירוק של סיירת מטכ"ל. למבצע המתוחכם והמסוכן הזה התכוננו ביחידה במשך יותר מחצי שנה.
אם המבצע היה מצליח הוא יכול היה לשנות את ההיסטוריה של מדינת ישראל ואולי של העולם כולו. אך ריבונו של עולם רצה אחרת, וקרתה תקלה חמורה.
כאשר הכול היה מוכן, התקיימה הצגת תכלית לפני הרמטכ"ל וצמרת צה"ל בפינה סודית של מתקן צאלים שבנגב.
היה אמור להתקיים תרגיל "יבש" שמדמה את ההלוויה עם בימוי של לוחמים צעירים בסיירת מטכ"ל, ומיד אחר כך היה אמור להתקיים תרגיל "רטוב" של ירי טילים על הנקודה שבה סדאם חוסיין עומד, כאשר אין אף חייל באזור.
אולם הצוות ירה את הטילים כבר בתרגיל היבש במקום לחכות לתרגיל הרטוב, שהיה מתוכנן חצי שעה לאחר מכן.
על גבעת המטרה היה כאמור כוח של חיילי סיירת מטכ"ל, שעמדו שם כניצבים לצורך הדמיית האויב. המחיר היה כואב מאוד: חמישה הרוגים ושישה פצועים קשה. הכול קרה לעיני צמרת צה"ל, שעמדה על גבעה סמוכה כדי לחזות בתרגיל המסכם לפני ביצוע המשימה בפועל בעיראק.
האסון היה נורא, והוא הותיר חמש משפחות שכולות וכואבות, ממיטב בניה של הארץ.
המשפחות התחלקו לשניים בתגובה לאסון: משפחה אחת התאבלה על יקירה אבל לא ביקשה נקם ושילם מקציני ומפקדי סיירת מטכ"ל ששגגו, אלא דרשה לחקור את התקלה ביסודיות כדי למנוע תקלות נוספות כאלה בעתיד.
אבל ארבע משפחות חברו יחד נגד הקצינים וכל שרשרת הפיקוד שהיו אחראים על התרגיל. הן הגישו עתירות לבג"ץ, יצאו לתקשורת פעם אחר פעם, וערערו על כל תחקיר ועל כל החלטה.
התהליך הזה נמשך כמעט שבע שנים, עד ששני הקצינים הגיבורים שהיו אחראים למבצע הועמדו לדין. כעסן ואבלן של המשפחות הכאובות והיקרות כמעט הובילו לפירוקה של סיירת מטכ"ל. מה שברור הוא שכאבה של המשפחה ששתקה לא היה פחות מכאבן של אלו שפעלו להעניש את הקצינים.
נאמנות למרות האסון. אין בריה יכולה לעמוד במחיצתן של משפחות אלו, שאיבדו את היקר מכול. ובמיוחד כשזה נראה מיותר, פרי של טעות אנוש, וקשה להשוות בין אסון לאסון. אבל יש גם סיפורים אחרים.
למשל, הטייס סגן אלוף אבי לניר הי"ד, שמטוסו הופל במהלך מלחמת יום הכיפורים והוא נתפס על ידי הסורים שלם בגופו ונרצח בעינויים בכלא, וגופתו המיוסרת הושבה ארצה רק אחרי שנה תמימה.
כנראה שאפשר היה למנוע את פגיעת הטילים הסוריים במטוסו, וניתן היה לטעון שהמדינה נהגה ברפיסות מול הברבריות הסורית שעינתה למוות שבוי מלחמה, אבל משפחת לניר באצילותה הייתה רחוקה מכך.
האלמנה מיכל, שנולדה בקיבוץ, עברה ממגורי הטייסת במרכז הארץ לגולן, עסקה בחינוך, ובעיקר גידלה את ילדיה וחינכה אותם על הערכים של אהבת העם והארץ.
חיילים רבים נהרגו בתאונות אימונים ובדו"צים במהלך שנות קיום המדינה שלנו, כולל במלחמה הנוכחית, ולא שמענו מההורים השכולים האשמות בלתי פוסקות כלפי המדינה שלא שמרה על בניהם.
להפך, חלקם הגדול פועל כדי להצדיק את הדין ולהרגיע את הכוחות שטעו, ומבינים שהבנים נפלו על קידוש השם, ושזה חלק מתהליך של לחימה.
להורים הללו יש נאמנות ואחריות כלפי המדינה שהם חלק ממנה והם לא רואים אותה כישות נפרדת מהם.
כך התוודענו לאישיותה האצילית של איריס חיים, שהתפרסמה בזכות הגישה החיובית והנאמנות המוחלטת שלה למדינה, למרות ששכלה את בנה החטוף יותם באירוע שאולי יכול היה להימנע.
מגורשי גוש קטיף קיבלו סטירת לחי מהמדינה, ולמרות זאת המשיכו לכבד אותה, לאהוב אותה, להתגייס לשורותיו של צה"ל, לתרום בכל מקום שאליו נדרשו, ואולי רק הוסיפו יתר כוונה בתפילה לשלום המדינה.
מדינה לא על תנאי. כולנו מחכים בכיליון עיניים לשחרור החטופים. אנחנו מתפללים עליהם יום יום, עוקבים אחר כל בדל מידע, ופועלים בכל דרך רוחנית ומעשית למען שחרורם.
אבל בדרך לשם ישנם נציגים של משפחות החטופים שמושיבים את המדינה על כיסא הנאשמים, אותה מדינה ש"הפקירה" אזרחים, ומטיחים בה ובמנהיגיה אמירות בוטות ופוגעניות. אבל זאת המדינה שלנו, על הדבש ועל העוקץ, והיא לא על תנאי.
כאחת שמשתתפת תדיר בדיוני ועדות בכנסת אני מצרה על כך שחלק ניכר מעבודת הוועדות משתבש בגלל כניסתם של נציגי מטה החטופים לישיבות, ואלה מתבטאים לעיתים בצורה גסה כלפי מוסדות המדינה. צר לי לומר, אבל לא זו הדרך.
לוחמי תש"ח מסרו את נפשם כדי להגן על המדינה הזאת, יהודי ברית המועצות נאבקו כדי לעלות אליה, וטובי בנינו מוסרים את הנפש על המשך קיומה גם היום.
מדינת ישראל נבנית בדמעות ובדם, ונאמנות למדינה היא יסוד שעליו עומד קיומנו כאן. הנאמנות אינה תלויה בממשלה כזאת או אחרת, אלא באמונה המשותפת שזאת הארץ של העם היהודי. אחרי אלפיים שנה זכינו לחזור לאדמתה – ואין לנו זכות לקחת זאת כמובן מאליו.
לתגובות: [email protected]