מוסד העבדות שהיה קיים בארצות הברית נדון בימינו בעיקר בתוך שיח והקשר מוסריים, אבל האמת היא שהוא נשען על מערכת משפטית שלמה.וכמו כל מערכת משפטית, בבסיסה היה גרעין מוסרי.
הגרעין הזה מגולם בציטוט הבא, שכתב נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית בפסק הדין דרד סקוט: "מזה יותר ממאה שנה הגזע הכושי נחשב לגזע נחות. כה נחות שאין לו כל זכויות שהאדם הלבן מחויב לכבד. לכן הכושי מושפל, בדין ובצדק, למעמד עבד".
לאמריקנים נדרשו מאה שנים אחרי שהסתיימה מלחמת האזרחים כדי להיפטר מהשרידים האחרונים של הזוהמה המשפטית הזאת. רק סביב מחאותיו של מרטין לותר קינג וחקיקת חוק זכויות האזרח, סיימה ארצות הברית לבטל את שאריות החוקים שעוד איפשרו הפרדה על רקע גזעי. האמריקנים לא היו מצליחים להיפטר מהשאריות הללו, אלמלא השכילו לתקוף חזיתית את השורש המוסרי שממנו צמחה העבדות כמוסד משפטי: הקביעה שהגזע השחור הוא נחות היא קביעה שגויה עובדתית ומושחתת מוסרית.
חשוב לעיין בפרשה הזאת כשמסתכלים על הדיאלוג בין היועצת המשפטית לממשלה לבין הממשלה, בשאלת העצמאות הפקידותית: היועצת מנסה לסכל את הדחת ראש השב"כ בגלל "ניגוד עניינים", שנובע מחקירה שעל פי חוק השב"כ אסור היה לשב"כ לפתוח בה מלכתחילה, ולכולם ברור שהיא נועדה ליצור את אותו ניגוד עניינים. היא מנסה לסכל את מינויו מחדש של איתמר בן גביר לשר לביטחון לאומי, על יסוד הטענה המטומטמת (מתנצל על השפה הבוטה, אבל היא הולמת, כפי שיובהר להלן) שצריך לוודא מראש שבן גביר לא יפגע ב"עצמאות המשטרה". וכמובן היא מניפה את חרב הנבצרות מעל ראש הממשלה, תוך שהיא ממשיכה את פארסת משפטי נתניהו כערובה להידבקותה לכיסא.
יש טיעונים משפטיים כבדי משקל נגד המהלכים הללו של היועצת המשפטית לממשלה, וגם בטור הזה הצגנו אותם לא אחת. אבל הצטברות האירועים מחייבת אותנו להניח לרגע לשיח המשפטי, ולהישיר מבט לרכיב המוסרי שבבסיס הקונסטרוקציה המשפטית שעל הפרק: הקביעה שהגופים המזויינים של ממשלת ישראל צריכים להיות עצמאיים היא שגויה עובדתית ומושחתת מוסרית, בדיוק כמו הקביעה שהגזע השחור הוא גזע נחות. היא אפילו חמורה יותר, משום שהגזענות והעבדות היו מציאות משפטית תקפה עד מלחמת האזרחים, ואילו הזיותיה של בהרב־מיארה בעניין עצמאות המשטרה והשב"כ סותרות חזיתית את החוק הקיים במדינת ישראל.
מקס ובר טבע את ההגדרה המדויקת ביותר למילה 'שלטון': "מונופול על האלימות הלגיטימית". מי שמותר לו להפעיל אלימות נמצא בשלטון. אם הנשק המופקד בידי המשטרה והשב"כ כפוף למרות הממשלה - הממשלה נמצאת בשלטון. אם המשטרה והשב"כ הם עצמאיים, ובכן, המשטרה והשב"כ נמצאים בשלטון. והאמת, כמובן, היא שהיועמ"שית וכנופייתה לא באמת רוצים משטרה ושב"כ "עצמאיים". מאחורי העצמאות הזאת מסתתרת כפיפות מלאה ליועמ"שית עצמה. בפשטות, כשהיועמ"שית אומרת שהמשטרה והשב"כ צריכים להיות עצמאיים, היא אומרת שהם צריכים להיות כפופים לה. ואם המשטרה והשב"כ כפופים לה – אז היא בשלטון.
ישיבת הממשלה שהתקיימה בלילה שבין שלישי לרביעי היא היסטורית, משום ששרי הממשלה הכריזו בה חד משמעית שאם בג"ץ ינסה להפריע להם להדיח את ראש השב"כ או למנות את בן גביר, הם לא יקיימו את הפסיקה. הישיבה הזאת הייתה חריגה גם משום שהיחס שקיבלה בה היועמ"שית היה זלזול, התנשאות וחוסר כבוד - כיאה לחומסת השלטון שהיא.
יש לברך על המגמות הללו, ולצד זאת להבהיר שהעיקר עדיין חסר, והעיקר הוא הבהירות האידאולוגית: זה לא רק שהחוק לא איתה, גם המוסר לא איתה. כל אתוס העצמאות הפקידותית הוא אנטי־דמוקרטי ומשכך בלתי מוסרי. כל טיעון שמתיימר להסתמך עליו, במנותק מתקפותו המשפטית, הוא לא מוסרי. בדיוק כמו הטיעון בדבר נחיתותו של הגזע השחור.
ארצות הברית הייתה צריכה להוקיע את הרעיון הגזעני כדי להיפטר משאריותיו של החוק. אותו דבר צריכה גם החברה הישראלית לעשות עם רעיון העצמאות הפקידותית. ממשלות נבחרות כדי למשול. פקידים מתמנים כדי לסייע לממשלה למשול, ובשום אופן לא כדי להפריע לה. מי שכופר באמת הפשוטה הזאת ראוי לחוסר כבוד, לביזוי, למילים שאנחנו, בהיותנו החלק הנאור של המנעד הפוליטי, לא אוהבים להשתמש בהן.
עמדתה של בהרב־מיארה בענייני רונן בר ואיתמר בן גביר היא מטומטמת. מי שסבור שהמשטרה החשאית במדינת ישראל צריכה להיות עצמאית מפיקוח ציבורי הוא אידיוט. מי שחושב שהממשלה שהציבור בחר זקוקה לפיקוח מצד מי שהפסיד בבחירות הוא אדם חשוך, שצריך למצוא בהקדם את מקומו בספרי ההיסטוריה לצד בעלי חוות הכותנה בדרום ארצות הברית שלפני 150 שנה. רק אחרי שנצליח להוקיע את החושך הדספוטי הזה מתוך עמדה מוסרית, נוכל להתחיל במלאכה המשעממת של עקירתו המשפטית. נקווה שזה ייקח פחות ממאה שנה.