בתחילת הפרשה מופיע עניינה של השבת: "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה'" (שמות לה, ב).
הזוהר (שמות ר"ד ע"ב, מתורגם) אומר:
בשבת שורה על אדם מישראל נשמה יתרה והיא מסלקת כל עצבות וכעס, ולא נמצאת בה רק שמחה למעלה ולמטה. ועל כן כתוב "וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת" (שמות לא, טז) את מה לשמור – את הרוח השורה על כולם. על זה נאמר "כָּל שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ" (ישעיהו נו, ו), ורוח זו השורה מלמעלה - מקשרת בין ישראל לאביהם שבשמיים, כמו שנאמר "בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות לא, יז), החלק העליון שבישראל, החלק הרוחני הפנימי הנשמתי, מתענג בתענוג עליון מזיו עליון, והחלק התחתון מתענג בסעודות שבת במאכל ומשתה ולבוש יקר.
בשבת שורה על ישראל נשמה יתרה שגורמת נחת רוח, מנוחת נפש. מסתלקים כל צער, כל כעס, כל עצבון, כאשר יוצאת השבת נאמר "וינפש" - וי נפש, כלומר וי לנפש שאבדה, הנפש האלוקית.
אנחנו צריכים לחיות את הדברים הללו. בשבת שורה נשמה יתרה בישראל, זה הדבר העיקרי שקורה בשבת, משהו רוחני, פנימי, חזק ומציאותי מאוד. צריך לחוות את העומק הזה, את הרוח הגדולה הזאת ששורה על ישראל.