
"אני לא מוותר על אף אחד. אני רוצה למנוע מאנשים לעבור את מה שאני עברתי, ועליי ויתרו", משתף יזהר דוד, בכיר שב"כ לשעבר ופעיל חברתי העוסק בלכידות חברתית ובליווי ושיקום לוחמים מפציעות נפשיות.
את פרויקט הדגל שלו, 'הווילה', שעליו זכה לאחרונה באות גיבורי החברה הישראלית, הקים בנובמבר 2023 כדי לסייע ללוחמים ממלחמת חרבות ברזל בעיבוד חוויות הקרב.
דוד עצמו החלים מפוסט־טראומה קשה שלקה בה כתוצאה משירותו בשב"כ, וסבל ממנה שנים ארוכות עד שכמעט שם קץ לחייו. רק אז החליט לטפל בעצמו.
האירוע הטראומטי התחולל כאשר דוד שימש בתפקיד רכז שטח בשב"כ, שאחראי לגייס מרגלים פלשתינים ולהפעיל אותם. הכינוי שלו בארגון היה "קפטן שרון". באחד המבצעים המורכבים שלו, מבצע מודיעיני בתקופת האינתיפאדה השנייה, היו לגבי אחד המרגלים שלו סימנים לא מובהקים לבגידה. "היינו באמצע מהלך לסיכול מניעתי של חוליה שידענו שיש לה שני מתאבדים שרוצים להוציא פיגוע מזעזע שיכלול גם ציאניד". מדובר היה בחוליה רצחנית במיוחד שבראשה עמד עבאס א־סייד, מי שעמד גם בראש החוליה שביצעה את הפיגוע במלון פארק.
"פגשתי את המרגל, הוצאתי אותו באמצע הלילה לאיזו חורשה והייתה לי כשעה לדבר איתו ולנסות לאבחן אם הוא התהפך עלינו לפני שיתחילו לבדוק למה הוא נעלם. ניסיתי להפיל אותו בתרגילים ובתכסיסים, אבל לא הייתה לי תשובה ברורה חוץ מהרגשה וסימנים טכניים. לבסוף נותרה דקה לזמן שהוקצב לפגישה. התייעצתי עם האנשים שלנו, והבכיר ביותר אמר לי: קבל החלטה. אתה מכיר אותו הכי טוב".
דוד הכריע שצריך לשחרר את המרגל: "כבר חיפשו אותו, וידעתי שאם אני אשאיר אותו איתי אני שורף אותו ואת המבצע", הוא משחזר. "זה היה ביום שלישי. ביום שישי התרחש פיגוע בקניון השרון בנתניה. טסתי לשם, וגיליתי שהמרגל ההוא הוא שביצע את הפיגוע. הוא רצח חמישה אנשים והשאיר בזירה מכתב שבו כתב 'הפיגוע הזה הוא מתנה לשטן הקטן, קפטן שרון, שגרם לי לבגוד בעמי'. ירדתי על הברכיים ליד אחת הגופות, הרמתי את הסדין וראיתי נערה בת 17". המראה של הנערה הזאת ליווה אותו מאז שנים ארוכות. "היא הייתה צועקת בראשי: 'אתה רצחת אותי'".
מדוע הוא החליט לנקום בך כך?
"אנשי החמאס בטולכרם חשפו אותו ואמרו לו שהוא צריך לרצוח אותי או לבצע פיגוע בעצמו. האפשרות השלישית הייתה שהם יהרגו אותו ובמשפחתו ידבק כתם של בגידה". הוא מוסיף שהפיגוע שנחשב לפיגוע הכי איכותי הוא לרצוח את הקפטן מהשב"כ. "מבחינתם מאה הרוגים ישראלים שווים פחות מרצח הקפטן. אנשי השב"כ נחשבים אצלם לאויבים הכי גדולים". המרגל אכן ניסה לרצוח את דוד, ומשנכשל, ביצע את הפיגוע הנורא. "לקחתי על עצמי את כל האשמה", הוא אומר. "הוא היה אצלי בידיים ושחררתי אותו. טעיתי בשיקול הדעת והאשמה אכלה אותי".
חפ"ק באמצע הלילה בסלון
לדבריו, טראומה של אשמה היא סוג נפוץ של טראומה, ולוחמים רבים ממלחמת חרבות ברזל סובלים ממנה. הם מרגישים שאם היו פועלים אחרת היו מצליחים להציל אחרים, או שואלים את עצמם למה הם חיים וחבריהם לא. "בטיפול בפוסט־טראומה הזמן הוא מרכיב חשוב. התסמינים מחמירים עם הזמן, וככל שמטפלים מוקדם יותר, כך הטיפול יעיל יותר. אני לא דיברתי על זה במשך שנים, ולכן הפוסט־טראומה החריפה מאוד".
אחד האפקטים העיקריים בפוסט־טראומה הוא החודרנות: "האירוע נכנס לתוך היומיום ולא מאפשר לחיות חיים נורמליים. אתה חווה פלאשבקים, סיוטים וחלומות. במשך שנים חלמתי שאני נמצא בזירה של הפיגוע. גם באמצע היום הייתי רואה את עצמי בזירה, והנערה צרחה בראשי: 'אתה רצחת אותי'".
סימפטום נוסף של פוסט־טראומה הוא הימנעות: "הפוסט־טראומה באה בלי הזמנה, אז אתה בורח. אני ברחתי לעבודה. עבדתי כל הזמן, כי ידעתי שכל עוד אני נמצא בתנועה זה לא יתפוס אותי. כמו כן, מלבד את עצמי, האשמתי במצב שלי ובמה שקרה את החוליה שתכננה את הפיגוע ושהכריחה את המרגל לפגע, והקדשתי את כל מרצי כדי לחסל אותם. עשיתי זאת בצורה אובססיבית, יזמתי מבצעים הזויים לחיסולם וקיבלתי עליהם המון פרסים, כולל פרס מראש השירות. כולם היללו אותי על המסירות, ורק אני ידעתי שזאת הבריחה שלי מהנערה שצורחת בראשי ומתחושת האשמה".
דוד המשיך להתקדם בתוך השירות, ואז קרא לו מפקד מרחב יהודה ושומרון וביקש ממנו לקבל אחריות מטעם השירות על ניקוי העיר ג'נין מטרור. הוא מונה לתפקיד מטעם השב"כ ועבד עם הממונה לכך מטעם צה"ל, שהיה לא אחר מהרמטכ"ל לשעבר הרצי הלוי. "אני יכול להגיד עליו הרבה דברים טובים, הוא לימד אותי הרבה על נחישות, אבל אני גם יכול לומר שהוא אדם זחוח ויהיר". הוא מספר על מבצע מודיעיני מסוים שעליו עבד כשישה חודשים: "הפללתי מחבל מתועב, והרצי עצר לי את זה ולא אישר את הפעולה. לא קרה לי דבר כזה מעולם! הוא עשה את זה בגלל שטות טכנית ומתוך יהירות של 'אני ואפסי'", הוא קובע.
דוד המשיך להתקדם בשב"כ וקיבל את האחריות על כל אזור שכם, למרות שסבל אז כבר תשע שנים מפוסט־טראומה חריפה. "היחידה ששמה לב לסימנים הייתה אשתי", הוא אומר, "היא ראתה איך בכל לילה נפתחים לה חפ"קים באמצע הסלון".
גם את משפחתו ניסו המחבלים לרצוח: "באיזשהו שלב התקבלה ידיעה שארכי־מחבל גילה איפה הבית שלי והידיעה הזאת עברה לארבעה שב"חים בישראל, שקיבלו אישור לרצוח את משפחתי. בדקה התשעים חילצנו את המשפחה".
כשסיים את הפיקוד על אזור שכם, החליט לצאת ללימודים ולטפל בעצמו. "ביקשתי פגישה עם ראש המרחב, אבל במקום לדבר על יציאה ללימודים הוא הציע לי את התפקיד הכי נחשק - פיקוד על יחידה איכותית במיוחד בשירות. הוא חשב שהוא נותן לי את המתנה הכי גדולה, וכולם סברו שאני צריך להיות השמח באדם", אומר דוד. "הם לא הבינו עם מה אני מתמודד. הם ראו את 'שרון', מנהל מצליח וכוכב עולה בשירות, אבל אני ידעתי שהשיחה הזאת היא צומת דרכים. יכולתי לקחת את התפקיד החלומי, אבל ידעתי שאני לא כשיר, ושמדובר באחריות עצומה שאני עלול לעשות בה תקלות איומות בגלל המצב הנפשי שלי. מצד שני, לא יכולתי לסבול את המחשבה שאחשוף את הסוד שנשאתי איתי תשע שנים ואהפוך פתאום להיות חלש. לא ידעתי מה לעשות. אל תשפטי אותי", הוא מבקש, "אבל עליתי לקומה השביעית והחלטתי לשים לזה סוף".
הוא לא קפץ לבסוף, אלא ירד מהגג והחליט לטפל בעצמו. "בבוקר הודעתי שאני לא לוקח את התפקיד. סיפרתי מה עובר עליי ויצאתי לטיפול". הוא עבר טיפול ארוך עם ד"ר רוני סימונס, שכיום מוביל את הטיפול במיזם 'הווילה', השתקם, וחזר ב־2014 לשירות כדי לסגור מעגל: "חזרתי להתמודד על אותו תפקיד שוויתרתי עליו שנה וחצי קודם לכן".
הוא התקבל לתפקיד בפעם השנייה, אבל אז עשה תפנית מפתיעה נוספת: "כשיצאתי מהמטה, עצרתי ושאלתי את עצמי אם אני ראוי לזה, ואם אהיה מסוגל להסתכל במראה ולהיות שלם עם עצמי למרות שתחת אחריותי קרה הפיגוע הנורא ההוא". הוא החליט לוותר על התפקיד ולעזוב את השירות.
היום, מתוך המקום הזה, הוא קורא לרונן בר לפנות את מקומו: "אני קיימתי ולכן אני דורש. פרשתי מהשירות כי קיבלתי אחריות על האסון שקרה תחת אחריותי, ואני דורש מרונן בר לעשות את אותו הדבר. בעיניי, קבלת אחריות כוללת גם לשלם מחיר כבד".
רונן בר הכניס פוליטיזציה לשב"כ?
"אין פוליטיזציה בארגון", הוא קובע. "אי אפשר להאשים אותי בחוסר כנות, יצאתי נגד השב"כ יותר מכולם. אני אומר מה שאני חושב גם בתוך השב"כ, והרבה פעמים הייתי אופוזיציה, למשל לסיכולים ממוקדים שאושרו על ידי ראש השירות. אני יכול להראות לך תכתובת מהשבוע שעבר, כשלשכת ראש השירות ביקשה שאגיע ללשכה כדי לדבר איתי ולנסות לפייס אותי וסירבתי. אבל חייבים להבין שהפוליטיקה לא נכנסת לשב"כ". כשאני מקשה ואומרת שכל ראשי השב"כ לשעבר מתגלים כאנשי שמאל, הוא מתרעם: "את טועה ומטעה. אין לשב"כ שום קשר לדעות פוליטיות. מי שמדבר סרה בעובדי ועובדות השירות שעובדים במסירות, מסכנים את נפשם ומסכלים טרור הוא כפוי טובה ונבזה! העובדים לא קשורים לפוליטיקה, מעולם לא ידעתי מה הדעה הפוליטית של חבריי".

מרכז 'הווילה' לטיפול בנפגעי פוסט־טראומה מהמלחמה
צילום: עמותת שותפות מגן ישראלית
-
תקווה לחיים נורמליים
לאחר שפרש מהשירות, בחר לפנות לתחום העשייה החברתית. "בתחילת הדרך הקמתי מכינות למנהיגות ישראלית משותפת. הגדולה שבהן נמצאת בעמק יזרעאל, ויש בה יהודים, מוסלמים, נוצרים ובדואים. הרעיון שלי היה לבנות משהו משותף למרות השונות".
אתה מאמין בדו־קיום?
"בשבילי ישראל היא קודם כול מדינה יהודית ומדינת העם היהודי ורק אחרי זה דמוקרטית", הוא מבהיר. "אני ימני בדעותיי, אבל יש פה עמים שונים, ואני רוצה למצוא מכנה משותף לחיים ביחד ולגרום לעמים האחרים להיות שותפים ולתרום למדינה".
והמיזם הצליח?
"לא", הוא מודה בכנות. "השונות הרבה יותר גדולה ממה שחשבתי. בעיניי, החיבורים שמנסים לעשות בין יהודים לערבים הם בעיקר פינות ליטוף. באים כל מיני יהודים שמתייפייפים ומתנצלים בפני המוסלמים, ואני לא מבין למה. אני לא מתנצל על שום דבר, זו המדינה של העם שלי וזה בכלל לא נתון לוויכוח. אני רציתי לדבר על שותפות אמיתית ותרומה של כל המגזרים למדינה, וזה לא קרה".
דוד אומנם פרש ב־2014, אבל חזר לארגון כיועץ עד 2022. בעקבות פרסום ספרו הראשון 'פצצה מתקתקת', שהפך לרב־מכר, ובו כתב על הפוסט־טראומה שלו וביקר את הטיפול של השב"כ בנושא, ביקש ממנו הארגון להוביל את תחום הטיפול בפגיעות הנפשיות בתוך השב"כ. "עשיתי שם מהפכה בתחום של הטיפול הרגשי. הוספנו תקנים לעובדים סוציאליים ולפסיכולוגים ובנינו מערך של בריאות הנפש, סדנאות חוסן וכל הדברים שלא היו בתקופתי. היום השירות נראה אחרת, ואין מצב שאדם נמצא במצב נפשי קשה, סובל ומתייסר, ואף אחד לא רואה אותו".
אתה מרגיש שהפוסט־טראומה מאחוריך?
"לא. זה מלווה אותי ביומיום, אבל בעצימות הרבה יותר נמוכה, ולעיתים קרובות זה דווקא מעצים אותי ואני צומח מזה".
כשהתחיל את הפעילות בתחום, המודעות לנושא הייתה מועטה. "אנשים לא היו מדברים על זה, ורבים שפגשתי היו אומרים לי 'אני מתבייש'. יזמתי פעילויות והעברתי הרצאות כדי לתת לגיטימציה לשיח הזה. פעלתי גם בתחום החקיקה של רפורמת 'נפש אחת' שבנויה על הרבה מהתוכניות שעשינו עם ראש התחום המשפטי שלנו, שלום ציפורי. בשלב מסוים הבנתי שיש בעיות בהכרה בהלומי קרב מטעם מוסדות המדינה. כיום אנחנו מלווים מאות אנשים להכרה בנכות הזאת ויש לנו מאה אחוזי הצלחה".
דוד הקים את 'העמותה למנהיגות ישראלית משותפת', המתמקדת בעיקר בתחום הטיפול בפוסט־טראומה. "הבנתי שבעקבות המלחמה, שאליה גויסו 360,000 לוחמים, יהיו בינינו רבים שיחוו טראומות, ולכן החלטתי להקים את 'הווילה' ולהביא את ד"ר סימונס, שהוא גם המוביל של תחום הטיפול הנפשי במוסד ובשב"כ, להוביל תוכניות שיקום וליווי".
מה מיוחד בווילה?
"אנחנו מטפלים בשיטה ייחודית שפיתח ד"ר סימונס, המתבססת על כך שלרובנו יש מנגנון החלמה טבעי מטראומה. המחקרים מראים שרק כשמונה אחוזים מהאנשים שחוו חוויות קשות יסבלו מפוסט־טראומה. המטרה שלנו בווילה היא להגיע למנגנון הטבעי של ההחלמה ולעורר אותו כדי לסייע להחלמה מהטראומה".
הווילה פותחת את שעריה ללוחמי המערכה הנוכחית ביום מרוכז שמטרתו להעניק כלים להתמודדות ולמיין את הלוחמים לפי הצרכים של כל אחד. יש מי שיסתפק ביום המרוכז, יעבור סדנאות, יקבל כלים ויוכל להתגבר ולהמשיך בחייו. אחרים יזדקקו לטיפול פרטני של כ־15 מפגשים, וקבוצות נוספות יעברו שישה ימים מרוכזים במרכז מיוחד שנקרא 'וילה בקמפוס', שבמהלכם יינתנו להם כלים משמעותיים כדי לזרז את ההחלמה.
"בשביל מי שאצלו אנו מזהים התפתחות פוסט־טראומה כרונית הקמנו את 'וילה בקמפוס' - מיזם חדש בעולם הטיפולי. זו שיטה חדשנית שמשתמשת בבינה מלאכותית ובמכשירים טכנולוגיים שכשאדם מתחבר אליהם הם עוזרים לו להתגבר. אנחנו משתמשים גם בשיטת טיפול שנקראת EMDR (שיטת טיפול בפוסט־טראומה דרך תנועות העיניים, ה"צ), ואנחנו מצליחים להגיע לאחוזים גבוהים מאוד של החלמה או של ירידה דרסטית בתסמינים. זה משנה את התפיסה שהייתה עד היום, שסברה שפוסט־טראומה נשארת לצמיתות. אנחנו יכולים לטפל באנשים ולתת להם חיים נורמליים, זה משנה חיים".
הטיפול מותאם גם למעטפת של הלוחמים - המשפחה ומקום העבודה. "עשינו מחקר מעמיק ופיתחנו סדנה למקומות עבודה, שעוברים אצלנו הדרכה כדי לסייע לעובדים שלהם לחזור לעצמם. כמו כן, עשינו סדנאות לבנות זוג של לוחמים. אנחנו קוראים לכולם להגיע אלינו, כי עכשיו הוא הזמן הכי חשוב למניעה".
"בר היה צריך להתפטר ב־8.10"
לאחרונה התראיין דוד בפודקאסט הפופולרי של גדי טאוב 'שומר סף' ודיבר איתו על כישלון השב"כ ב־7.10. "רונן בר הוא האשם העיקרי בכישלון המודיעיני של 7.10, וזה גם מה שהתחקירים של השב"כ אומרים. התחקיר של השב"כ נפתח במשפט אחד ומסתיים באותו משפט: 'לו השב"כ היה פועל אחרת, הטבח היה נמנע'. זו השורה היחידה שאני הייתי מוציא לציבור, כי זה כל הסיפור", הוא אומר.
דוד חשף כי בליל 7 באוקטובר הוצגו לראש השב"כ שלוש פרשנויות לסימנים מקדימים שזוהו, ובהם הדלקת כרטיסי הסים בטלפונים של פעילי חמאס וירידת בכירי חמאס למנהרות. "הפרשנויות לסימנים הללו היו שמדובר בתרגיל של חמאס, או במתקפה והשתלטות על יישוב, או במיס־קלקולציה (פרשנות לא נכונה, ה"צ) של חמאס, שחושש ממתקפה של ישראל ונערך לקראתה. רונן בר בחר באפשרות של מיס־קלקולציה, ונתן הוראה להוריד את הכוננות בגזרה כדי לא להביא להסלמה מצד חמאס. הוא בחר להיערך לאפשרות הכי לא הגיונית ולפעול על פיה, וזה מה שהוביל לטבח. לכן הוא חייב להתפטר, והיה צריך לעשות את זה כבר ב־8 באוקטובר".
מדוע הוא מסרב לעשות זאת?
"בתחילת המלחמה שאלתי מתי הוא הולך ואמרו לי 'כשיתחילו לשחרר חטופים'. כשהתחילה הפעימה הראשונה אמרו לי 'בסוף התחקירים', ואז הבנתי מה שאמר לי חבר טוב שמכיר אותו היטב: הוא לעולם לא ילך! אני מכיר אותו. הוא ימשוך עד הסוף וינסה לשנות את הנרטיב ולקבוע שהוא לא אשם", דוד נאנח. "אבל הסיפור לעולם לא ישתנה, כי יש בו נהרות של דם. רונן בר הוא האשם העיקרי במחדל המודיעיני שהוביל למותם של 1,200 נרצחים, והעובדה שהוא נדבק לכיסא וגורר את השירות יחד איתו היא דבר נבזי ובזוי מאוד". דוד טוען כי קיים גם מרמור פנימי בתוך השירות בנוגע להתנהלות של בר: "אם הוא באמת דואג לארגון, הדבר הכי נכון הוא להניח את המפתחות וללכת".
יש הטוענים שהוא פוטר בשל החקירה שניהל בפרשת קטארגייט.
"אין שום השפעה של ראש השירות על הפרשה של קטארגייט", הוא קובע. "אלה סיפורי אלף לילה ולילה. גם אני בהתחלה פחדתי שימנו לו מחליף פוליטי, אבל התחלתי לברר וראיתי שכל המועמדים להחלפתו הם אנשים ישרים שאין להם שום קשר לפוליטיקה".
אתה סבור שבג"ץ יפסול את הפיטורים של בר?
"אני לא מאמין שבג"ץ יעז לכפות על ראש הממשלה ועל עם ישראל את המשך כהונתו של ראש השב"כ הכושל בהיסטוריה והאשם העיקרי במחדל המודיעיני".
אתה מתבטא בחריפות רבה.
"מתחקירי השב"כ עולה כי שני ראשי השב"כ האחרונים, נדב ארגמן ורונן בר, שינו את השירות בצורה יהירה וטיפשית ועשו טעויות שלא ייעשו". הוא אינו מדבר על התחקיר הקצר שפורסם לציבור, אלא על תחקיר מקיף שעשה אדם מתוך השירות ותחקיר נוסף שעשה באופן עצמאי גמלאי של השב"כ, שדוד מעיד כי הוא "דמות מיתולוגית בשירות".
"השב"כ הוא ארגון בעל שתי זרועות: זרוע טכנולוגית וזרוע היומינט, המקורות האנושיים". בתקופת הכהונה של ארגמן ואחריה בזו של בר, התעצמה הטכנולוגיה על חשבון היומינט. "האיזון בין שתי הזרועות חייב להישמר", הוא אומר. "ברגע שהפרת את האיזון וקידשת זרוע אחת על חשבון השנייה, פגעת בארגון. כאיש יומינט ומפעיל מרגלים היה לי מקור בכל שכונה, אנשים שהיו העיניים שלי. ידעתי על כל מריבה, כל גנבת רכב או סכסוך שכנים. ברגע שאתה מבטל את הגאוגרפיה ומחליט שהשב"כ כבר לא גאוגרפי אלא זירתי, אתה מחליש מאוד את היכולת של הארגון".
הוא מונה כשל נוסף בכהונתם של בר וארגמן: "שניהם לא עברו מסלול רגיל של ראש שירות: הם לא גדלו בשטח, לא היו רכזים, לא פיקדו על חטיבה ולא על מרחב, והם גם לא ערביסטים. אתן לך דוגמה שממחישה הכול: קחי למשל את מסמך חומת יריחו, שלאחר הטבח פורסם שהוצג לגורמי המודיעין לפני 7.10 והם התעלמו ממנו. מדובר במסמך שפירט את תוכנית החמאס להתקפה על ישראל. כערביסט, השאלה הראשונה ששאלתי כששמעתי על המסמך הייתה: מה השם של תוכנית החמאס בערבית? כשאמרו לי את השם נחרדתי!"
מה השם?
"השם הוא 'אל־ועד אל־אח'יר', כלומר מלחמת יום הדין, גוג ומגוג. זה לקוח מהסורה ה־17 בקוראן, זו המלחמה שבה הורגים את היהודים ומנקים את הארץ מהם. אני הבנתי מיד במה מדובר, אבל בתוך השב"כ עד אחרי 7.10 אף אחד לא ידע שקוראים לתוכנית הזאת ועד אל־אח'יר ואף ערביסט לא נגע בתוכנית הזאת! ארגמן ובר התנתקו מהשטח עד כדי כך שהם אפילו לא ידעו את הדבר הקטן הזה! זה מראה כמה הם לא הבינו מי הוא החמאס ושהוא באמת מתכוון לדברים שהוא אומר".
הם זלזלו בחמאס?
"הם לא הבינו שחמאס יותר חזק מאיתנו בהיבט אחד: הרפש האנושי העזתי שמקדש את המוות. אנחנו מקדשים את החיים ומנצחים אותם בזכות הערכים והרוח שלנו, הרוח הישראלית. מכיוון שהם מקדשים את המוות, לעם ישראל אין שום אפשרות אחרת חוץ מהשמדת חמאס. מי שאומר שאי אפשר להשמיד את חמאס הוא פחדן, רופס וחוזר לתפיסות המטומטמות של הכלה ושל שקט ייענה בשקט".
"שליטה ביטחונית ישראלית לנצח"
דוד תומך בתוכנית טראמפ: "צריך לבטל את הפליטות ולהעביר אותם מפה. טראמפ הבין שכל עוד העזתים נמצאים שם, הבעיה לעולם לא תיפתר. אלה דורות על דורות של שונאי ישראל. מספר פעילי חמאס כרגע הוא אותו מספר שהיה לפני 7.10. הם מגייסים פעילים במהירות שיא כי כולם שם חמאס! למדינת ישראל יש כרגע שתי מטרות בנוגע לעזה: להחזיר את כל החטופים, ולנקות את עזה מכל מה שהוא חמאס. הרצועה צריכה להיות בשליטה ביטחונית ישראלית לנצח".
הוא כואב מאוד את נושא החטופים: "משפחות החטופים הן הדבר הכי חשוב במדינת ישראל. הן חייבות להילחם על השבת יקיריהן, וגם אני יצאתי להפגין איתן, אבל אני לא מבין איך בצורה נבזית מישהו חיבר את ההפגנה של המשפחות להפגנה שבה קראו לא לפטר את רונן בר. הרי הוא אחד האשמים העיקריים בכך שהילדים שלהם חטופים!"
הכישלון של השב"כ ב־7.10 אוכל אותו מבפנים: "השב"כ אינו רק ארגון מודיעיני שמספק מידע. איש שב"כ הופך להיות איש צבא ברגע שיש לו מידע על פיגוע, וצריך למשוך את הצבא באוזניים כדי לסכל את האיום. ברגע שיש לך מידע, תפקידך להעיר את הצבא ולגרום לו להיות בשמיים ובארץ, אבל באותו לילה השירות לא העיר את הצבא, ואף דאג להוריד את הכוננות וגרם לצבא ללכת לישון!"
הם לקחו סיכון עצום. מה ההיגיון בהחלטה להוריד את הכוננות בגלל הערכה כל כך רעועה?
"רונן בר לקח סיכון בשם כל עם ישראל, ואני שואל – באיזו זכות? והתשובה היא שאני באמת לא יודע. קטונתי".