נחום ברנע הוא בכיר הכותבים ב'ידיעות אחרונות', אחד מבכירי הפובליציסטים במדינת ישראל. דווקא משום כך חובה לקרוא את מאמריו בזהירות רבה ובזכוכית מגדלת.
בכשרונו המונומנטלי ובסגנונו הקליל והייחודי, מצליח ברנע פעמים רבות לשתול הסתה נגד הממשלה ובעד המהלכים הדיקטטוריים של מערכת המשפט, תוך שהוא מציג הנחות או דעות כאילו הן עובדות מוצקות.
שתי דוגמאות מתוך טורו השבועי ב'ידיעות אחרונות' ביום שישי האחרון. הראשונה מתייחסת להחלטת בג"ץ הצפויה מחרתיים בנושא פיטורי ראש השב"כ רונן בר.
וכך כותב ברנע: "לכאורה, פרוצדורה; למעשה, צומת היסטורי. בידי השופטים תהיה הבחירה אם להיות ראש קטן, לחפש פתרון פרסונלי, תאריך מוסכם לסיום כהונת בר, למשל. סידור כזה ישחרר אותם מהצורך להכריע. לחילופין, הם יכולים להצמיח ראש גדול ולהתמודד עם השאלות החוקתיות, הערכיות והפוליטיות שקורעות כרגע את החברה הישראלית. לא ראשו של בר עומד כאן להכרעה, אלא ערך הממלכתיות. ליתר דיוק, השחתת ערך הממלכתיות". סוף ציטוט.
לא, נחום. לשופטים אסור בשום פנים ואופן "להצמיח ראש גדול ולהתמודד עם השאלות החוקתיות, הערכיות והפוליטיות שקורעות כרגע את החברה הישראלית". חוקתיות – כן. ערכיות ופוליטיות – בשום פנים ואופן לא.
בית המשפט איבד את אמון הציבור דווקא בגלל שניסה להתמודד עם שאלות ערכיות ופוליטיות. במדינה דמוקרטית, עם נציגים נבחרים של העם, הגורם היחיד שמוסמך לקבוע את הנורמות הערכיות והפוליטיות אינו בית המשפט, אלא אך ורק הציבור, באמצעות נציגיו הנבחרים.
אף אחד לא העניק לבית המשפט את הסמכות הזו. לבית המשפט סמכות לקבוע רק דבר אחד: חוקי או לא חוקי? אם כבודו או כבודה או כבודם משוכנעים/ות שהנורמות הערכיות שקובעת הכנסת אינן ראויות, וזו זכותם המלאה כמובן לחשוב כך, הם מוזמנים לפרוש מתפקידם ולהתמודד על מקומם בכנסת, או אפילו לצאת להפגנות נגד הממשלה אחרי שיתפטרו.
יכול להיות אפילו שהייתי מצטרף אליהם להפגנות כאלו, בדיוק כמו שהפתק של כבודם בקלפי שווה בהשפעתם לפתק של הדיוט כמוני.
התערבות של בית המשפט בשאלות ערכיות או פוליטיות, היא בדיוק ההיפך ממלכתיות שנחום ברנע מטיף לה. היא האנטי-ממלכתיות בהתגלמותה. אמירה של בית המשפט מחייבת כל אזרח בישראל, ואם בית המשפט אומר אמירה ערכית – גם האמירה הזאת מחייבת את הציבור.
במילים אחרות: ברנע מציע שבית המשפט יכפה ערכים על הציבור. במילים יותר מפורטות: לבית המשפט, על פי ברנע, הזכות לקבוע לאזרח מה הוא צריך לחשוב. הסטאליניזם בהתגלמותו!
בהמשך מאמרו כותב ברנע: "המשטר בישראל מעניק כוח עצום לראש הממשלה. ארבעה מוסדות מרסנים אותו: מערכת המשפט, מערכת הביטחון, התקשורת והממשל האמריקאי. על בסיס האיזונים האלה מתקיימת ומשגשגת הדמוקרטיה הישראלית..." עוד סילוף עובדות. הכוח של ראש ממשלה בישראל הוא אחד החלשים בעולם הדמוקרטי. לראש הממשלה, על פי החוק, אין אפילו סמכות לתת הנחיות לשרים. השרים לא מחויבים להקשיב לראש הממשלה.
כשראש הממשלה נתניהו אומר 'הנחיתי את השרים...' 'הוריתי לשר...' זה יפה מאד שהוא מוריד הנחיה או הוראה, אבל לשר הסמכות המלאה להגיד לראש הממשלה 'אני מסרב לבצע את ההנחיה' ולראש הממשלה אין שום יכולת לכפות עליו. גם השר וגם ראש הממשלה מחוייבים להחלטות הממשלה. לראש הממשלה יכולת וסמכות להעביר החלטת ממשלה שמחייבת את השר. אבל כל עוד אין החלטת ממשלה כזו, אין לראש הממשלה יכולת לכפות על השר את דעתו.
אני נזכר בשיחה עם אורי אליצור ז"ל בלשכת ראש הממשלה, כשאורי היה ראש המטה של נתניהו, בקדנציה הראשונה של ביבי כראש ממשלה. היה ויכוח לגבי איזו החלטה של שר הביטחון יצחק מרדכי שנגעה לבניה ביו"ש – סמכות שהיתה רק בידיים של שר הביטחון, בלי שום יכולת של ראש הממשלה לכפות את דעתו על שר הביטחון. ואורי, בחדר הסמוך לחדרו של ראש הממשלה, הסביר בנימה מייאשת משהו: "גם בחדר הזה אנחנו לא כל יכולים..." – וזאת היתה האמת.
מערכת הביטחון לא אמורה לשמש כלי איזון לראש הממשלה, היא חייבת להיות כפופה להחלטות הממשלה, בצד אמירת האמת המקצועית שלה. מערכות המשפט והתקשורת אמורים אולי לשמש גורמי איזון ללשכת ראש הממשלה – אבל לפחות לגבי הראשונים הם הפכו בפועל לשליטים חלופיים לראש הממשלה. גם זאת רעה חולה שצריך לתקן במסגרת השינויים ההכרחיים בסמכויות הרשויות וההפרדה ביניהן.