מחויבות לקרבן פסח – בארץ ישראל

קרבן הפסח נמנה עם המצוות המרכזיות בתורה, עד כדי כך שמי שמבטל אותה במזיד – דינו כרת.

על רקע חומרת המצווה, מפתיעה במיוחד גישה הלכתית המציבה גבולות ברורים לחובת קיומה, בעיקר בכל הנוגע לשייכות לארץ ישראל.

במסכת פסחים (ג:) מסופר על ר' יהודה בן בתירא, שישב בנציבין שבבבל ודאג לחשוף את זהותו של נוכרי שביקש לאכול מקרבן הפסח, מבלי להיות יהודי. אלא שמסיפור זה עולה כי ר' יהודה בן בתירא עצמו לא עלה לירושלים להקריב את הקרבן. תוספות תמהים: כיצד זה ייתכן, והרי מדובר באחת ממצוות התורה החמורות ביותר?

תשובתם מעוררת מחשבה: אדם שאין לו קרקע בארץ ישראל, או שאינו נמצא בה, אינו חייב בקרבן פסח כלל. תוספות מבססים זאת על דברי ר’ אמי (שם ח:) הפוטר מעלייה לרגל מי שאין לו קרקע, ומרחיבים את ההיגיון ההלכתי גם לקרבן הפסח עצמו. בכך נוצר חידוש הלכתי נועז: היעדר קרקע או מגורים בארץ ישראל מפקיעים את עצם החיוב בקרבן, למרות חומרתו.

היעב"ץ, ר’ יעקב עמדין, דן בסוגיה זו בספרו "שאילת יעבץ" (ח"א, סי' קכז), ומקשה: כיצד ייתכן פטור ממצווה כל כך חמורה? לשיטתו, יש להעמיק בהגדרת התורה את מי שפטור מקרבן פסח – אדם שנמצא ב"דרך רחוקה". חז"ל קבעו שמדובר במרחק של חמישה עשר מיל, אך ברור שההגדרה איננה גיאוגרפית גרידא – אדם שגר במרחק כזה יכול להגיע אם ירצה. מצד שני, האם אדם שגר באלפי קילומטרים באמת חייב?

היעב"ץ מציע מבחן מעשי: כפי שהלכות החג נלמדות שלושים יום קודם לו, כך גם גבול החיוב – אדם שיכול להגיע לירושלים תוך שלושים יום, מחויב. מי שמעבר למרחק זה – מוגדר כ"בדרך רחוקה". ומכאן הוא מגדיר את גבולה ההלכתי של ארץ ישראל – טווח של שלושים ימי הליכה מירושלים. כך, מי שנמצא מחוץ לארץ או חסר קרקע בה, איננו נכלל במעגל החיוב של קרבן הפסח.

מתוך כך נבנית הבנה עמוקה: החיוב בקרבן פסח איננו רק דין טכני – אלא ביטוי לשייכות לארץ ישראל. מי שגר בארץ – שייך לקרבן; מי שנמצא בגלות – אינו נושא באחריות הזאת. המצווה אינה מתקיימת בחלל ריק, אלא על רקע הזיקה הלאומית והרוחנית לארץ.

בדורנו, השב לציון, יש בכך קריאת כיוון משמעותית. איננו עוד מיעוט בגלות ששומר על זיכרון – אלא עם השב לארצו, קרוב בפועל לירושלים, וקרוב ברוח למרכז הקדושה. גם אם טרם זכינו בפועל להקריב את הקרבן, החובה להתכונן לכך ולהיערך – מוטלת עלינו.

כדברי היעב"ץ: "מצפה לעלות ציון ברנה, לראות בטובה". בע"ה, נזכה לכך במהרה.

הכותב הוא ר''מ בישיבת המקדש