"עשה את פעולתך כך שהאנושות, הן שבך הן שבכל איש אחר, תשמש לך לעולם גם תכלית ולעולם לא אמצעי בלבד".
המשפט הזה הוא מכללי המוסר החשובים של קאנט. הדברים חוזרים אצל מרטין בובר: לעולם לא להתייחס אל הזולת כאל "הלז", אלא ביחסי אני-אתה. דברים אלה נכוחים ושמע את האמת ממי שאמרה. הבעיה היא כאשר תופסים את הדברים הללו כאמת מוחלטת, שהשלכותיה נכונים בכל תחומי החיים.
בכלכלה, אנשים נחשבים לנכס שחלים עליו חוקי השוק. לכל אדם יש ערך שניתן לכמת, ושכרו בשוק העבודה בהתאם לכך. גם אוצר המדינה בוחן את הערך הכלכלי של ההון האנושי ופועל על פי שיקולים כלכליים, וכך גם צה"ל. לעובדה זו יש השלכות רבות. ככל שיגדל תקציב הביטחון בלי ביקורת, כך יגבר הבזבוז של תקציב זה, וככל שיגדל הגיוס, כך יגבר הבזבוז של ההון האנושי.
גם בתורה, לאדם יש היבט של אמצעי ולאו דווקא של תכלית. הרמב"ם משבץ את הלכות הכוהנים בהלכות כלי המקדש. כלומר, הכוהנים נתפסים כחלק מן המקדש, ככלים מכלי המקדש. הם הוקדשו ונמשחו ככלים מכלי המקדש, והדברים עולים בפרשתנו: "קח את אהרן ואת בניו איתו ואת הבגדים ואת שמן המשחה ואת פר החטאת ואת שני האילים ואת סל המצות" (ויקרא ח, ב). משה נצטווה להביא את אהרן ובניו יחד עם שמן המשחה, להלבישם ולחגור אותם.
הכוהנים הם אנשים גדולים וצדיקים, בני בחירה ועובדי ה', אבל יחד עם זאת הם גם כלים מכלי המקדש. ההון האנושי של המקדש.
הכותב הוא ד"ר לפילוסופיה ומחבר הספר 'כלכלה וערכי היהדות'