
אברהם (שם בדוי) היה גבר בן למעלה מ-80, שהגיע למחלקת החלמת לב לאחר ניתוח מעקפים שעבר. אמנם ראיתי אותו בהרצאה שהעברתי על החיבור בין גוף לנפש, אך כשיצא מהמחלקה, אמר לי שכל הנושא הזה רוחני מדי ולא מתאים לו. "זה שייך יותר לצעירים", ניסה להסביר.
לא יכולתי להרפות. ניגשתי אליו למחלקה ושאלתי אם הוא ישן טוב בלילה. הוא ענה שלא ממש, ושהוא לא מבין למה – "זה בטח בגלל הגיל", ניחש. אמרתי לו שאני חושב שהוא דווקא כן יודע, וביקשתי שיקדיש לי כמה דקות.
שאלתי אותו: "מהו האירוע הקשה ביותר שגורם לך לא לישון בלילה?"
אברהם נשם עמוק ופתח: "כשהייתי בן 8, נסענו ברכבת לאושוויץ – עם שתי האחיות הקטנות ואמא. אבא שלי נהרג בגטו ורשה, ולפני כן אמר לי שאני עכשיו אהיה הגבר במשפחה. אמא אמרה לי לקפוץ מהרכבת. קפצתי. אני שרדתי – והן נרצחו. עד היום אני זוכר את הרגע הזה. עד היום אני מתחרט שלא מתתי איתן. אני כועס על עצמי שהסכמתי לקפוץ. לכן אני לא ישן בלילה".
שאלתי אם יסכים לעבור טיפול בשיטת "המסע". הוא לא הבין במה מדובר, והסברתי: שיטה המבוססת על דמיון מודרך, המאפשרת לשחרר טראומות עמוקות. לאחר רגע של שקט הוא אמר: "אני מוכן לנסות".
ביקשתי ממנו לעצום עיניים ולחזור ברוחו לאותו רגע ברכבת – לראות את אמא, את האחיות, את הבגדים, לשמוע את רעש הקרונות. כשהצליח להיכנס לרגע, ביקשתי ממנו בדמיונו לעצור את הרכבת, ולבקש שירדו ממנה רק הוא, אמא והאחיות.
"עכשיו, כשתם לבד", המשכתי, "תסתכל על אמא שלך ותגיד לה את כל מה שאמרת לי. תגיד לה שאתה לא ישן בלילה, שאתה מרגיש אשם על שקפצת, על שהשארת אותן מאחור".
אברהם החל לנהל שיחה דמיונית עם אמו. דמעות החלו לרדת מעיניו. הוא ביקש סליחה – על שברח, שקפץ, שהותיר אותן לגורלן.
שאלתי אותו: "מה אמא עושה כשהיא רואה אותך ככה?"
הוא ענה: "היא רוצה לחבק אותי – אבל אני לא מרגיש שמגיע לי".
המשכתי: "ומה היא אומרת לך?"
ופתאום הוא נזכר: "אמא אומרת לי – אתה לא זוכר מה קרה? שלא באמת רצית לקפוץ. אני אמרתי לך שאתה חייב. שאני סומכת עליך שתשרוד בשבילנו, כדי שהמשפחה לא תיכחד".
הוא הוסיף: "נזכרתי גם בהבטחה לאבא – שאני חייב לשרוד. היא דחפה אותי מהרכבת".
שאלתי: "ואתה עדיין מרגיש אשם?"
ענה: "כן. הייתי צריך להישאר. לשמור עליהן – כמו שהבטחתי לאבא".
ביקשתי ממנו, בדמיון, להזמין לרכבת את ילדיו ונכדיו. "כשהם עומדים מולך – מה אמא הייתה אומרת עכשיו?"
חיוך התרגשות עלה על פניו: "היא גאה בי. היא בוכה מרוב אושר".
שאלתי: "איך זה מרגיש לראות את אמא כך, ואת כל מה שעשית?"
ענה: "אני סוף סוף, לראשונה בחיים – גאה בעצמי".
המשכתי: "עכשיו, תדבר עם הילד בן ה-8 שהיית. מה אתה בוחר – לקפוץ מהרכבת ולהביא את כל הילדים האלה לעולם, או להישאר?"
והוא ענה: "אני בוחר לקפוץ. לשרוד. להביא את הילדים האלה לעולם. ואני גאה בעצמי. אני מקווה שגם אמא גאה בי".
"בוא נשאל אותה", הצעתי.
"אמא הכי גאה בי בעולם", אמר.
"בסדר גמור. עכשיו תנשום עמוק. תרגיש את הגאווה, את אהבת אמא, את החיבוק לילד הקטן שהיית".
אברהם נשם עמוק ופרץ בבכי – הפעם של הודיה ואושר. הוא הודה לילד בן ה-8 על האומץ והנחישות.
"ועכשיו, כשאתה יודע את זה – שחרר את האשמה. בקש מעצמך סליחה, השלם עם עצמך. ולסיום – מה לדעתך התפקיד שלך בעולם, עכשיו כששרדת?"
אברהם הבין: "אני צריך לספר את הסיפור. לכתוב ספר. לעשות סרט. להראות מי אנחנו – ומה העם שלנו עבר".
"ואיך זה מרגיש?"
"מדהים", אמר.
הוא פקח את עיניו ואמר: "70 שנה אני קם עם אשמה, הולך עם אשמה, נרדם עם אשמה. הלילה – אשן בלי אשמה. אני גם אקיים את ההבטחה שלי".
כמה חודשים לאחר מכן התקשר אליי הקרדיולוג, ושאל אם התחלנו טיפול תרופתי חדש – מצבו הבריאותי השתפר פלאים.
ניצולי שואה רבים נושאים טראומה כבדה. במשך שנים רבות, הם סיגלו מנגנוני הגנה שסגרו בפניהם את הדרך להרגיש, לגעת בכאב. הזמן יוצר קיבעון – אך גם בגיל מבוגר, שינוי אפשרי, אם בוחרים בו.
דווקא כעת, לניצולי השואה יש הזדמנות: לדבר, לשתף, לספר לנכדים, לא לעזוב את העולם לפני שיסופר הסיפור.
יש ביכולתם להתחבר מחדש למשפחה, לחיים, לכתוב וללמד.
רגשות כמו הודיה, שמחה וקירוב לבבות משחררים בגוף הורמונים מחיים – כמו DHEA. לעומתם, רגשות קשים כמו פחד ואשמה ממושכת – מחלישים את הגוף.
"נפש בריאה בגוף בריא" – איננה סיסמה.
הכותב הוא מנכ"ל בית החולים השיקומי-אינטגרטיבי מדיקל קר בבת ים, בו משולבים ריפוי גוף, רוח ונפש. הטיפול שבו השתתף אברהם הוא טיפול בדמיון מודרך בשיטת "המסע" – שיטה שמטרתה לשחרר טראומות לאחר זיהוי זיכרונות כואבים, ולהוביל לתהליך של סליחה אמיתית, המאפשר שחרור וריפוי.