אחר

"ירושלים של זהב" איננו רק שיר, אלא ביטוי פואטי של כמיהה, אובדן, תקווה וגאולה:

איכה יבשו בורות המים,

כיכר השוק ריקה,

ואין פוקד את הר הבית,

בעיר העתיקה.

ובמערות אשר בסלע,

מייללות רוחות,

ואין יורד אל ים המלח,

בדרך יריחו.

נעמי שמר כתבה את השיר לקראת יום העצמאות של שנת 1967, שבועות אחדים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים. אף שגדלה בקיבוץ כנרת החילוני, נחשפה שמר לטקסטים יהודיים דרך מורים שהתחנכו על ברכי שומרי מסורת באירופה. שיריה הושפעו ממוטיבים תלמודיים ומדרשיים.

"ירושלים של זהב" מהדהד את מגילת איכה, המתארת את ירושלים כאלמנה המתאבלת על תפארתה שאבדה. שלושת הבתים הראשונים של השיר משמשים כקינה מודרנית – לא רק על חורבן העבר, אלא גם על מציאות עכשווית של קרע ואובדן.

ימים אחדים לאחר יום העצמאות, חצה הצבא המצרי את תעלת סואץ אל תוך חצי האי סיני וחסם את מפרץ עקבה לשיט ישראלי. ב־15 במאי 1967 החלה תקופת המתנה מתוחה בת שלושה שבועות, שהובילה לפרוץ המלחמה. בתקופה של חוסר ודאות קיומית, החברה הישראלית התלכדה באופן חסר תקדים וחוותה תחושת אחדות לאומית עזה. ראש הממשלה לוי אשכול הקים ממשלת אחדות לאומית, שכללה לראשונה את מנחם בגין ובני בריתו. מהלך זה שיקף את ההכרה שהישרדות המדינה קודמת לכל מחלוקת פוליטית. חילונים ודתיים, לרוב חלוקים ביום-יום, מצאו מכנה משותף בתפילה ובחוסן לאומי. בתי הכנסת התמלאו, וישראלים רבים שאינם שומרי מצוות הצטרפו לתפילות לשלום החיילים.

בשבת של אותה תקופה מתוחה, מצאנו עצמנו – קבוצת חיילים – בטבריה. בשבת בבוקר התפללנו בבית כנסת קטן. יהודי זקן ניגש ושאל היכן נאכל. מששמע שאין לנו מזון לשבת, התעקש לארח אותנו. בהפתעה גמורה, פתח את חנות המכולת שלו בשבת, והכין לנו סעודה כיד המלך. במהלך הארוחה לא זז ממקומו, עודד אותנו וברך – "והוא עומד עליהם", כפי שאברהם אבינו קיבל את פני המלאכים.

אהבתו והערכתו ביטאו את אחדות העם באותה תקופה. לא היו אז "אחרים" – כולנו היינו ישראלים מאוחדים במאבק קיומי.

"פעם אחת היה רבי מאיר דורש בשבת בטבריה..."

במסכת חגיגה שבתלמוד הבבלי (ט"ז ב), מתואר מפגש טעון בין רבי מאיר לרבו לשעבר, אלישע בן אבויה, שכונה לאחר כפירתו "אחר". אחת הסיבות ליציאתו לשאלה, לפי התלמוד, היא אי-השלמה עם הרעיון ש"צדיק ורע לו".

בסצנה עוצמתית, "אחר" רכוב על סוס בשבת, ורבי מאיר הולך לצדו רגלית. כשהם מתקרבים לקצה תחום השבת, מזהיר "אחר" את רבי מאיר לשוב כדי לא לעבור את התחום. רבי מאיר משיב: "אף אתה חזור בך!" אולם "אחר" משיב: "כבר שמעתי מאחורי הפרגוד: 'שובו בנים שובבים – חוץ מאחר'".

בתלמוד הירושלמי, לעומת זאת, מופיע הנוסח: "שובו בנים שובבים – חוץ מאלישע בן אבויה". הרב יוסף דב סולובייצ'יק עומד על ההבדל הקריטי בין הנוסחים: בת הקול לא שללה את האפשרות שאלישע ישוב בתשובה – היא שללה את האפשרות ש"זהותו" כ"אחר" תאפשר זאת. כלומר, אם יסיר את תפיסתו העצמית כזר – הדרך פתוחה.

הטרגדיה של "אחר" איננה נעוצה באיסור שמיימי, אלא במחסום פנימי. הבידול שיצר מעצמו – תחושת הניכור – היא שעמדה בדרכו. התשובה הייתה פתוחה בפניו, אך הוא סבר שהיא חסומה.

"אין 'אחרים' מולדים בקהילת הברית"

הרב סולובייצ'יק, בנאום בשנות ה־60 בפני ועידת המזרחי, הזהיר מפני הפיכתם של יהודים חילונים ל"אחרים". הוא טען שכל יהודי, גם הרחוק מתורה ומצוות, נושא בתוכו את בבואתו של אלישע בן אבויה – חלק מהברית ההיסטורית של עם ישראל. בספרו "קול דודי דופק", הבחין בין "ברית אבות" – מחויבות היסטורית ולאומית – ובין "ברית סיני", שהיא מחויבות להלכה. גם מי שאינו שומר מצוות הוא שותף בגורל העם.

הרב הדגיש: הקב"ה הוביל את שיבת ציון באמצעות אנשים שאינם שומרי מצוות – והדבר עצמו מהווה ביטוי לתוכנית אלוקית. אין "אחרים" מלידה.

ביקור בקיבוץ כנרת

בשנת 1935 ביקר הרב סולובייצ'יק בקיבוץ כנרת – מקום הולדתה של נעמי שמר. הוא תיאר את חברי הקיבוץ כציניים כלפי רבנים. להפתעתו, כשסירב לאכול ענבים שהוגשו לו מתוך הנחה שהמטבח איננו כשר, ענו לו החברים שהמטבח עבר הכשרה בעקבות ביקורו של הרב קוק. הרב קוק, בביקורו, לא נזף על חילול שבת, אלא יצר דיאלוג של כבוד הדדי. גישה זו הותירה רושם עמוק.

"לסרב – בלי לדחות"

הקשר האישי של הרב סולובייצ'יק עם הרב הקונסרבטיבי שובוב מדגים את המורכבות של עמידה עקרונית לצד אהבה אנושית. למרות חילוקי הדעות ההלכתיים, הרב שמר על קשר של כבוד וחיבה. נכדו, הרב מאיר טברסקי, העיר: "הוא סירב – בלי לדחות; שלל – בלי לבוז; נמנע – מבלי לנטוש."

גם כאן – לא היה "אחר" מולד.

האם הגיעה השעה לוותר על נרטיב ה"אחר"?

לאחר אירועי ה־7 באוקטובר, ניכרת חזרה כלל-חברתית אל ערכים של מסורת, אחווה, כבוד הדדי ואחדות – ערכים שהתגלמו בלוחמי צה"ל, באזרחים, ואף בחטופים ששבו.

האם לא הגיע הזמן שגם המערכת הפוליטית והמשפטית ישילו מעליהן את נרטיב ה"אחר"?

ירושלים של זהב – נבואה והתגשמות

בסיום אותו ביקור בטבריה, כאשר בעל המכולת הקשיש ארח אותנו, הוא אמר: "מי יודע? אולי נחגוג את חג השבועות בכותל!" – אמירה שנשמעה דמיונית, שהרי לא שיערנו עימות מול ירדן.

ובכל זאת, בשבת, 10 ביוני, התפללנו בכותל. ב־13 ביוני חגגו עשרות אלפים את חג השבועות שם. הייתה זו חגיגה של אחדות וחוסן לאומי.

חזרנו אל בורות המים,

לשוק ולכיכר,

שופר קורא בהר הבית,

בעיר העתיקה.

ובמערות אשר בסלע,

אלפי שמשות זורחות…

"סיפורנו מגולל עבר מפואר שעדיין מוסיף להתקיים, כי לא נעלם; עתיד שכבר מצוי בהווה, והווה יוצר גדוש הזדמנויות ואתגרים".

הכותב הוא פרופסור אמריטוס לאונקולוגיה קרינתית קלינית בבית הספר לרפואה על שם אלברט איינשטיין