בימים שבהם אמון הציבור במוסדות המדינה נמצא בשפל חסר תקדים, חשוב מאין כמותו שכל אזרח בישראל יקרא בעצמו את התצהיר שמסר ראש השב"כ רונן בר לבג"ץ.
כי כשבר אינו מעדכן בליל 7 באוקטובר את ראש הממשלה, שר הביטחון וראשי הרשויות בעוטף עזה – הוא למעשה לא מעדכן את כולנו. אתכם. את אזרחי ישראל.
בפועל, בר מבהיר – הן במעשיו והן בכתב – שהוא מנהל מדינה עצמאית. מדינה שבה השב"כ קובע את הכללים, מחליט מי ראוי להתעדכן, ומי לא. בליל הטבח בעוטף עזה הוא פעל מול "הפורום המתאים" – לא ממשלת ישראל, אלא "מדינת רונן בר".
וכעת, כשמגיע תצהירו לבית המשפט, הוא לא רק מתכחש לאחריות – הוא מאשים את מבקריו בהסתה ממוסדת. אלא שקריאת סעיף 11 בתצהיר חושפת תמונה קשה: רונן בר ידע. עדכן את הצבא. שלח כוחות. קיים דיונים. הזהיר מהתדרדרות להסלמה רחבה – ורק דבר אחד לא עשה: לא טרח לעדכן את ראש הממשלה, לא בשעה 23:00, לא ב-01:30, לא ב-03:00 ולא גם כשישב לדיון מיוחד בשעה 04:30.
ורק לקראת 05:15, אחרי שסיים את הערכת המצב, הנחה בר לעדכן את מזכירו הצבאי של ראש הממשלה. בפועל, לקח יותר משעה עד שהעדכון הגיע. מי יודע אילו החלטות קריטיות יכלו להתקבל – לו רה"מ היה שותף בזמן אמת.
רונן בר מבקש לשכנע אותנו שהמחדל הזה היה חלק מ"רצף הנחיות" – כאילו לא מדובר בעניין הרה גורל למדינה שלמה. התפתלות לשונית שמנסה לעטוף בעטיפת פרוטוקול את מה שאי אפשר להסתיר: ראש השב"כ לקח לידיו סמכויות שמעולם לא ניתנו לו.
זה לא עוד כשל נקודתי. זה ביטוי של מערכת שלמה שמתנהלת כאילו אינה כפופה למרות הדרג המדיני. ההחלטה להותיר את ראש הממשלה מחוץ ללולאת המידע – גם כשהשב"כ כבר זיהה התרעות חמורות – היא עדות לחשיבה מדינית מסוכנת. חשיבה שמעמידה את שירות הביטחון הכללי מעל לממשלה הנבחרת של מדינת ישראל.
יש בתצהיר הזה גם שקר – אך יש בו אמת קשה אחת: רונן בר פועל מתוך תפיסת עולם שבה הוא, ולא הממשלה, אחראי על ביטחון המדינה. והוא עושה זאת בגלוי, מול עיני כולנו.
1200 ישראלים נטבחו באותו לילה. עבורם, מגיעה לכולנו תשובה ברורה: מי באמת מנהל את המדינה הזו?