תמיד אחרי שביעי של פסח אני מרגיש טעם של החמצה. בגלל שהגיע הזמן לעשות את כל הדברים שדחיתי לאחרי החג. בגלל שהחג היה קצר מדי ולא התבטלתי מספיק. וגם בגלל הכלים שאני לא מוצא.
בכל שנה הסיפור חוזר על עצמו: מוציאים מהארון את הכלים של פסח, מכניסים במקומם את כלי החמץ, ואז מגלים להפתעתנו שבעצם יש לנו הרבה יותר כלים רגילים מאשר מקום בארון של פסח. הפתרון הוא כמובן להגעיל את הכלים, או להיות מגעילים ולסגור אותם בארונות שלהם בחושך למשך שבוע. אבל אז מתברר שגם לזה אין מספיק מקום, כי יש לנו יותר מדי כלים ומעט מדי ארונות. איפה נמצאים הכלים האלה כל השנה? בשלושה מקומות עיקריים: בכיור, ליד המחשב ובאיקאה. איכשהו המון כלים מאיקאה מגיעים אליי הביתה, אל תשאלו אותי איך.
סיכומו של דבר, יומיים לפני התקדש החג אני מוצא את עצמי מהנדס את הארונות תחת מוח מסוחרר מאקונומיקה, דוחס את הסט הבשרי של שבת עם הסט החלבי של יום חול, דוחף שתי כוסות למדף העליון ושלושה ספלים לתחתון, דוחק קעריות מרק עם תחתיות חסרות ברק ומפעיל את כל כובד משקלי כדי לסגור בקושי את הדלתות, רק כדי לגלות ששכחתי מאחור מחבת. וצנצנת דבש פתוחה. וטוסטר.
מה שאומר שבמוצאי שביעי של פסח אני מוציא מהארון של פסח את כלי החמץ, מחזיר את כלי הפסח למקומם, ואז מתפנה למשימה האמיתית – למצוא את כל הכלים הבודדים שפיזרתי לפני ליל הסדר בלי סדר. את הצלחות והסירים אני מוצא בדרך כלל ללא קושי, וכך גם את רוב הכוסות, הספלים, הקעריות והטוסטר, שאת המיקום שלו אני משנן לעצמי כל השבוע כדי לא להיתקל בו בטעות במהלך החג.
הבעיה היא הכלים הקטנים והקומפקטיים – הצלוחיות הזעירות, המצקת, המקלף, הסכו"ם. מכל אלה הסכו"ם הכי גרוע, מפני שהוא נוטה לפזר את רכיביו בכל רחבי הבית. את המזלגות אני מוצא לאחר חיפושים רבים בתוך הסיר של הדגים, את הסכינים מגולגלים עם כיסוי החלות של שבת, הכפות מגחכות אליי מתחת הררי הכביסה שלא עשינו כל החג (איך הן הגיעו לשם?), ואת הכפיות אני לא מצליח למצוא עד עכשיו. חיפשתי בכל מקום, הפכתי את הבית, קראתי להן, התחננתי, בכיתי, שום דבר לא עזר. כבר חמישה ימים אנחנו במצב כפית, זאת אומרת בלעדיה. תחושה עמומה אומרת לי שבקרוב שוב נבקר באיקאה.
עכשיו אתם מבינים למה אני חש טעם מסוים של החמצה?
כפול או בכלל לא
וזה עוד לא הכול, כי חוץ מהכלים אִשפזנו המון דברים שהם לא חמץ אבל נפסלו לפסח בגלל אריזות פתוחות: הסוכר, המלח, התבלינים, הקטשופ, החרדל, השומשום, אבקת מרק, אבקת אפייה, אבקת פיות, קפה, קקאו, זרעי צ'יה, זרעי פשתן, זרעי קיץ, זרעי פורענות של משהו מוזר שפעם קניתי בטעות במקום מה שאשתי ביקשה ומאז זה סתם שוכב אצלנו בארון, שמן זית, שמן קנולה, שמן סויה, שמן מנוע, דבש תמרים, דבש דבורים, מלכודת דבש (לא כולל הצנצנת שמצאתי אחרי שכבר סגרתי את כל הארונות), במבה, עמבה, חלבה, גמבה. לא יודע איך היא הגיעה לשם.
בכל אופן ארזנו הכול יחד עם האורז והפופקורן והחומוס והשעועית וכל הדברים שאשכנזים חשוכי מימונה לא אוכלים, החבאנו היטב במקום חשוך כמונו והלכנו לקנות הכול חדש וכשר לפסח. כדי שלא ניכשל בבל ייראה ובל יימצא לאחר הפסח, כי אני כרגיל לא אזכור איפה שמתי את כל האריזות.
ומכיוון שחדש אסור מן התורה יצא שמצאתי את כל האריזות הישנות, חוץ ממה שאנחנו לא אוכלים בפסח. כך שמצבנו כרגע הוא שמכל דבר יש לנו כפול, או שאין לנו בכלל: יש לנו שתי אריזות סוכר (שתיהן פתוחות כמובן), שתי אריזות מלח (כנ"ל), שמונה אריזות אבקות מרק (שתיים מכל סוג), עשרה בקבוקי קטשופ (בכל פעם שמישהו היה צריך הוא פתח חדש), 200 קילו חטיפים (כולל תפוצ'יפס שלא נוגעים בו אחרי פסח), תבלינים מכל הסוגים והמינים (כולל זה שקניתי בטעות, פעמיים), ארץ, זית, שמן, דבש, והמון המון קפה.
רק מקום לשים את כל זה אין לנו. וחרדל. ואורז. וחומוס. זאת אומרת יש, אני רק לא יודע איפה שמתי אותם. לא נורא, לפני פסח נעשה סדר ונמצא הכול. כלומר זה בדיוק מה שאמרתי לפני שנה כשלא מצאתי אחרי פסח כל מיני דברים שאפסנתי לפני פסח, לא זוכר כבר מה זה היה. זה כמו לסיים בדיקת חמץ ולמצוא רק תשע חתיכות מהלחם שהחבאת. אתה יודע שהכוונות היו טובות, אתה מבטל בלב, ובכל זאת – עמוק בפנים אתה מרגיש טעם של החמצה קטנה.
צדיק, זכרת לצפור את האומר?
ואולי כל הסיפור הזה הוא בסך הכול משל על מצבנו, בין הצפירה של יום השואה לצפירה של יום הזיכרון. אם מוסיפים לצופר את השופר, ולימי הזיכרון הלאומיים את יום הזיכרון של ראש השנה, יש לנו בסך הכול ארבעה ימים בשנה להתכנס לרגע תחת כנפי הצפירה, לאחד לבבות ולכוון כוונות של מנין באנו ולאן אנחנו הולכים.
אבל כשהחיים שלנו גדושים בצפירות עולות ויורדות, כשכל רגע בכבישים אנחנו צופרים זה על זה סתם כי אנחנו יכולים, כשכל אחד צופר ולא סופר את רעהו, כשבאולפנים ובאולמות הפרלמנט והמשפט צורחים ומצפצפים, הצפירות הקדושות של ימי הזיכרון הופכות לסתם רגע. ומה שעובר לנו בראש זה לא מי ומה אנחנו, אלא האם עכשיו זו הצפירה שעומדים בה או זו שרצים בה למרחב המוגן, ומה עושים עם המנוולים שגם השנה יחללו את זכר הקדושים ויפריעו לטקסים בשם הדמוקרטיה שהמציאו לעצמם.
כל כך התרגלנו, ששכחנו שזה לא אמור להיות ככה. אנחנו לא צריכים לפזר את כלי החמץ בכל הבית, וגם לא את הרעל והשנאה שבינינו. לא חייבים להחביא כפיות, וגם לא לכפות זה על זה את רצוננו. לא מוכרחים להיות כל הזמן עבדים של הקונפליקט, גם אחרי פסח מותר להיות קצת בני חורין מדי פעם.
אפשר מדי פעם לשתוק, אפילו להקשיב, הטכנולוגיה קיימת. לשים בצד את האזעקות, הרעשים, הצפצופים, לקחת את הרגע המכונן הזה של הצפירה ביום הזיכרון ולמשוך אותו עוד קצת, לשאר החיים. לזכור את קדושי השואה, את חללי מערכות ישראל, בעיקר המערכה הנוכחית, את החטופים, את גורלם המר של תלמידי רבי עקיבא שלא נהגו כבוד זה בזה. להיות קצת יותר ספירת העומר, קצת פחות צפירת האומר.
אבל בינתיים אנחנו במצב כפית, בטעם של החמצה. אולי חלת מפתח פריכה תעזור להתיר את הפלונטר. אם כי, כשאני חושב על זה עכשיו, אין לי מושג איפה החבאתי את הקמח.
לתגובות: dvirbe7@gmail.com