שוב מתהפכת הבטן

ראש עיריית חריש, יצחק קשת, הוא לא ראש רשות מקומית ראשון שנחשד בביצוע עבירות מין תוך ניצול יחסי מרות- סמכות, לכאורה.

שוב מתהפכת הבטן ושוב עולה הצורך להסביר ולהשמיע לאוזנינו ולאוזני בנותינו: הנפגעת אינה אשמה. מלוא האחריות מוטלת על כתפי הפוגע, והוא זה שיישא באחריות למעשיו.

לא בכדי בחר המחוקק בהגדירו את סעיפי החוק למניעת הטרדה מינית (בדומה לעבירות המין הפליליות החמורות) לקבוע שבסיטואציה של ניצול יחסי מרות- סמכות, אין צורך "להראות" מצד הנפגעת שהיא איננה מעוניינת בהתייחסויות או בהצעות בעלות אופי מיני. אף אין צורך במעשים חוזרים ונשנים, ודי בפניה הראשונה שגלום בה ניצול של יחסי המרות להקשר של פגיעה מינית.

בהגדרת יחסי מרות מופיעים יחסי עובד- מעביד, מטפל -מטופל, כהן דת במסגרת ייעוץ, עובד ציבור ועוד. קביעה זו מבוססת על ההבנה שבמערכות יחסים היררכיות שכאלה- מצטמצמת וכמעט נעדרת האפשרות "להראות" חוסר שביעות רצון ו/או להביע חוסר הסכמה. המעשים האסורים בחוק אוסרים את עצם ההטרדה ואת ההתנכלות בגינה הכוללת כל פגיעה שמקורה בהטרדה מינית או בתלונה/תביעה בגינה. בדרך זו, הניסיונות מצד הפוגע לשיבוש הליכי משפט מבססים לא פעם עבירה נוספת, עבירת ההתנכלות.

הכתבה אודות החשדות הכבדים העלתה בי זיכרון ממכתב שקיבלתי מתלמידה שתיארה בלשון בהירה את תחושת ההלם והאלם בזמן פגיעה מינית על ידי מי שמצוי מעלייך ביחסי כפיפות פיסית וישירה או על ידי סמכות רוחנית. היה זה בהקשר של פגיעה מרב שמלמד, גדול היה השבר שם ונסדק האמון באופן קיצוני. זה לא 'כישוף' ולא היפנוזה, אלא ניצול ההקשר והתמימות באופן כוחני.

לעיתים קרובות קורה שבבסיס תחילתו של קשר כגון זה, וראיתי כאלה לצערי בהרכבי פורום תקנה לא אחת, מצוי ניצול של קושי או תקופה מאתגרת של הנפגעת, ובעיניה עלול להיווצר טשטוש ובלבול בין סיוע לבין הפגיעה.

זוהי בדיוק נקודת הניצול שאין חמורה ממנה. קושי בזיהוי תחילתה של הדרדרות וחציית גבולות לצד חוסר היכולת להתנגד בשל פערי הכוח, מקשה על הדיווח ועל הוצאת סיפור הפגיעה החוצה. החוויות האישיות הללו מגובות בנתונים מחקריים שהביאו במהלך עשרות השנים האחרונות לשינויי חקיקה משמעותיים, שאחד מהם מתואר לעיל.

פה נכנס התפקיד שלנו, כקהילה, וודאי כקהילה דתית המחוייבת לטוהר המחנה ולשמירה מפני פגיעה: לא להדוף את קולן של הנפגעות. תחת זאת, מחובתנו להקשיב להן רוב קשב מבלי לקבוע עמדה מקדימה.

אל לנו לעורר אוטומטית את המגננות מפני תלונות שווא ומפני החשש שיעלילו עלי או על בני משפחתי, אלא לנסות להיכנס לרגע לנעליהן של הנפגעות הנדרשות לצאת עם סיפור קשה כנגד איש שחזק מהן עשרת מונים. מציעה שנחשוב כיצד היינו פועלים לו הסיפור היה נוגע לבת או לרעיה שלנו. אף אין זה הזמן לרחם על בני משפחתו של הפוגע. אמת שהם חפים מכל אשמה, אבל הוא זה שבחר שלא לחשוב עליהם בזמן הפגיעה. אסור לתת לחמלה, שיש לה מקום, לבלבל אותנו.

לא אותנו ולא את הנפגעת הבוחרת באומץ להוציא את הסיפור. זאת ועוד, במסגרת מחקר איכותני שערכתי עם פרופ' מיכל אלברשטיין וד"ר ביאטריס קוסקס וויליאמס ,הסתבר שמקרים של תלונות שהתבררו כתלונות שווא היו נדירים מאוד לאורך שנות הפעילות של פורום "תקנה". איבדנו את התמימות במובן זה שאנחנו מאמינים שהכל יכול לקרות. והאמת- טוב שאבדה תמימותנו, תמימות ששימשה כלי בידיהם של פוגעים.

יחד עם זאת, כמובן שאין להסיק מסקנות עובדתיות לפי חדשות או רכילויות, וגם לא לתלות אנשים בכיכר העיר בקלות של הקלדה על מקלדת. הכללים של חפות וזכויות נחקרים, לצד זכויות נפגעי עבירה, חייבים להישמר. אך בד בבד, נטה אוזן, נקשיב ונאפשר מרחב בטוח לפתיחת סיפורים קשים ככל שיהיו. נבטיח שנהיה שם, שננכח, שנקשיב ושנפעל ככל יכולתנו למנוע הישנות פגיעות.

נאמר לנפגעות בקול צלול: אנחנו יודעים שהפגיעה המינית פוגעת באופן הכי יסודי בגבולות העצמי ורומסת ומרסקת ומקשה על השיקום. אך אנחנו לצידך, באמונה ביכולת השיקום ובתביעה לבוא חשבון עם הפוגע.הבחירה הזאת היא בידינו, לא נוכל להניחה, לא נוכל להתעלם ולומר בניקיות "ידינו לא שפכו את הדם הזה".

הכותבת היא חברת פורום תקנה