שנה וחצי של השוואות, שנה וחצי שבה כולנו כל הזמן עסוקים בהשוואה בין אז להיום. אז – השואה וימי מלחמת העולם השניה, היום – מלחמת ה-7 באוקטובר, שהיא המציאות שלנו כבר תקופה ארוכה, ארוכה מדי.
כולנו מדברים על זה כל הזמן, ועושים השוואה ומשתמשים במילים של אז והיום. הסיפורים, העדויות, התמונות והתיאורים - תמיד בהשוואה לאז. ותמיד מוסיפים עוד משפט קטן, "אבל זה לא בדיוק כמו אז, אז לא הייתה לנו מדינה. היום יש לנו".
ואולי המשפט הזה הוא המפתח לכך שלא בהכרח צריך להשוואות, שאולי לא הכל דומה, שאולי יש מקום לתת לכל טראומה ואסון את המקום שלהם. להבטיח שבאמת נוכל להנחיל לדורות הבאים, לזכור ולעולם לא לשכוח. אולי ננסה לתת לגיבורים ולגיבורות של ה-7 באוקטובר לבחור ולהחליט באילו מילים והגדרות היו רוצים שנשתמש.
נלך 100 שנים קדימה, שנת 2125, מושגים כמו "מלחמת העולם השניה", "נאציזם", היטלר, מחנות ריכוז והשמדה, תאי גזים ועוד, יהיו כמו עבר רחוק מאוד עבור תלמידי ישראל שילמדו זאת בשיעורי היסטוריה. אין לדעת איך יראו שיעורי ההיסטוריה עוד מאה שנה, אך זה זו סוגייה נפרדת. כך או אחרת, האירועים ההיסטוריים הללו ירגישו עבורם כממרחק של אלפי שנות אור.
לנו בשנת 2025 עוד יש הכרות אישית עם ניצולי השואה. האחרונים שבהם עוד חיים פה בינינו, הם מקיימים ערבי 'זיכרון בסלון' חלקם גרים איתנו באותו הבניין או באותה השכונה. לרבים קיים קשר משפחתי כלשהו לשואה, חלקנו שמענו עדויות ממקור ראשון, חלקנו דור שני, שלישי רביעי ויש כבר חמישי אפילו. לזמן לא רב, הם עוד כאן, קיימים ונוכחים.
ובחזרה להשוואה בין אסון ה-7 באוקטובר, החטופים בעזה והמלחמה הבלתי נגמרת והשואה.
100 שנים קדימה, הסיפורים, העדויות, ותמונות הזוועה של ה-7 באוקטובר, יהיו גם הם בפרספקטיבה של "אז", והמצב יזכיר אולי את הדימיון לעדויות של ניצולי השואה החיים היום אשר מספרים על מה שקרה אז בשואה. יש תינוקות שנולדו במהלך המלחמה, אשר יוכלו בעוד 100 שנה לספר בגוף ראשון, אמנם כאנשים מבוגרים מאוד, את הסיפורים של המשפחות שלהם.
כשאנחנו עושים השוואות בחיינו, אנחנו בעצם מייצרים מציאות בה הדברים דומים. זה הטבע שלנו, לייצר השוואות, להגיד שמשהו דומה למשהו. זה נכון בהרבה תחומים, אך עלינו לתת על כך את הדעת פעם נוספת כשמדובר באנשים, בחוויות, בתחושות ובטראומות.
אני רוצה לקוות שסיפורי הגיבורים והגיבורות, לצד הסיפורים הקשים והזוועות שקרו יקבלו גם הם מקום של פרק חשוב בהיסטוריה שלנו. שלא יהיו שזורים במושגים של זוועה אחרת שעברה על העם שלנו לפני 80 שנה. שיהיה מספיק מקום בראש ובלב, לכל שעברו הגיבורים מה-7 באוקטובר, וזה עוד מבלי שיש תאריך סיום באופק. וכן, אני מקווה שלמרות הכל, וממרחק של יותר מ-80 שנה עדיין נוכל לזכור את הזוועות שחוו היהודים במהלך 6 שנות מלחמת העולם השנייה בכל רחבי אירופה ומדינות נוספות בעולם.
אנחנו חיים את המציאות הקשה שלנו, זה סביבנו כל הזמן, ובתוך הכאב והצורך האדיר בלסיים את התקופה הנוראית הזו, אין לנו בהכרח כחברה את הפניות כרגע להסתכל קדימה ולחשוב, איך הפרק הזה, בתולדות חייו של העם היהודי יקבל את המושגים האותנטיים שיתארו אותו, וכיצד הוא יכנס לזיכרון הקולקטיבי שלנו, לא בהשוואה ל, אלא זיכרון, זיכרון טראומתי, העומד בפני עצמו, שהוא פרק בהיסטוריה שלנו.
אנו ידועים כעם אשר סבל מכאב רב, רדיפות ואירועים קשים, לאורך כל היסטוריית קיומנו, אך אנחנו יודעים גם להגיד בגאווה גדולה, שמכל טראומה ומשבר, תמיד צמחנו ויצאנו חזקים יותר. למרות המשבר העצום שחווה העם היהודי לפני 80 שנה, אותם גיבורים הצליחו להתגבר עליו ולהקים מדינה לתפארת, כעת, אחרי משבר גדול אחר שחווינו לפני שנה וחצי, נדרשות מאיתנו תכונות דומות, להמשיך לכתוב את הפרק הזה בתולדות תקומת העם היהודי כאירוע מכונן וייחודי. שלעולם לא נשכח איך הגענו לכאן ובזכות אילו גיבורים קמה המדינה וממשיכה להתקיים גם בעשור השמיני לקיומה.
אירועי ה-7 באוקטובר עדיין חלק מההווה שלנו, אירוע שטרם הסתיים, נמצאים בינינו גיבורים מעוררי השראה, לצד משפחות רבות שאיבדו את היקר להם מכל, ועוד אחים שלנו שעדיין לא פה. חובתנו להמשיך לעשות הכל, עד שכל החטופים יחזרו לביתם, ולאחר מכן, לפעול לכך שהפרק הזה בהיסטוריה שלנו יסתיים בכתיבתו על ידי הגיבורים שיבחרו את המילים וההגדרות לתאר אותו ולא בהשוואה למשהו.
הכותבת היא מנהלת התנדבות וקהילה בקרן לרווחת נפגעי השואה