בזה אחר זה הוכרזו בשבוע האחרון האנשים שנבחרו להדליק משואה בטקס שיתקיים במעבר שבין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, לבין יום העצמאות.
כמו רקפות בין הסלעים, אירועי ה-7 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל חשפו אין ספור מעשי גבורה שמאחוריהם עומדים שמות ואנשים, חלקם בין החיים וחלקם לא.
כמאמר השורה בשיר 'נגמר' של עידן עמדי "לעזאזל כמה גיבורים יש במדינה". אם מדינת ישראל הייתה מבקשת לכבד את כל גיבורי הדור שלנו בהדלקת משואה- טקס הדלקת המשואות היה נמשך חודשים ארוכים.
כשהחלו להתפרסם שמות מדליקי המשואות, הרהרתי בעובדה שבינינו מסתובבים גיבורים "פשוטים" רבים. כאלה שסיפור גבורתם כמעט ולא מקבל התייחסות בסיפור הגבורה הישראלי הנכתב בימים אלה. אבקש לערוך טקס משואות אלטרנטיבי ולהעלות על נס מספר גיבורים- גיבורים ללא גלימות.
גפן- גבורתה של ילדה
גפן היא ילדה בת ארבע המתגוררת ביישוב סמוך לירושלים .החל מיום ה-7 באוקטובר היא מתנהלת בגבורה אל מול אזעקות ופיצוצים שנשמעים בקרבת ביתה. גפן כבר מזנקת בשקט ממיטתה מידי שבוע, לא שוכחת לקחת את הבובה שלה, יושבת על ברכי אמה וממתינה בשקט ל- 10 דקות הארוכות שמפרידות בינה לבין שנה ערבה במיטתה.
גפן הפכה לה לנוהג לבקש מאביה ואמה חבילת שוקולד שממנה היא מחלקת קוביות שוקולד לכל הילדים שמגיעים יחד איתה למקלט.
למרות הפחדים וצרימת האזעקות והפיצוצים באוזניה- גפן המתוקה מצליחה להעלות בפני תושבי המקלט ,טרוטי העניים כשהיא מבקשת להתעדכן - "אבא, אמא זה החותים או חיזבאללה?".
לכבודם של ילדי ישראל הגיבורים- תעלה המשואה!
איתי -מטפל הנפש
בשנתיים האחרונות נפשו של עם ישראל פצועה. אין משפחה שלא פגשה את אירועי הקרבות שהתחוללו מקרוב- דרך הבן החייל שנלחם, קרובי משפחה שנפצעו או נהרגו ודרך החרדות שהתיישבו בנפש של כל ישראלי וישראלית.
איתי הוא עובד סוציאלי שגוייס בתחילת המלחמה לביטוח הלאומי במחוז דרום- מלווה ברגישות ובתבונה משפחות שכולות רבות- ומעניק להם תמיכה ועזרה אל מול הגורמים השונים ומכיל באהבת אין קץ את כאב השכול, הטראומה והחרדות..
בחזית מלחמת הנפש, ניצבים אלפי מטפלות ומטפלים, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, ארגוני חסד וסתם אנשים שמצאו עצמם ללא הגדרה מקצועית יושבים על סף השבר הארור וביראה ואהבת הזולת- לא ניסו לתקן, אלא שהו שם עם האדם שנפשו נשברה כדי שלא יהיה שם לבד.
לכבודם של לוחמי מלחמת הנפש והטראומה שאין בה אותות, פרסים וחלוקות כבוד- תעלה המשואה!
שירה- בת הזוג של השליח המילואימניק בתפוצות
שירה וישי הם שליחים מורים של ההסתדרות הציונית העולמית במיאמי. לפני כשנתיים הם הגיעו יחד עם ארבעת ילדיהם כדי ללמד בבית ספר יהודי במיאמי.
תוך כדי ההסתגלות שלהם לארץ חדשה, לבית חדש, למסגרות חדשות לילדים ולמקום העבודה החדש התרגש עליהם ה-7 באוקטובר.
ישי לא המתין. עוד בשמחת תורה עצמה, הוא עשה את דרכו לשדה התעופה בדרך לשירות המילואים בישראל. הוא הרגיש כי בשעות האלה הוא חייב להיות עם הפלוגה שלו. ישי שירת מאז בשני סבבי מילואים של 210 ימים סה"כ בהגנה על גבול הצפון ובמלחמה בעזה ושירה נשארה בשליחות שלה בבית הספר ובקהילה היהודית.
בתקופת המילואים של ישי- המשיכו שירה וילדיה בשליחות בארץ זרה, רחוק מישי ורחוק ממשפחה ומחברים. היא המשיכה ללמד בבית הספר היהודי, לערוך פעילויות לקהילה היהודית ולגדל את ילדיה במסירות ובגבורה וממרחק של אלפי קילומטרים ממשפחתה שבישראל ומבעלה ישי ששירת בעזה ובצפון.
את השיעור במסירות הנפש שלימדו ישי ושירה את הקהילה היהודית במיאמי לא ישכחו עוד שנים רבות.
לכבודן של כל נשות ישראל הגיבורות ובפרט לנשות השליחים המילואימניקים- תעלה המשואה!
עמנואל שעלה לישראל בזמן המלחמה
עמנואל לוי הוא רוקח בן 47 מפריז. עמנואל נשוי לאלין ולהם 3 ילדים. עמנואל ואלין תכננו להגיע לביקור בישראל בינואר 2024. לאחר מתקפת ה-7 באוקטובר, התחיל לדגדג לעמנואל החלום שעד אותו היום לא היה נראה מעשי- לעלות לישראל.
כשפנה עמנואל לאלין ושיתף אותה בתחושותיו, סיפרה לו אלין שכמוהו, גם היא מרגישה שהגיע הזמן.
לאחר חודש ו-11 ימים של אריזת החפצים והתארגנות ולמרות האתגרים הכלכליים והחששות הביטחוניים- ארזו עמנואל ואלין את כל רכושם ועברו להתגורר בנתניה.
הביקור המשפחתי שהיה מתוכנן להימשך לשלושה שבועות- נהפך להעתקת מקום המגורים למדינת ישראל- מדינה תחת הפגזות ,תחת איום גרעיני שנאבקת על הישרדותה הביטחונית והכלכלית.
למשפחתם שנשארה בצרפת ונדהמה מהמהלך אמר עמנואל: "אם לא עכשיו, אימתי? המלחמה שמתרחשת במדינת ישראל מלמדת אותנו שאנחנו חלק מסיפור גדול מאיתנו. זה הזמן המתאים ביותר להיות חלק מהעם היהודי בציון".
לכבודם של האנשים והמשפחות שעלו לארץ ישראל בזמן מלחמת חרבות ברזל- תעלה המשואה!
תרצה -המתנדבת המתמידה
כל חייל שעבר בצומת שער הנגב בדרכו לרצועת עזה- פגש את תרצה יוגב בת ה-57 מכפר נחמן.
מה-7 לאוקטובר מגיעה תרצה כל יום לצומת, ומחלקת לחיילים שעוברים במקום פחיות שתייה וסנדוויצ'ים שהכינה בעצמה. יום יום, מחלקת תרצה את הסנדוויצ'ים כל פעם עם חברה אחרת שיכולה להגיע ולסייע לה.
במשך מאות ימי מלחמה, ולמעט אירועים חריגים- תרצה כמעט ולא פספסה יום אחד. אלפים אלפים של סנדוויצ'ים מעשי ידיה של תרצה חולקו וכנראה עוד יחולקו.
חוץ מתרצה- ישנם עוד מאות אנשים שלקחו יוזמה ונסעו מגבול הצפון ועד לגבולות עזה לחלק אוכל וציוד לחיילים שמנהלים לחימה אל מול אויביה של מדינת ישראל. רבים התנדבו במהלך המלחמה אך רק חלקם ממשיכים, בהתמדה ,בשקט וגם לאחר שחלפה "תהילת המתנדבים", מגיעים המתנדבים לכל מקום ומקום, עושים מנגלים, מבשלים ארוחות, אוספים תרומות ומחלקים ציוד לחיילי צה"ל.
לכבודם של כלל המתנדבים המתמידים, מכיני האוכל ומחלקי הציוד ללוחמי צה"ל- תעלה המשואה!
ישראל הישראלי- שלא איבד תקווה
כבר כמעט 600 ימים שישראל סוחב על גבו מלחמה שלא נגמרת. ישראל עצמו השלים שירות מילואים של מאות ימים בעוד הבוס שלו מחמיץ פנים על ימי ההיעדרות הבלתי נגמרים. פעם או פעמיים בשבוע הוא מתעורר לקול אזעקות בעקבות טילים שנורים לעברו מכיוונים שונים, בנו הבכור התגייס תוך כדי המלחמה ליחידה מובחרת והוא עמוק בעזה.
בלילות, שנתו של ישראל נודדת מדאגה לאחיו החטופים. לצד זאת, הוא מודאג מאוד ממצבה של החברה הישראלית ומהקרעים ההולכים ונפערים בעם.
למרות הכל- ישראל לא מאבד תקווה, הוא מאמין בכל ליבו שגם את הימים הקשים הללו נעבור. כשהוא מביט על עברו של העם היהודי, על אתגריו וניצחונותיו, הוא מתמלא תקווה וכוח מחודשים. בתוך ליבו מאמין ישראל בכוחו של עם ישראל. הוא יודע שהמעשה הציוני הוא בר קיימא, הוא לא מפחד מדרך ארוכה ומאמין בכל ליבו שנצח ישראל לא ישקר.
לכבודם של כל הישראלים הגיבורים שלא מאבדים את התקווה- יעלו המשואות!
הכותב הוא ראש המחלקה לחינוך בהסתדרות הציונית העולמית וסגן יו"ר קק"ל