לילה, תל סולטאן, ציר היציאה ממה שהיה פעם שכונה מערבית של רפיח. כמעט לא תמצא כאן שני בתים עומדים על תילם בזה אחר זה, אבל בלילה של אמצע מרץ אתה כן יכול למצוא משבי רוח שמקפיאים את הדם.
צוות של סיירת גולני, בפיקוד סגן מפקד היחידה רס"ן נ', שוכב צמוד לציר, מתמזג עם השטח באופן שלא מותיר סיכוי לאיש לגלות אותו. הם מחכים שם בסבלנות, על פי מודיעין, למחבלי חמאס שמתחבאים מצה"ל במהלך היום ומתניידים בחסות החשיכה. הלילה, הם מקווים, יחסלו אותם.
לילה שמתחיל כך, עם מיטב לוחמינו שמוסרים את נפשם במערכה הארוכה והשוחקת, יכול להיגמר בהצלחה מבצעית גדולה או בהיערכות מחדש לקראת הלילה הבא. חס ושלום, הוא עלול גם להיגמר בכישלון מבצעי שיוביל לפגיעה בכוחותינו. אבל איש לא יכול היה להעלות על דעתו, ואסור שיעלה על דעתו, שהוא ייגמר בהחלטה של הרמטכ"ל להדיח את מפקד הכוח רס"ן נ' מתפקידו בבושת פנים, וזאת אחרי שחתר למגע, חיסל מחבלים וחזר עם כל הכוח בשלום. כן, גם אם בדרך נהרגו עזתים שלבשו את מדי הסהר האדום והאו"ם, ולא היו חמושים.
עיקרי התחקיר שפורסמו במוצאי שבת (את התחקיר המלא ביקשתי מדובר צה"ל, אך שם סירבו להעבירו) מעוררים תהיות לגבי הצעד החריף שנקטו הרמטכ"ל אייל זמיר ואלוף פיקוד הדרום יניב עשור נגד סגן מפקד הסיירת המוערך. מצד אחד, כשהם עוקבים אחרי הפרטים, רס"ן נ' מתגלה כמפקד מקצועי שפעל ללא רבב. הם מוכיחים כי לא הייתה שום תאוות רצח במעשיו – במהלך הלילה, לפני התקרית, הוא עצר לתשאול שני אנשים שהסתובבו באופן חשוד והתקרבו לכוח, ולאחר שהשתכנע שאינם מחבלים החליט לשחררם. באופן כללי, התחקיר מלמד שאמבולנסים ורכבים נסעו חופשי על הציר במהלך הלילה, וסגן מפקד היחידה לא חשב לרגע לסגור חשבונות עם הסהר האדום. הכול נעשה במקצועיות ובסטנדרט גבוה למדי.
כמה שעות לתוך המארב, התקרב רכב שזוהה והופלל כרכב של חמאס. זה האירוע שהלוחמים חיכו לו, ושבשבילו נערכו בנקודה הזאת. ברמת לוחמה גבוהה מאוד, הם ידעו לסגור מעגל עם התצפיות ולהבין בדיוק איזה רכב הוא המטרה, וכשהגיע לטווח הם פתחו באש וחיסלו את יושביו ביעילות. זמן קצר לאחר הפגיעה הישירה, רס"ן נ' מקבל דיווח מתצפיות שחמישה כלי רכב טסים לכיוונו בדבוקה. החשד שעולה הוא יותר ממובן מאליו: אלה לא רכבים שעברו שם במקרה, אלא במובהק נסעו אל מקום האירוע, ובנוסף הם נסעו יחד מה שמלמד על התארגנות יזומה. הלוחמים בפיקודו של נ' נערכים מיד לסיבוב נוסף של לחימה, הפעם מאתגר ומסוכן הרבה יותר.
כוח הסיירת הגיב לשיירת הרכבים על פי ההבנה המבצעית שהייתה לו באותו רגע. הם פגעו בדמויות שיצאו מתוך הרכבים, והרגו רבים מהם. לפי דיווחים בתקשורת, הם גם יצאו להסתערות על פי התו"ל כדי לסיים את האירוע סופית. רבע שעה לאחר מכן הגיע עוד טנדר לבן סטייל חמאס, וספג גם הוא פגיעות. עם עלות השחר, כשהסתיימה הפעילות והכוח נערך לסגירת הזירה, התגלו הממצאים (כך על פי התחקיר): 15 גופות נספרו בזירה, שש מהן זוהו בהמשך כמחבלי חמאס מוכרים. הרכבים שהגיעו במכה השנייה היו רכבי הצלה של הסהר האדום וארגוני סיוע, והרכב האחרון שהגיע בגל השלישי היה של ארגון האו"ם. חלק גדול מההרוגים היו לבושים במדים של אנשי רפואה וסיוע.
וכאן התחיל קרב הגרסאות. את כותרות התקשורת הערבית והזרה תפסו ביום שלמחרת המילים "טבח הפרמדיקים". חיילי צה"ל הואשמו ברצח מכוון של צוותי הרפואה, וכמיטב הדמיון הערבי הוספו תיאורים של כפיתות והוצאות להורג. גם עיתון הארץ אימץ, כמובן, את הנרטיב. בתחקור הראשוני שנעשה עם הכוח, טען רס"ן נ' שהרכבים התקרבו אליו בלי פנסים מהבהבים (צ'קלקות), ולפיכך לא הייתה לו אפשרות להבין אחרת. מתוך צורך להגיב מהר לפרסומים, דובר צה"ל אימץ את הגרסה הזאת בזריזות, והפיץ אותה לתקשורת הזרה. ואז קרתה התקלה.
מתברר שאחד מהעזתים שנסעו בשיירה צילם את כל מהלך האירוע. הוא כנראה שיער שעתיד להיות אקשן ורצה להשיג תיעוד בעל ערך. בתיעוד שלו נראים הרכבים בשיירה עם צ'קלקות דולקות בלי צל של ספק, וקולות הירי נשמעים בתוך הסרטון. הסרטון גרם מבוכה גדולה לדובר צה"ל, ואישש לכאורה את הטענות על טבח מכוון. אישש או לא, מבחינת עיתוני העולם, ובראשם הניו יורק טיימס שהיה ראשון לפרסם את התיעוד, יש הוכחה מוחצת לטבח. גרסתו הראשונה של נ' גרמה בהחלט מבוכה רבה.
אך מה האמת? כשמתמקדים בגופו של אירוע ולא רק במלחמת גרסאות לשמה, מסתבר שגם עם צ'קלקות נ' פעל במקצועיות ומעשיו רחוקים מאוד מההאשמות שהטיחו בו. יותר מזה, גם השקר שלו כביכול אינו שקר גס כל כך. אולי ניסיון גמלוני להגן על פקודיו, אבל לא יותר מזה. בתחקיר הסופי נכתב שהצ'קלקות אומנם פעלו, אך "מפקד הכוח לא זיהה תחילה כי מדובר באמבולנסים, בשל שדה ראייה מוגבל בשעות לילה".
כאמור, התחקיר המלא לא נמסר לי וגם הניסוחים בתקציר מעורפלים מאוד, אבל מתוך הכרת המערכת הצבאית אפשר לפרש שכוונת הדברים כך: כשמדובר בכוח מובחר כמו סיירת גולני, שיוצא למשימה לילית מוגדרת, יש לשער שכל הלוחמים מרכיבים על עיניהם אמצעי ראיית לילה בזמן המארב. בוודאי ובוודאי לקראת היתקלות. אמצעי ראיית הלילה הקיימים בצה"ל, לסוגיהם השונים, אינם יודעים להציג צבעים. בדרך כלל תראה דרכם עולם בגוני ירוק או שחור־לבן. כשהכוח רואה רכבים שועטים אליו, עם אורות מרצדים, הוא לא קולט מיד שמדובר באמבולנסים של הסהר האדום. אלה יכולים להיות רכבי משטרה של חמאס, טנדרים עם פרוז'קטור עליון שמיטלטל במהמורות הכביש או סתם רכב שהצמיד לעצמו צ'קלקה. לכן הרושם שהתקבל מיד, בהתאם לנסיבות שהזכרנו קודם, הוא שמדובר בתגבורת, והתגובה המהירה הייתה בהתאם.
התחקיר הוא רק כלי
אבל כאן אני מניח לרגע את כל הפלפול אם רס"ן נ' ראה או לא ראה, ועוצר לדבר על הנושא המהותי יותר: אמבולנסים וארגוני סיוע ברצועה. עד השבעה באוקטובר התנהלה מין הצגה בהסכמת שני הצדדים, לפיה עזתי שלובש מדי אונר"א, סהר אדום או וסט עיתונאי – יש להתייחס אליו כבלתי מעורב ובעל חסינות גורפת. בזמן הטבח, כשעיתונאים ועובדי אונר"א שעטו עם המחבלים כדי לרצוח ולחטוף, החסינות המזויפת הוסרה. ומה לגבי הסהר האדום? עשרות מקרים של מעורבות ממשית שלהם במערך הטרור של חמאס תועדו תוך כדי הלחימה, אך בתחקיר ממשיכים לדבר על צ'קלקה אדומה כסמל לשלום ודו־קיום.
ניתן שלוש דוגמאות: מיד בתחילת הלחימה, בנובמבר 2023, פרסם דובר צה"ל תיעוד של אמבולנס מבית הסהר האדום שהותקף מן האוויר, לאחר שזוהתה בתוכו חוליית מחבלים של חמאס שהשתמשה בו כאמצעי התניידות מוגן ברצועה. במאי 2024, בתחילת המערכה על רפיח, נתקל כוח של צק"ח 401 באמבולנס ששועט לעברו לא בשעות ולא בצירים המוגדרים למעבר הומניטרי, ובמזל גדול הייתה לאחד הטנקים התושייה לפגוע בו. גם שם התברר שהיה זה ניסיון תקיפה של הכוחות. באוקטובר 2024, כשאוגדה 162 שבה לפשוט על צפון הרצועה, הופץ סרטון של נהג אמבולנס־פרמדיק, עובד בית החולים כמאל עדואן, כשהוא מספר לחוקר השב"כ כיצד נשלח פעם אחר פעם על ידי מחבלי החמאס ששולטים בבית החולים למשימות של שינוע פצועים חמאסניקים וניוד מחבלים למשימותיהם בגזרה.
לא מופרך יהיה לומר שבמקום הדחה לסגן מפקד הסיירת הייתה צריכה לצאת מהרמטכ"ל הוראה גורפת: אמבולנס ששועט במודע לעבר כוח צבאי הוא בחזקת הטעיה של חמאס ויש לפגוע בו, אלא אם הקדים לתאם עם קציני האוכלוסייה של האוגדה. ולנהגי האמבולנס בעזה יש גישה זמינה מאוד לקצינים הללו. מי שהוכיח פעם אחר פעם שהוא משת"פ של חמאס, שלא יבכה כאשר לוחמי צה"ל מזהים אותו ככזה. וששת החמאסניקים שזוהו מתוך 16 הרוגים – הרשו לי להניח שהם לא הצטופפו כולם ברכב המופלל הראשון – רק מחזקים את הנקודה הזאת.
ובכל זאת, אחרי שהתחקיר הצה"לי מודה שהלילה ההוא התחיל ביירוט של רכב חמאס מופלל, שהנתונים בשטח הצדיקו ירי לעבר הרכבים הנוספים, שאנחנו מכירים את ההיסטוריה של האמבולנסים בעזה ושל ארגוני הסיוע שחוטפים גופות להנאתם – הרמטכ"ל ואלוף הפיקוד מגיעים למסקנה שיש להדיח את סגן מפקד הסיירת. הם תולים את ההדחה ב"אחריותו כמפקד הכוח בשטח והדיווח החסר והלא מדויק בתחקיר". זה קלוש למדי. מה עניין "אחריותו כמפקד הכוח" אם לא נמצא דופי בתפקודו? ואותו "דיווח חסר", עד כמה שהיה מביך ברמת המריבה האינטרנטית, האם חטא מהותית למציאות? בוודאי לא ברמה של הדחה, במיוחד כשהרמטכ"ל בעצמו טרח להזכיר שמדובר ב"קצין עתיר זכויות, ששירותו הצבאי וסיפורו האישי משקפים רוח לחימה, התנדבות ומסירות גדולה".
הסירחון עולה עד השמיים, או לפחות עד ביתו של אלוף משנה נוחי מנדל במרומי כרמי צור שבגוש עציון. הסיפורים של מנדל ונ' דומים להחריד. גם אצל מנדל, שהודח באפריל 2024 בעקבות תקרית בלחימה בעזה, התחקות אחר הפרטים מלמדת על התנהלות מקצועית שלו לאורך הדרך. מנדל, כראש המטה של חטיבת הנח"ל במילואים, עקב אחר רכבי מחבלים מופללים וחמושים, ראה כיצד הם מתפצלים לצירים שלא סוכמו עם ארגוני הסיוע, דאג לוודא מול ארגון המטבח העולמי שאנשיהם אינם חמושים, וההוראה שנתן לתקוף הייתה משותפת לעוד גורמים רבים בחטיבה ובפיקוד. רק בדיעבד התברר שאותם עובדים, בטיפשותם, החזיקו נשקי דמה. זה, כמובן, אם נאמין לגרסת הארגון (ארגונים מהסוג הזה הם כר פורה לכיסוי לסוכנים זרים, אבל לא כאן המקום להיכנס לזה). ומה הייתה מסקנתו של הרמטכ"ל דאז, הרצי הלוי? אל"מ נוחי מנדל הודח.
נראה שיש כאן ריטואל קבוע. התחקיר הוא רק כלי, כשהמטרה הגדולה מוכתבת מלמעלה. ישנם אירועים בעלי פרופיל בין־לאומי גבוה, שמחייבים מבחינת דרג מסוים הדחה של שעיר לעזאזל. איני יודע אם זו דרישה משפטית של מי שעומד מול בתי הדין הבין־לאומיים, או דרישה דיפלומטית שמעבירים מי שמעורבים במגעים האלה, או אפילו דרישה פנים־צבאית שבאה מתוך תפיסה שמחויבת לתדמית בין־לאומית מסוימת. מראש ברור שהתחקיר צריך להסתיים בהדחה של מישהו, עכשיו רק נותר לראות מי.
אל תחשבו אותי לקונספירטיבי. לפני שש שנים, כשהפעילה החברתית שפי פז עברה גיהינום משפטי על גרפיטי קטן שריססה יחד עם מרב חג'אג' על משרד האיחוד האירופי בישראל, חשפתי מסמך שהראה שחור על גבי לבן שכך המערכת עובדת. שם היה זה מנכ"ל משרד החוץ, שהעביר למפכ"ל דרישה שהגיעה אליו מפורשות ובאופן בלתי אמצעי מנציגי האיחוד האירופי, למצות את הדין עם פז בחומרה. אז הייתה זו שערורייה, וכעת זו שערורייה לא פחות גדולה. לוחמי צה"ל בכלל, ורב־סרן נ' בפרט, שעזב חיים בחו"ל כדי לחזור לקבע ולהציל את המדינה, לא צריכים להיות כבשת הסולחה של מדינת ישראל.
ההדחה הזאת עוררה תסיסה בסיירת, וייתכן שזה לא סוף דבר. גם בציבור היא לא התקבלה בצורה טובה. אליהו ליבמן, לשעבר ראש מועצת קריית ארבע־חברון, בוגר סיירת גולני בעצמו ואביו של אליקים הי"ד שנרצח בשמחת תורה, היה אחד מהמתרעמים על החלטת הרמטכ"ל. הוא עשה מעשה ויצר קשר עם הקצין כדי לחזק את רוחו. בדברים שאמר לי השבוע ראוי לחתום: "איך ייתכן שגיבור ישראל, שנלחם ונפצע ושב להילחם, שהסכים לקחת אחריות פיקודית אחרי שהסגן הקודם נפצע, מודח כך? גם אם התגלו פערים בהתנהלותו, אפשר לפתור זאת באופן אחר וראוי.
"יש כאן זעקה של אפליה מטורפת בין הצמרת הפיקודית של צה"ל, שגם לאחר כישלון בלתי נתפס ורשלנות ענקית המשיכו בתפקידם בלי לשלם מחיר, ובין קציני השטח שמודחים על זוטות. אין לנו עודף במפקדים גיבורים, זה מחליש את רוח הלוחמים והמפקדים ולצערנו נשלם על זה מחיר".
לתגובות: yoniro770@gmail.com