את תורתו של מרן הגאון רבינו מאיר נסים מאזוז זצ"ל הכרתי עוד מילדות.
הרב היה בעיניי סמל לאיש אשכולות, עילוי של ממש, חריף ובקי בכל מקצועות התורה, אות ומופת לחתירה אל האמת, לענוות חן ובריחה מכל שמץ של כבוד. זכיתי להיפגש עם הרב מספר פעמים, למדתי מתורתו, בעיקר מספריו הרבים והמגוונים, אולם רק לפני כשלושה חודשים נפלה בחלקי הזכות להשתתף בפעם הראשונה בשיעור עיון של ראש הישיבה בישיבת כסא רחמים, כאילו ידעתי שלא יהיו עוד הרבה הזדמנויות לכך, ואם לא עכשיו אימתי.
נסעתי יחד עם שני חברים כדי להתרשם ולהתבשם מקרוב, באופן בלתי אמצעי. נכנסנו לבית המדרש וישבנו להכין את הסוגיה בסדר בוקר. השיעור בישיבת כסא רחמים איננו שיעור קלאסי, בו הרב משמש כ'מגיד שיעור' והתלמידים שותים בצמא את דבריו, אלא להפך: התלמיד מעיין בעצמו ומשמיע את השיעור, ולא הרב. ואכן, כשהרב נכנס לשיעור המתח מורגש באוויר, התלמידים הצעירים אמורים כל אחד בתורו לבאר את דברי הגמרא והראשונים בפני רבם הגאון.
כאורחים הצופים מן הצד המתנו בסקרנות לראות כיצד השיעור מתפתח. אחד אחרי השני התלמידים קוראים ומפרשים, והרב ממרומי גילו ולמרות בריאותו הרופפת, חד כתער: מחמיא על הסבר נכון, עוצר ומעיר במקום הצורך, מחדד את הבנת עומק הדברים. והנה, אחד התלמידים מסתבך מעט, נלחץ ומתחיל לגמגם. הרב, באהבה אין קץ ובמבט אבהי מעודד אותו: "אין לך מה לפחד ממני, אל תילחץ, הכל בסדר". הרב לא הסתפק בזה. הוא עצר את מהלך השיעור העיוני והעביר לכולם מסר שלא יישכח על חינוך מתוך נחת ואהבה, שלא ללחוץ את התלמידים יותר מדי. נכון, הדרישות הלימודיות גבוהות, אבל הרב רואה את נפש התלמיד ומבין לליבו, ואף מתבל את דבריו בקורטוב של הומור כדי להפיג את המתח. כדרכו, הרב גם מצא רמז לכך: "דברי חכמים בנחת נשמעים - ראשי תיבות בדחן".
לפני כשבע שנים התבקשתי על ידי מערכת עלון זה לכתוב יריעה רחבה על דמותו רבת האנפין של הרב, והיא נדפסה ככתבת דיוקן מרשימה (גיליון 204, פרשת ויחי תשע"ח). הרב ניאות אז להשיב לשאלותינו בעניינים שונים, וכעת רצינו לשתף שוב את הקוראים במעט מאישיותו המיוחדת, לאחר הסתלקותו מאיתנו למגינת כל לב ביום שבת קודש, שביעי של פסח, אחרי שנים רבות של סבל וייסורים. הכתיבה על הרב לאחר פטירתו קשה עלי מאוד, ואני כותב בדמע כאשר הזיכרונות צפים ועולים והגעגוע חד עד כאב. כמה סמלי הוא שבפרשת השבוע אנו קוראים את הפסוק "ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה'".
'תשובה' של ילד
הרב נולד בתוניסיה בי"ג בניסן תש"ה, לאביו רבי מצליח מאזוז זצ"ל הי"ד. מקורה של משפחת מאזוז הוא באי ג'רבא, עיר של חכמים וסופרים מיוחסים. בגיל שמונה עשרה עזב רבי מצליח את אי מולדתו לתוניס הבירה, בשליחות רבו הרב כלפון משה הכהן, אב בית הדין של ג'רבא, על מנת להרביץ תורה בעיר ולחזק את היהדות, כנגד אלה שניסו להכניס שינויים במסורת הקהילה. בבית זה גדל רבי מאיר, שהיה עילוי מיוחד כבר מילדותו. בגיל שש ידע לקרוא את כל פרשיות התורה בטעמיהן ודקדוקיהן, והחל ללמוד גמרא. הוא ניחן בכוח זיכרון מופלא; מעניין לציין משפט שנמצא ביומנו, ובו הוא מציין כי זכור לו היום בו עמד לראשונה על רגליו, בפורים תש"ו, בגיל אחד־עשר חודשים!
עוד בהיותו נער צעיר לימים, כבר החל הרב לעסוק בכתיבת מאמרים תורניים ותשובות בהלכה. בפתח התשובה הארוכה ביותר בספרו שו"ת בית נאמן חלק א', המכילה 45 עמודים, כותב הרב: "תשובה זו התחלתי בה בילדותי ביום ה' באייר התשי"ט" - הוי אומר: בהיותו בן 14. תשובה אחרת בספר, קצרה ותמציתית, נכתבה אף קודם לכן, כפי שעולה מהתאריך הנקוב בראש התשובה - י"ז באדר התשט"ז - כלומר, כחודש לפני שמלאו לרב 11 שנים! כמדומני שאין לזה אח ורע בספרות הרבנית, ובוודאי לא בדורות האחרונים.
עוד בטרם הגיע לגיל עשרים נשא הרב מאזוז לאישה את הרבנית אסתר לויזה, בת ג'רבא. הרבנית נפטרה בשנת תשס"א, בגיל חמישים ושש, לאחר עשר שנים של מחלות וניתוחים. על אף עיסוקיו המרובים, הרב שהה עם אשתו זמן רב בימי מחלתה. אישה בעלת אורח חיים חילוני ששהתה בחדרה של הרבנית במרכז הרפואי התפעלה מאוד ואמרה לרב: "אין בעל שעושה כך לאשתו". הרב ענה לה: "גם אישה כמוה אין בנמצא". על היחסים המיוחדים ששררו בינו לבין אשתו סיפר הרב בשיחה שנשא בפני תלמידיו לאחר פטירתה. מאז לא נשא הרב אישה אחרת.
אביו, רבי מצליח, ייסד בשנת תשכ"ג את ישיבת 'כסא רחמים' בתוניס, ורבי מאיר היה שותף להרבצת התורה בישיבה. שמונה שנים לאחר מכן נרצח רבי מצליח על ידי מתנקש מוסלמי, ושלושת בניו עלו באותה שנה לישראל והקימו בבני ברק את מוסדות כסא רחמים, כאשר רבי מאיר משמש ראש הישיבה, רבי צמח מנהל רוחני ורבי רחמים פוסק הישיבה.
אהבה שאינה תלויה בדבר
הרב היה אוהב ישראל, אהבה ללא גבול וללא הבדל, ונענה לכל הזמנה להעביר שיעור או שיחה, ככל שמצב בריאותו אִפשר זאת. באחד משיעוריו בישיבת כרם ביבנה לפני מספר שנים, אמר הרב: "אתם יודעים שאני אולי היחיד בין החרדים שלא יודע מה זו אפליה. פעם הזמין אותי חתן אחד לשבע ברכות, כל הבחורים היו עם כיפה שחורה והוא עם כיפה סרוגה. הוא לא הרגיש בנוח. אמרתי לו כדי להפיג את המתח: 'כי יד על כס י־ה' - 'כס' ראשי תיבות כיפה סרוגה... מה זה משנה כיפה סרוגה או אחרת? יש כל מיני צבעים, הכל אותו דבר". בכנס ציבורי אמר הרב: "דרכו של משה רבינו הייתה לקרב גם רחוקים. גם אלה שהשליכו אבנים על התורה. כך גם משה רבנו של דורנו, מרן הרב עובדיה. כך גם הרב קוק. שניהם היו מקרבים אנשים... כל גדולי הדורות העריצו את הרב קוק. החזון איש קרא לרב קוק איש קדוש. החזון איש קרא לרב קוק מרן".
בהזדמנות אחרת התבטא בסגנון דומה על החסידויות השונות, ואף הוסיף רמז מבריק, המיוחד רק לו: "אסור להבדיל בין הכיפות. כולם כשרים, כולם צדיקים. יש כיפה שכתוב עליה 'נ נח נחמ נחמן', יש בה הסבר עמוק... כתוב בפרקי אבות 'שעל כרחך אתה נוצר ועל כרחך אתה נולד ועל כרחך אתה חי ועל כרחך אתה מת ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון'. זה פירוש המילים: נ - נוצר; נח - נולד, חי; נחמ - נולד, חי, מת; נחמן - נולד, חי, מת, נותן דין וחשבון".
קרבתו של הרב לחסידות חב"ד החלה עוד בצעירותו, בחו"ל. בהדרכת אביו, בהיותו בן שבע עשרה שנה, החל ללמד כר"מ בישיבת תומכי־תמימים בתוניס. באותה תקופה נקשר אל הרב ניסן פינסון, שייסד את הישיבה בתוניס בשליחותו של הרבי מלובביץ'. שנים מאוחר יותר אף נפגש הרב מאזוז עם הרבי וקיבל את ברכתו לרפואת רעייתו. הרב העיד על עצמו שלמד את ספר התניא מספר פעמים, התייחס באהדה למפעלי חב"ד ברחבי העולם, ואף חסידי חב"ד רוחשים לו כבוד מיוחד.
באחד ממאמריו כתב: "לעולם לא אשכח את לילות י"ט כסלו היפים והנעלים, או את יו"ד שבט וי"ב תמוז, במסיבה חסידית עם הרב ניסן פינסון זצ"ל בתוניס. איך בהתרוממות הרוח שרים יחד המונים ותלמידי חכמים 'ברוך אלקינו שבראנו לכבודו' בדבקות רבה, כשחוזרים ומדגישים חזור ושנן את המילים 'והבדילנו מן התועים'... בחוץ, נוער ערבי פראי משתולל עם נוער אירופי, ומבפנים - חום ואור בלבבות".
לשאלתנו ביחס להידברות שבין בתי המדרש השונים, ענה באופטימיות כי "יש בכך חשיבות ויש סיכוי לטובה". הרב מציין דוגמא בת מאות שנים: "בימי הרשב"א היו שלוש כיתות בישראל: בעלי הלכה, בעלי קבלה ובעלי פילוסופיא, והסתדרו ביניהם עד גבול מסוים". גם ביטויים חריפים שיצאו מפיו כלפי אנשים מסוימים באירועים שונים, נבעו מתוך חשש לפגיעה בקדשי ישראל ובאחדות ישראל.
עלה נעלה
הרב לחם ללא חת כנגד הוויתורים והנסיגות מחלקי ארץ ישראל. גם כאן, כאיש האמת והיושר, לא עניינה אותו חלוקה כזו או אחרת בין ה'מגזרים'. הרב כאב מאוד את הסכמי ה'שלום' עם אויבי ישראל, כפי שציין בנו הרב דוד גדעון בהלוויה השבוע: "אתה היחיד שבזמן הסכמי אוסלו האומללים, אמרת לי בזו הלשון - 'אתה עוד תראה כמה דם של אלפים יישפך מעם ישראל'... כמה שצדקת אבא, וחבל שצדקת. אני בטוח שאם לא היית צודק היית שמח, אבל לצערנו הרב צדקת".
נאמן לשיטתו, סבר הרב שהגרים בהתנחלויות מקיימים מצווה, ותושבי יהודה ושומרון מגינים בגופם על תושבי ארץ ישראל. בחודש מנחם־אב תשנ"ה יצא הרב מאזוז בקריאה הלכתית, שאסור ליהודי לתת יד בפינוי ישובים בארץ הקודש. בין הדברים כתב: "במקום שיש חילול השם ונשפך דם ישראל בעוה"ר, אין חולקים כבוד לשום נברא שבעולם".
הרב השתתף כמה פעמים בכנסים של רבני עמותת 'פיקוח נפש' נגד הנסיגות והוויתורים, ובכנס שנערך בחודש מרחשון תשנ"ט בבית מדרשו של האדמו"ר מסדיגורה קרא לרבנים "לא להרכין ראש, ולהמשיך להשמיע את דעת התורה בגאווה כי מסירת שטחי ארץ ישראל מביאה סכנה על עם ישראל... אי אפשר לחתום חוזה והסכם עם חיות טרף". גם את התערבותו בפוליטיקה הסביר בכך שראה צורך לשמור על ארץ ישראל בד בבד עם שמירת התורה והמצוות.
ברוח זו, הרב מאזוז השתתף בהפגנות נגד ההתנתקות, ואף קשר סרט כתום על רכבו. בהסכמה ל'הגדת גוש קטיף' שנדפסה זמן קצר קודם הגירוש, כתב דברים נגד החזרת רמת הגולן ורוב שטחי יהודה ושומרון ועודד את תושבי גוש קטיף. בין השאר הציע לומר בשבת 'אבינו מלכנו' ולהוסיף: "אבינו מלכנו סכל תכנית ההתנתקות; אבינו מלכנו שמור על כל תושבי גוש קטיף עמך". לאחר ההתנתקות כתב שמהלך זה היה השגיאה הגדולה ביותר שנעשתה בדורנו.
לאחר הגירוש הנורא ערך הרב ביקור במוזיאון גוש קטיף בירושלים, והתרגש עד דמעות כאשר נכנס לחדר המנציח את המאורעות הקשים של הגירוש מבתי הכנסת. במהלך הביקור הדליק הרב נר לזכר קדושי גוש קטיף, ולאחר מכן סיפר על ביקוריו בגוש קטיף, כולל מספר חודשים לפני הגירוש כשהגיע לעודד ולחזק את המתיישבים. בספר האורחים כתב הרב מאזוז: "תשע שנים וחצי אחרי חורבן גוש קטיף, הקב"ה יחזירהו לנו בקרוב".
בצערם של ישראל
גם במלחמה הנוכחית הרב היה מעורה בכל הנעשה, למרות מכאוביו וייסורי גופו הגדולים. הרב כאב את כאב משפחות החטופים, והתאבל על כל חייל שנפל כאילו הוא בנו שלו. פעמים רבות נפתחו שיעוריו במוצאי שבת בהתייחסות לנפילתם של החיילים על קידוש השם ועל קדושת העם והארץ. לאחר אסון הנמר"ה, בו נהרגו שמונה חיילי הנדסה קרבית, פתח הרב את שיעורו בצער: "קודם כל, להתפלל על החיילים שלנו שהיום בעוונות נהרגו ברפיח, שמונה חיילים עלו על מוקש. שמונה חיילים במכה אחת! כמה צריכים להתפלל על החיילים... צריכים להתפלל. צריכים לעזור. צריכים לחזק. הם הלכו לרפיח, זה מקום מסוכן. כתוב בתהלים 'עד מתי א־להים יחרף צר', יחרף אותיות רפיח. עד מתי עושים לנו את זה? עד מתי? עד מתי?".
בתחילת המלחמה כתב הרב שמותר לתת מכספי מעשרות לארגונים שמחלקים תשמישי קדושה, אוכל ודברים חיוניים לחיילים, ומצווה לכל אחד מבני ישראל לעזור ולסייע בגופו ובממונו לחיילים ולמשפחות השכולות, וכן בניחום אבלים וביקור חולים ובמלות עידוד וחיזוק. הרב שלח ללוחמים בחזית מאות ספרי תהילים עם הקדשות אישיות, וכן ערבות אשר חבט בהן בהושענא רבה.
בעיצומה של המלחמה הגיע הרב לביקור נדיר במחנה 'שורה', בהשתתפות הרב הצבאי הראשי הרב אייל קרים וצוות הרבנות הצבאית. הרב בירך באופן פרטי כל אחד ממאות החיילים במחנה, ולאחר מכן מסר שיעור לרבנים הצבאיים, השיב לשאלות הלכתיות אקטואליות וערך דיון הלכתי עם רבני המחנה בבעיות חמורות שעמדו על הפרק. בסיום ביקורו המשמעותי נכנס הרב לבית הכנסת במקום ונשא שיחת חיזוק למאות החיילים שעסקו במסירות במלאכת הקודש של זיהוי החללים.
הרב שמואל אליהו, רבה של צפת וחבר מועצת הרבנות הראשית, התייחס לאחר פטירת הרב מאזוז לאהבתו הגדולה לתורה, לעם ולארץ: "אמרו חז"ל 'ראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו לישראל, אילמלא קדמו משה. במשה הוא אומר ומשה עלה אל הא-להים, בעזרא הוא אומר הוא עזרא עלה מבבל'. כיון שעזרא הרביץ תורה ברבים, המשיך את הדרך של משה רבינו. גם הרב מאזוז עלה לארץ ישראל, נתעלה באהבת הארץ, חיזק את יישוב הארץ בכל ליבו ונפשו, והרביץ תורה ברבים, כעזרא הסופר וכמשה רבינו".
חבר אני לכל אשר יראוך
כאמור, הרב מאזוז חלק קשרי ידידות תורניים עם רבים מגדולי ישראל בדורנו, אולם מערכת יחסים מיוחדת במינה של הערצה ואהבה הפגין כלפי הרבי מלובביץ זצ"ל, כשהוא קושר כתרים לגדולתו בתורה ולהנהגתו את נבוכי הדור.
כך כתב באחד ממאמריו, כשהוא משתף בסיפור משפחתי מימיו בתוניס שהתרחש במעורבותו של הרבי: "האדמו"ר מליובאוויטש מרן רבי מנחם מענדל שניאורסאהן שליט"א הוא הגבר הוקם על, שהקים עולה של היהדות, וזכה לפרסום עצום שאין לו אח ורע בדורנו. כדוגמת רבי חייא שאמר עליו רבנו הקדוש "כמה גדולים מעשי חייא" שעשה לתורה שלא תשתכח מישראל, כן זכה האדמו"ר לייסד מרכזים גדולים לתורה ברחבי תבל, על ידי פעילותם העניפה של חסידיו המפוזרים בעולם כולו.
"אחרי שלוש שנות נשואין שלא נפקדתי בזרע של קיימא (גם אחרי טיפול ברופאים), ואני הייתי מלמד בישיבת "אהלי יוסף יצחק" בתוניס, נסע מנהל הישיבה רבי ניסן הי"ו הנ"ל אל האדמו"ר בניו יורק, ובקש מהרבי להזכיר בתפלה את כותב הטורים, וכן היה שהזכיר אותי על ציון כ"ק מורו וחמיו האדמו"ר רבי יוסף יצחק זצ"ל בערב ראש השנה, ובדיוק באותו חודש נתקבלה תפלתו, ובמלאות תשעה חדשים נולד לי בן לחיים טובים ולשלום בכ"ו בסיון ה'תשכ"ח".
במאמר אחר, משנת תשס"ג, שיתף בסיפור נוסף עליו היה רגיל לחזור מעת לעת: "לפני 12 שנה, רעייתי ע"ה קיבלה אירוע מוחי ל"ע. ביום ד' בתשרי תנש"א לקחתי אותה לבית הרפואה 'תל השומר', ואחרי בדיקות רבות ובדיקת סי־טי הרופא אמר לי: "זהו זה, היא תישאר ככה כל הזמן בלי הכרה. אין מה לעשות"... אחרי כמה ימים נסע תלמיד חכם אחד לרבי ובחזרתו לארץ הקודש הביא לי דולר מהרבי, ואמר: "הרבי אמר, הצלחה רבה בשורות טובות רפואה קרובה". אחרי שבועיים, ברוך ה', פתאום היא פקחה את עיניה והתחילה לדבר... ביום י' כסלו תשנ"ב היינו אצל הרבי, אני ורעייתי ז"ל, ותבדל לחיים בתנו גאולה תחי'. הרבי נתן לנו תשעה דולרים, ולא ידענו מדוע נתן דוקא תשעה. חזרנו לארץ ביום ששי ט"ו בכסלו. רעייתי חיתה אחר כך תשע שנים בדיוק, היא נפטרה בט"ז כסלו תשס"א. תשעה דולרים - כאילו רמז לתשע שנים...".
הרב מאזוז היה מעודד את כל העוסקים בזיכוי הרבים במצוות ובהפצת תורה, כשיחס של כבוד רחש לחסידי חב"ד ולמבצעי המצוות שעורר עליהן הרבי. בהזדמנות מסוימת אמר: "כבר העיד דוד המלך: 'חבר אני לכל אשר יראוך'. ואני מוסיף ואומר: אל תקרי חבר אלא חב"ד, שהרי הרי"ש והדל"ת מתחלפות... אתה רואה אנשים שמזכים את הרבים, שמזכים גם כאלו שמעולם לא הניחו תפילין, שלא השאירו פינה בעולם שלא הלכו אליה וזיכו אותה...". ובפעם אחרת הוסיף וחידד: "עד האדמו"ר הייתה היהדות החרדית מתגוננת ונסוגה אחור... הוא שחיזק את היהדות החרדית שתעבור מעמדת התגוננות לעמדת תקיפה, ונתן את הכלים להסביר את היהדות... הוא זה שהתחיל לתבוע שלא יירתעו מלהיכנס לקיבוצים ולדבר איתם... הרבי לימד שאסור להתייאש משום יהודי".
"מהרב מאזוז – אל תזוז"
עיון במכתביו של הרב שפורסמו בספריו, מגלה קשרי ידידות והערכה חסרי תקדים עם הגר"ע יוסף זצ"ל. בין המכתבים ניתן למצוא התכתבויות אישיות בין הרבנים, בהן הרב עובדיה שולח את ברכותיו ואיחוליו להחלמתו של הגר"מ מאזוז, ומסיים בבקשה כי גם הרב מאזוז יתפלל בעדו. בין היתר נחשף מכתב בו מבקש הרב עובדיה מהרב מאזוז שישלח לו הערות על ספריו "כאשר היה באמנה איתו". לא אחת ביקש הרב עובדיה את חוות דעתו ההלכתית בנושאים שונים, והחשיב אותה מאוד.
פחות משנה לפני פטירתו של הרב עובדיה, הוזמן הרב מאזוז על ידו לשאת דברים בשיעורו השבועי במוצאי שבת. בתוך דבריו התרגש הרב עובדיה מדבריו והעביר לו את כוס התה שלו, מחווה שיש בה כדי ללמד איזו אהבה והערכה הדדית שררה ביניהם. פעם התבטא הרב עובדיה על הרב מאזוז: "אם היה לאשכנזים תלמיד חכם כמוהו, היו נותנים תמורת משקלו זהב כדי שילמדם תורה". עוד היה רגיל לחרוז "מהרב מאזוז - אל תזוז!".
הידידות העמוקה בין הרב מאזוז לרב עובדיה נוצרה זמן קצר אחרי שעלה הרב מאזוז מחו"ל. כך סיפר הרב בלשונו הציורית: "בעלותי ארצה בסיון התשל"א, אחר רציחת אבא מארי הגאון רבי מצליח מאזוז הי"ד ביד ערבים פלשתינאים ימ"ש, נשאר בידינו ספרו הגדול שו"ת איש מצליח באמצע עריכתו לדפוס... והטילו עלי את המלאכה ולא יכולתי... רק אני מתחיל לעיין, ובוקעת מלבי שאגה נוראה: 'זו תורה וזו שכרה?!' וממשיך ומבליג הלאה".
"והנה יום אחד אני הולך ומתפלל בבית הכנסת הגדול בבני ברק, ופוגש אותי אברך אשכנזי אחד גבה-קומה, ובשורה בפיו: 'תבוא במוצאי שבת לבית הכנסת עולי משהד, שם דורש הרב עובדיה יוסף, הוא מזכיר את כל המקורות בעל פה'. שמעתי ועשיתי. באתי במוצאי שבת... והנה בית הכנסת מלא וגדוש, בן-פורת-יוסף, במאות אנשים השותים בצמא את דברי פי קדשו של רבנו, מכל העדות ומכל החוגים: ספרדים תימנים ואשכנזים, כיפות סרוגות ושחורות, רבנים ודיינים ועמך בית ישראל, והפה קולח כמעין המתגבר: חידושי הלכות, קושיות ותירוצים וסברות לאמיתה של תורה, מקורות בשפע לכל סברא ולכל קושיא, עם 'הברקות' ובדיחות באמצע לעורר נרדמים, ומסקנא ברורה והחלטית כמעט מכל דין והלכה".
"בסביבות השעה 11 בערך עבר רבנו מהלכה לאגדה... ואנו נשארנו עד 12:30 בערך. זכורני, בתחלת דברי האגדה התקיף מרן שליט"א את יצר הפלגנות בין העדות, ובערך אמר כך: 'פלוני אינו רוצה להשיא את בתו לבחור פלוני, כי הוא מעדה פלונית, מה זה? וכי זו עדת קרח? או מעשרת השבטים?!' חזרתי הביתה אחר חצות, שאלה רעייתי שתחיה: איפה היית עד עכשיו? אמרתי לה: 'חבל שהרב לא דרש את הדרשה שלו בבית הקברות, כי אז היינו עדים לתחיית המתים!'... מדרשה זו ואילך חייתה רוחי, ויכולתי להמשיך בעריכת איש מצליח, שהופיע ב"ה בשעה טובה כעבור שנתיים..."
משנת תשל"ב והלאה היה הרב מאזוז מוסר פעם בשבוע שיעור בספר בן איש חי בבית הכנסת רשב"י בתל אביב לפני שיעורו של הראשון לציון (מאז נוצר הכינוי 'הרב המקדים'). כשהיה מגיע הרב עובדיה למסור את שיעורו, היה פונה לרב מאזוז ומבקשו להמשיך מעט את השיעור ומטה אוזן לכל מילה. הרב מאזוז אף נחלץ לגונן על הרב עובדיה ולמחות על כבודו כאשר התקיפו אותו בנושאים פוליטיים והלכתיים שלא תאמו את השקפת עולמם.
לאחר שיעור שנשא הגר"ע יוסף בישיבת כסא רחמים בשנת התשנ"ז, נכנס ללשכתו של הרב מאזוז, נישקו ואמר לו: "רבי מאיר, אני אוהב אותך אהבה שאינה תלויה בדבר". במילים אלה השתמש השבוע גם בנו של הרב עובדיה, הראשון לציון הרב דוד יוסף יבדל לחיים ארוכים, במסע ההלוויה: "אהבנו אותו אהבה שאינה תלויה בדבר".
שוחה נגד הזרם
עם זאת, הרב מאזוז לא ראה את עצמו כפוף באופן טוטאלי לפסיקותיו של הרב עובדיה. פה ושם ישנם חילוקי דעות ביניהם בהלכה, אבל אלה לא מנעו מהרב עובדיה לחבב את הרב מאזוז חיבה יתירה. אולי ניתן לומר, כי לא רק שהמחלוקות הללו לא כיבו את האהבה, אלא אדרבה - הן שגרמו לה. גם הרב עובדיה עצמו לא נשא פנים לאיש בהלכה, ואף כשיצאו נגדו בכל תוקף בצעירותו - נשאר איתן בעמדתו. מסתבר כי הרב עובדיה העריך דווקא את אלו שיודעים לומר את דעתם ולברר בעצמם את ההלכה, כמובן - רק כאשר מדובר בתלמידי חכמים בעלי כתפיים רחבות.
זאת ועוד: גם כשהרב מאזוז חיווה דעה אחרת, הוא עשה זאת בכבוד ובהערצה כלפי הרב עובדיה. למשל, בעניין בין השמשות, הדיון נעשה בהכנעה רבה עם ביטויי ענווה מופלגים. אלו אינם מונעים ממנו לומר "כי הרב נר"ו [הרב עובדיה. א.ס] אהובנו ומאור עינינו, אך האמת אהובה יותר", אבל כאשר הרב מאזוז מגיע לפסיקת ההלכה הוא מורה להחמיר בצאת השבת כדעת הרב עובדיה "הואיל והדבר יצא מפי המלך". בריאיון אחר אמר על כך הרב מאזוז: "הייתה בינינו חיבה רבה ברוך ה'. הייתה הארת פנים רבה. ההבדלים בהלכה לא היו מכריעים... זה לא מנע קשר של ידידות ואהבה גדולה בינינו".
בדרכו זו, הרב מאזוז לא נרתע מחידושים הלכתיים שאינם מקובלים בציבור החרדי. דוגמה לכך היא פסיקתו ההלכתית להטיל פתיל תכלת, הצבוע מארגמון קהה קוצים, בציצית. דוגמה נוספת ניתן למצוא בסוף 'קונטרס מנהגי חתונה' שם כתב: "בחו"ל נהגו להלביש טבעת זהב לחתן לכל ימי חייו, ואין פוצה פה ומצפצף". הרב מביא מקורות לכך מחכמים ורבנים מהדורות הקודמים שנראו בתמונה עונדים טבעת, ואף מעיד על עצמו שאביו זצ"ל עשה לו טבעת לחתונתו. אולם הוא מודע ל'בעייתיות' של הנהגה זו בעיני רבים בדורנו, ולכן מוסיף: "ובארץ ישראל שהחרדים מקפידים על כך, יש לענוד הטבעת מליל פסח לליל פסח... אבל מעיקר הדין אין איסור לגבר לענוד טבעת בכל ימות השנה".
גם בענייני השקפה הרב לא שחה עם הזרם. כששאלנו אותו לדעתו בנוגע לשילוב תורה ועבודה, הרב השיב בציטוט מדברי המשנה במסכת אבות: "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון", והוסיף הערה מפתיעה: "תורה ועבודה עדיפה הרבה יותר מאשר שהאישה תעבוד מחוץ לבית".
פך שמן טהור
הרב עסק בתורה, נשמת רוח אפו, ובהעמדת תלמידים לאלפים במשך למעלה משישים שנה, בעומק העיון. ברוב השנים הללו נחבא אל הכלים ולא חפץ בתפקידי הנהגה כאלה ואחרים. תופסי התורה ויושבי ספסלי בית המדרש התוודעו לתורתו הענפה דרך מאמריו הרבים, שחלקם נכתבו תחת שמות עט, ורובם תחת הכינוי נאמ"ן - נאום מאיר נסים. תלמידי חכמים מבוגרים שהתכתבו איתו בהלכה כבר בצעירותו ולא הכירו אותו מקרוב, סברו כי מדובר באדם זקן ושבע ימים, לאור גאונותו העצומה אשר השתקפה בדבריו העמוקים, אותה הסתיר תחת מעטה חשאיות.
ברור כי גולת הכותרת במפעלו החינוכי של הרב מאזוז היא הנחלת שיטת העיון התוניסאי בלימוד הגמרא – בישיבת כסא רחמים על שלל סניפיה ומחוצה לה. על השיטה הזו כתב הרב מאמרים רבים שהתפרסמו במשך השנים בכמה במות וכונסו בספרו 'דרכי העיון'.
בספר זה מוביל הרב את הלומד שלב אחר שלב בדרך ללימוד העיון, הלא הוא: "ביקוש פשט ההלכה והוגן הסוגיות עם הסכמת השכל הישר", כלשון הרמב"ן. במילים אחרות: "שאיפה להבנה עצמית, לחדור לכוונה המקורית של הדברים בביטחון מושלם בלי היסוסים ופקפוקים. דרך זו הנקראת בשם 'עיון' הגיעה אצל חכמי תוניס הקדמונים לשכלול נפלא". הרב מוכיח כי כך למדו כל גדולי הדורות מכל העדות: "ודעו נאמנה כי השיטה הנקראת כיום 'שיטה ספרדית' היא הייתה לנחלה אצל רבותינו הראשונים וגדולי האחרונים, אשכנזים וספרדים, אשרי שיאחז בסנסניה ואכל מעץ החיים וחי לעולם, והייתה לו שמחת עולם".
ועוד מגדיר הרב: "בשיטת העיון, במקום לפלפל ולפלפל, עוקרים את הפלפול מעיקרו, ומראים שאין בכלל שאלה. כאשר לומדים בעומק הפשט, מגלים כי קושיות רבות אין להן התחלה כלל ועיקר. כדרכו של הרמב"ם שאינו מתווכח עם השואל, אלא עוקר את השאלה מעיקרה. לדוגמא: את השאלה הקשה של ידיעה ובחירה הוא עוקר מעיקרה, כשהוא טוען כי הידיעה של הקב"ה אינה כמו הידיעה שלנו". "ורמז לדבר", מוסיף הרב, "פך שמן טהור – ראשי תיבות פשט. בפשט אמיתי וישר יכולים לתרץ קושיות רבות וויכוחים ארוכים הנמשכים שמונה ימים".
עם זאת, הרב מדגיש שאינו מתנגד לפלפול: "ודע עוד קורא יקר שאין לנו שום דבר נגד הפלפולים. ובחו"ל למדנו ספרי פלפולים, כגון צל"ח ואור חדש בפסחים ולב אריה בחולין ועוד (אם כי לא בשיטת בריסק "שני דינים", כנהוג היום בישיבות). ופעם בא אלי אברך ובידו ספר חידושי רבנו חיים הלוי על הרמב"ם להסביר לו קטע מסוים, והסברתי לו. אחר שהלך חששתי פן ישתכחו הדברים, ורשמתי בגליון הרמב"ם שלי תמצית דברי הגר"ח מבריסק בקצרה. אבל כל זה טוב ויפה אחר שמבינים את הפשט. לא כמו שעושים היום שמדלגים על רש"י ומאבדים אוצרות נפלאים הטמונים בו, ומדלגים על מהרש"א ואינם מבינים אותו כלל, ובונים שבעה רקיעים באויר בלי להבין את הפשט".
הייחודיות של הרב היתה השילוב הנדיר בין הביקורתיות והחריפות הגאונית, לבין הפשטות, הן בשיטת לימודו ובחידושיו המקוריים והן באמונתו התמימה ובהנהגתו הפשוטה.
בשנים האחרונות, כאשר החל לעסוק בענייני הכלל ושאלות רבות באו לפתחו על ידי רבנים ואישי ציבור, נחשפו אל דמותו הייחודית גם ציבורים נוספים. כמו כן, בשיעורו השבועי שהתפרסם מדי שבוע על ידי תלמידיו בעלון 'בית נאמן', התגלתה לציבור טפח מגדלותו העצומה לא רק בהלכה ובאגדה אלא גם בעניינים כמו קידוש החודש, דקדוק, פיוט ושירה, רמזים ופרפראות לתורה.
רוחב האופקים של הרב בא כולו ממקורות הקודש. את חכמת החשבון וההנדסה למד מדברי חז"ל, מכתבי הראשונים והאחרונים. וכך גם השיב במענה לשאלתנו בנושא: "טוב ללמוד חכמות ומדעים רק מתוך ספרים שחיברו שלומי אמוני ישראל בדורנו". הרב הוכיח זאת על ידי דוגמא מהנהגת רבותינו הראשונים, שהתנגדו ללימוד חכמות חיצוניות שנכתבו על ידי הרחוקים מתורה, אך למדו בעצמם ספרים שנכתבו ע"י אנשים יראי שמים: "הרא"ש, שהחרים את לומדי הפילוסופיה בזמנו, ביקש לכתוב לו ספר באסטרונומיה, ואחד מתלמידיו, רבי יצחק הישראלי, כתב לבקשתו את הספר 'יסוד עולם' העוסק בנושא זה".
הכתב והמכתב
כתיבתו של הרב רהוטה ומדויקת, מלאה במליצות וביטויים מהתנ"ך ומחז"ל – ומאידך, מובנת ובהירה לכל קורא. מַפעים לקרוא את החרוזים בהקדמותיו ובהמלצותיו, בעת שנחה עליו הרוח, השוזרים בתוכם מכל טוב התורה. הרב ייחד מאמרים שלמים לנושא הכתיבה התורנית הנכונה ובישיבתו מעודדים כתיבת שו"ת בהלכה בהדרכת הר"מים. שנים רבות לא הדפיס את כתביו עלי ספר, וחידושי תורתו היו פזורים בקבצים תורניים, בעיקר בירחון הוותיק 'אור תורה'. נוהג היה לצטט את הפסוק בשיר השירים "שמוני נוטרה את הכרמים, כרמי שלי לא נטרתי" - כאשר כוונתו לעבודות עריכה והגהה רבות לספרי חכמי תוניס בהן טרח ויגע רבות. רק בשנים האחרונות, בין היתר בעקבות דחיפה וסיוע של תלמידיו, כתביו החלו לצאת בקצב מוגבר, והם עוסקים בכל חלקי התורה.
בין חיבוריו ניתן למנות את הסדרה 'מגדולי ישראל', ארבעה כרכים המכילים עשרות מאמרים מקיפים שכתב הרב במשך השנים על תולדותיהם ותורתם של רבותינו מכל העדות והחוגים. גם זה תחום בו הרב ראה צורך להשקיע - הנחלת מעשיהם ואורחות חייהם של חכמינו לדורות הבאים. במאמרים אלו ניתוח מדויק על שיטתו בלימוד של כל חכם וחכם מתוך היכרות מקיפה של המחבר עם תורתם. בין השורות מובלעים עשרות חידושי תורה ורעיונות מקוריים של הרב.
הרב מדגיש בספריו, שאין ללומד לעצור בעד עצמו מלהביע את חידושיו והערותיו, וזאת על פי הכלל הגדול שנתן הרמב"ם באגרותיו לחכמי מרסיליא: "לעולם אל ישליך אדם דעתו אחריו, כי העיניים הם לפנים ולא לאחור!". "אין הכוונה" הוא מסתייג, "לומר שאדם יתחשב רק בשיקול דעתו וסברתו, וכל דבר שאינו מובן לו יזרנו הלאה ח"ו, שאם כן היה לו לומר 'לעולם לא יזוז אדם מדעתו'. אפשר לצרף את סברתך לסניף, אפשר להעיר, לגשש ואף להשאיר בצ"ע. אבל לא 'להשליך' לגמרי".
לפני כשנתיים שלחנו לרב ספר תורני לצורך קבלת מכתב ברכה. הרב עבר על עשרות העמודים הראשונים במהירות מדהימה, ואף כתב מספר הערות ותיקונים שצדו את עינו, תיקוני דפוס לצד הערות גאוניות של אדם שכל התורה היתה מונחת בראשו. את ההערות הקפיד לשלוח על ידי נהגו ועוזרו המסור ר' עובדיה חדוק, כדי שנוכל לתקן את הדברים לפני ההדפסה.
מסובל בייסורים
הרב סבל ייסורים במשך עשרות שנים. לפני למעלה מחמישים שנה, בחודש שבט תשל"ד, נפל הרב מקומה שלישית כאשר ניסה להיכנס לביתו הנעול דרך המרפסת. בהקדמתו לספרו 'ה' נסי' על ענייני פסח, סיפר הרב בגילוי לב נדיר על התלאות שעברו עליו באותה תקופה: "נפלתי על דשא רטוב באדמה, וכמעט לא נותרה בי נשמה. השכנים הי"ו הבהילו להזעיק מכונית מד"א לבית החולים תל השומר, ובאמצע הדרך הזרימו לי חמצן לנשימה. והרגשתי אז מאמר חז"ל בויקרא רבה 'אפילו בשעה שנפשך מצפצפת לצאת מתוך גופך - אני משיבה לך'... בבדיקת הרופאים התברר שקיבלתי שבר בעמוד השדרה ובצלעות, ושכבתי בבית חולים באינפוזיה כשני שבועות..." לאחר למעלה מחודש עבר הרב לשיקום ממושך ב'בית לוינשטיין', ולכל אורך התקופה עסק בתורה בעיון מתוך צער ויגיעה באופן מופלא, חידש בה חידושים וגם חיבר כמה מספריו.
למרבה הפלא ובניגוד לתחזיות הרופאים, הרב עמד ממיטת חוליו כאשר נשען על מקל, ובסופו של דבר הצליח גם ללכת בכוחות עצמו. גם על כך סיפר הרב: "בזמנו כשנפלתי אמרו הרופאים: האדם הזה לא יוכל לעמוד, לא ללכת, לא לשבת, כל הזמן יישאר שוכב. בצילומים ראו רגל שמאלית קטועה וחצי גוף משותק. טוב עשו בני הבית שלא סיפרו לי כלום ממה שאמרו הרופאים... אם היו אומרים לי שהרופאים גמרו עליך 'את הגולל' (לא את ההלל), הייתי מתייאש. אבל אני לא התייאשתי, דרכי להיות תמיד אופטימי ולחפש את הטוב בחיים".
הרב הודה לה' על כך שראשו לא נפגע בנפילה, ויכול היה להמשיך להגות בתורה, גם אם מתוך דוחק וצער. גם לכך מצא רמז: "סכותה לראשי ביום נשק" - "נשק" ראשי תיבות: נפילת שלוש קומות.
הסבל והמכאוב ליוו את הרב לאורך ימי חייו, אבל רבנו מאיר ניסים המשיך להאיר לעולם בניסים גלויים, והתמיד בגישתו האופטימית לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. בצוואתו שהוקראה בהלוויה כתב על כך דברים מצמררים: "בפתח דברי הנני מודה לה' יתברך שנתן לי כשמונים שנות חיים ויותר, אחרי שנתייאשו מחיי עוד לפני כחמישים שנה. ואם כי השנים האחרונות היו מסובלים בייסורים, מכל מקום אל תבכו למת ואל תנודו לו. בכוּ בכֹה להולך בטל שמבזבז את כל ימי חייו ללא מטרה". אכן, הרב השכיל למלא את ימיו ושנותיו בדברים החשובים באמת - לימוד התורה והעמדת תלמידים, עשיית חסד ואהבת ישראל.
לא רוצה לצער את עם ישראל
בשנים האחרונות הרב נחלש יותר, וכפעם בפעם נאלץ להתאשפז בבית החולים לטיפולים שונים. בתקופה האחרונה ייסוריו לא נתנו לו מנוח, וקשה היה לו להתרכז בלימודו, משוש חייו. תלמידיו מעידים שדבר זה היה קשה בעיניו יותר מכל. לאחר שאושפז בפעם האחרונה, הורה למשפחתו ביום שישי י"ג בניסן, יום הולדתו השמונים, לאסוף עשרה אנשים למנין. כשהגיעו הנאספים ראו אור מיוחד על פניו, ולשאלתם לפשר הדבר אמר להם הרב שזהו היום האחרון לחייו. הקדוש ברוך הוא ממלא ימיהם של צדיקים. לאחר מכן אמר לנכדו: "אני לא רוצה לצער את עם ישראל בחג". חתנו, שסיפר זאת בפתח מסע ההלוויה, אמר בבכי כי הקב"ה מילא את רצונו של הרב, והמתין עד ליום שביעי של פסח, היום בו עלה בסערה השמימה. זהו ביטוי נוסף לאהבת ישראל שבערה בקרבו, כאשר גם בהיותו על ערש דוי שמחת ישראל בחג עומדת בראש מעייניו.
עם ישראל השיב לרב מאזוז אהבה, בחייו ולאחר פטירתו. בהילולא השנתית של אביו השתתפו בכל שנה כעשרת אלפים איש מכל גווני הקשת, ורבבות אנשים מכל החוגים ומכל המגזרים נכחו במסע ההלוויה, שלא נראה כמותו בבני ברק מבחינת הקהל המגוון שהגיע מכל רחבי הארץ: ספרדים, ליטאים וחסידים, חרדים ודתיים לאומיים, אברכים בעלי חזות חרדית לצד חיילים במדים - עמך בית ישראל שראו ברב דמות של האדם הגדול בענקים שהשכיל לרדת אל העם, לדבר עם הציבור בשפתו ולהנגיש את מסורת הדורות לכל דורש.
וענוה גדולה מכולם
כששומעים את שיעוריו, כשקוראים את דברי תורתו, ובפרט כשמתבוננים במראהו הצנוע - מגלים טפח מענוותנותו ופשטותו של הרב, שבכל תהלוכותיו סלד מגינוני מלכות ותארי כבוד. בדבריו ניתן למצוא שלל ביטויי ענווה היוצאים מן הלב, וניכר לכל כי נאמרו מתוך תחושה שהרב באמת אינו מבין מה מצאו בו מיוחד. אברך שניסה לברך על הרב בקול רם ברכת "שחלק מחכמתו ליראיו" בתחילת שיעורו, נתקל בהתנגדות נחרצת ותקיפה מצד הרב, שקלט מיד בחושיו החדים את המתרחש וזעק: "תפסיק לברך! ברכה לבטלה!". בהמשך נימק הרב את סירובו: "אני אפס, אתם יודעים שאני אפס".
במשך שנים רבות הרב סרב להתעטר בלבוש רבני מכובד כדרך ראשי הישיבות. כאשר נשאל על כך חייך וענה תשובה המאפיינת אותו כל כך: "עברתי טלטולים על גבי טלטולים. אינני מוכן לטלטלה הנוספת הזו של הידור בלבוש. יאמין לי, קשה לי השינוי הזה מאד. מה, אני לא מופיע טוב?".
כשהיו מבקשים ממנו ברכה נהג פעמים רבות לבקש מהשואל שיתפלל בעצמו כי "מי אני שאברך", וכשרצו לנשק את ידו היה מושך אותה במהירות. הרב למד כבר בצעירותו את חכמת הנסתר, אך לא התפאר בכך מעולם. עם כל ידיעותיו היתה מתפלל בכוונה פשוטה כבן המתחטא לפני אביו, וציין כמקור לכך את הנהגתו של אחד הראשונים, רבי שמשון מקינון: "אחר שלמד סתרי הקבלה אמר שהוא מתפלל כתינוק בן יומו" (שו"ת מהרש"ל סימן צח), ותפילה זו עשתה פירות ופעלה ישועות.
הרב נהג בצניעות על גבול הסגפנות. בני המשפחה מספרים שבבוקר נהג לאכול חצי ביצה ושני זיתים ומיד חזר לתלמודו. היה שותה רק מכוס שקופה כדי שגם בעת השתייה יוכל לעיין בספר מבעד לכוס. ביטוי מיוחד לענוותנותו היה במידת הכרת הטוב העצומה שחש כלפי כל מי שעשה לו טובה, קטנה כגדולה, והרב זכר זאת גם אחרי שנים רבות. הנכד ר' אלחנן ששימש את הרב סיפר שלפני מספר שנים שבר את רגלו, והרב היה טורח במיוחד לבוא בכל יום כדי לשאול לשלומו, ושוהה עמו קרוב לחצי שעה, כדי לבטא את הערכתו ותודתו כלפיו.
לרוב ענוותנותו ביקש הרב בצוואתו שלא יספידו אותו: "המודעות על הפטירה תהיינה בקיצור נמרץ. כמו כן לא יהיו הספדים לא בהלוויה ולא בשבעה ולא בשלושים". בני המשפחה והרבנים השתדלו למלא את בקשתו, ונשאו דברי התעוררות וחיזוק קצרים.
אף אנו בדברינו לא באנו להספיד את רבינו הגאון זצ"ל, אלא לעורר את עצמנו למלא את החיסרון הגדול. הרב ברח מן הכבוד כל ימי חייו כבורח מפני האש, אבל תורתו הגדולה ודרכו הסלולה תאיר ותזרח בעזרת ה' עוד שנים רבות, מתוך עשרות חיבוריו שכבר נדפסו בכל תחומי התורה ואלה שיראו אור עולם בעתיד מכתביו, ועל ידי רבבות תלמידיו בארץ ובעולם, ממשיכי מורשתו ומוקירי זכרו.