סלט עוז

השבוע הגעתי למסעדה נחמדה בנמל אשדוד. בחרתי בתפריט "סלט עוז" והבטתי בחול הזהוב הנושק לים, ובים הנושק לרקיע, הנושק לכיסא הכבוד. הים, החול, השמש החמה, הארץ שלנו. והכול כל כך יפה וביתי.

כשהגעתי לשלם, בעלת המסעדה מסבירת הפנים והלבבית, סיפרה, לא זוכר אם מפני ששאלתי אותה, שהסלט הזה נקרא "סלט עוז" על שם נכדה עוז שמואל ארדי הי"ד, מקיבוץ חצור, לוחם בגדוד ההנדסה 603 שנפל בקרב בדרום רצועת עזה, ב־ב' בטבת תשפ"ד (בן 19 בנופלו).

היא סיפרה גם שאיבדה במלחמה הזאת עוד שבעה בני משפחה בקיבוץ בארי. "סליחה שציערתי אותך", אמרה.

כשחזרתי לשולחן, שקוע בהרהורים, פתאום, בלי יכולת להבין מאיפה זה בא, דמעות החלו לזלוג מעיניי ללא שליטה. ככה, מול הים, בלי יכולת לעצור ישבתי שם מתייפח כמו ילד קטן דקות ארוכות. ברגעים שזר לא יבין. "סלט עוז". תמצית חיינו. תמצית ההבדל בין גלות לגאולה. אפילו סלט במסעדה פה מזכיר לך בזכות מי אתה חי כאן. אפילו סלט פשוט הוא "סלט עוז".

הדור הקדוש

כבכל שנה, לקראת חודש ניסן וחג הפסח, מוציאה קהילתנו, קהילת "ראשית דגנך" באפרת, חוברת מאמרים של חברי הקהילה. אחד המאמרים בחוברת גרם לי לצמרמורת, והחלטתי לשתף בתמציתו, המאמר נכתב על ידי ידידי היקר, הרב אבישי מגנצא, שהשתתף גם בעריכת הקובץ. שם המאמר: "הדור הקדוש":

"זכינו בדורנו לחזות בחידוש גדול: מסירות נפש מתוך שירה וריקודים. מסירות נפש הייתה בכל הדורות. אבל נדמה לי שמסירות נפש מתוך חיוך והתעלות הנפש זהו חידוש של הדור שלנו..." וכאן מתאר הרב אבישי בגוף ראשון: "בננו הבכור התגייס לצה"ל. הסצנה בבקו"ם לקוחה מעולם אחר, עולם פלאי ונשגב. בפינה אחת, בחור דובר אנגלית מסיים מסכת ובתוך הדברים מספר בהתרגשות כיצד בחר לעזוב את הגלות ולהתגייס למען העם והארץ וכל זאת כשהתורה מונחת בידו.

"בזווית אחרת רוקדים בחורים מתוך עוצמה פנימית כאשר חיוכים נסוכים על פניהם בדיבוק חברים עילאי. ואני עומד ומתבונן, כמו בסיפור תלמודי שבו הדמות המדוברת זוכה לחיזיון מעולם האמת, ונותן לאנרגיה הזו לזרום דרכי.

"איזה דור קדוש! בתוך מלחמה עקובה מדם, המלחמה הארוכה ביותר בתולדות ישראל בפער משמעותי, ועוד היד נטויה, הם מתייצבים, בראש מורם, בהלל והודאה על הזכות שנפלה בחלקם. המלך חזקיהו לא מצא דרך להילחם באויב שהציף אותו ונאלץ לסמוך על הנס. אבל גם אחרי שהקדוש ברוך הוא עשה לו נס הוא לא אמר שירה ובשל כך לא זכה להיות המשיח. והצעירים שלנו רצים אל מלחמת המצווה ואומרים שירה על עצם הזכות להיות שותפים במהלך האלוהי. היש תיקון גדול מזה? האם לא ראוי הדור הזה שיראה פני משיח?"

למען יזמרך כבוד ולא ידום

הרב אבישי ממשיך את דבריו המרגשים ומאיר את משמעות החירות של הדור הזה ואת השמחה המתפרצת שבאה איתה: "זוהי חירות אמיתית. שחרור הנפש שנובע באופן טבעי מתוך אמונה פשוטה, מתוך ראיית המהלך האלוהי ההיסטורי ומתוך התבטלות לנצח, מביא לשמחה מתפרצת שספק גדול בעיניי אם נראה בעולם היהדות זה דורות רבים ואולי אף מעולם". בשולי דבריו אוסיף שלריקודי השמחה בשערי הבקו"ם יש לצרף את מאות הסרטונים שראינו על ריקודי שמחה רגע לפני הכניסה ללחימה בדרום ובצפון. ועוד עשרות סרטוני ריקודי "והשם יתברך תמיד אוהב אותי..."

בהמשך דבריו מעלה הרב אבישי השערה נועזת: "חכמינו התפללו שלא יראו בחבלי משיח. ולפעמים כשמתבוננים בחלק מהאתגרים שאיתם אנחנו מתמודדים ברור לגמרי למה. אבל אעז פניי ואציע שאולי בחזיונם העמוק והרחוק הם לא זכו לראות את מה שקורה בשערי הבקו"ם – התרופה הטבעית לכל מועקה ולסכנת השקיעה בתחושת ייאוש".

לסיום, הוא חותם בתפילה גדולה: "הבה נמנף את העוצמות הללו להרמת עיניים פשוטה לשמים ונתחנן בפני השם יתברך: אנא ממך, שמור והצל את הילדים הקדושים הללו. תחזיק בהם בבחינת שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני ודווקא מתוך הקרבה העדינה הזו ירדפו את אויבינו וישיגום ולא ישובו עד כלותם. שלא תיפול שערה משערות ראשם ושיחזרו כולם שלמים בגוף ובנפש. אמן".

כשקראתי את הדברים, הואר לי באור חדש פירושו של האדמו"ר רבי שלמה מרדומסק זצ"ל בדבר שתיקתו של אהרן על צער השכול במיתת שני בניו: "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן". "שאצל דוד המלך מצאנו דרגה עוד יותר גבוהה מ'וידום': 'לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּם' (תהלים ל, יג), שאפילו בעת צרה היה מזמר" (עיטורי תורה, עמ' 53).

בתחילתו של שבוע הזיכרון והתקומה הלאומי, נזכיר ונזכור את הזכות לחיות בדור של גאולה בארץ ישראל. כוחה של ארץ ישראל, "ארץ זבת חלב ודבש" להפוך את הצער והכאב שנמהל במאבק עליה, לשמחה מתפרצת מלאה עוז וחיים. כך היא הופכת את המר למתוק ואת החושך לאור. ואפילו נכד גיבור שנופל הופך סלט פשוט לסלט עוז.

מתך המאמר שיפורסם השבת בעלון באהבה ובאמונה של מכון מאיר