מחנה פוקיניג, גרמניה מאי 1945. קבוצת חיילים אמריקאים משתלטת על המחנה. החיילים מזועזעים מהמראה הנורא שנגלה לעיניהם. שלדי אדם מורעבים מהלכים אנה ואנה מחפשים דבר מה לאכול, עדיין לא מעכלים שהכל נגמר. ריח המוות עומד באוויר וערימות של גופות אדם מפוזרות בשטח.
"קצין אמריקאי יהודי בשם סידני שחמייסטר עומד ומסתכל על אחת מערימת הגופות ונראה לו כי משהו זז. הקצין מתקרב לגופה, בוחן אותה ורואה סימני חיים, האיש פקח את עיניו למספר שניות, הקצין מחליט מיד להעביר את האיש לבית חולים שדה שהאמריקאים פתחו בקרבת מקום. נדרשו כמעט חודשיים להחיות את האיש ולהעמידו על רגליו. האיש הזה היה סבי, הרב יהודה אריה מייזלס זצ"ל", כך מספר הרב נועם מייזלס, אב"ד 'דרכי משפט' רב קהילה בבית אל וראש בית המדרש להכשרת רבני קהילות בתל אביב.
אנו מביאים כאן את סיפורו של הרב מייזלס, הנפתח בשלב המוקדם של המלחמה כאשר הונגריה הייתה עדיין שקטה. פליטים יהודים הגיעו אליה מסלובקיה. "סבי מסר את נפשו להצלתם, ואכן היו לו לא מעט הצלחות – הוא נתפס ונידון למוות. עונשו "הומתק" ונישלח לפלוגות עבודה בהונגריה ומיד עם תחילת הגירוש נשלח לאושוויץ".
לפוקינג הגיע הרב מייזלס לאחר מסע המוות מאושוויץ. למסע יצאו כ-10,000 איש ורק כ-1000 שרדו. מספר נכדו:
במחנה אושוויץ היה סבי בצריף מספר 4. הייתה שם רחבה בין הצריפים 4 ל-2 או 3. היא שימשה את הגרמנים לעריכת המסדרים המזוויעים שלהם. שם היו מעמידים את האסירים שעות רבות במשך הלילה בשלג המקפיא ולעיתים ללא בגד לגופם, ערומים כביום היוולדם, חלק מהם נפחו את נשמתם ולא עמדו בתנאים הקשים. עם בוקר לקחו אותם לעבודות כפייה. בכל פרקי זמן כשראו שהאנשים נחלשים היו עורכים סלקציה בראשותו של מנגלה ימ"ש כדי לשלוח לתאי הגזים את אלה שאין בהם צורך כבר, ואת אלה שעוד היו מסוגלים לעבוד השאירו בחיים. סבי עבר כמה סלקציות כאלה ושרד אותם.
בצריף מספר 4, בו שהה סבי, היה צפוף מאוד. כולם שכבו על דרגשים העשויים עץ ללא מזרן ולעיתים ללא שמיכות כאשר לבושם היחיד הוא בגדי אסירים העשויים פסים. גם בצריף היה הקור בלתי נסבל והתנאים קשים במיוחד.
בצריף זה הייתה חבורה קטנה של תלמידי חכמים שהשתדלו לחזק זה את זה ולנסות עד כמה שניתן להעביר את הימים שם. בצריף היה גם קרוב משפחה, הגאון ר' צבי הירש מייזלס הדיין מוויצן (שהוציא לאחר השואה שו"ת "מקדשי השם" על שאלות הלכתיות קשות שנשאל עליהם בשואה). גם בנו של האדמו"ר מרדומסק, הגה"צ ר' שלמה אלימלך רבינוביץ הי"ד, היה שם. סבי ור' שלמה אלימלך שכבו על אותו דרגש. סבא היה דמות מופת ובעל אישיות מיוחדת תלמיד חכם ושמש דוגמא לאחיו המעונים הוא עודד וחיזק אותם ונתן להם כוחות לעבור את הימים הקשים בחכמתו הרבה ובאהבתו אותם. ר' שלמה אלימלך נלקח מאושוויץ לבוכנוולד ושם נספה ביום ו' באדר תש"ה.
מקרה מאוד מעניין שסיפר סבי ממחיש את העזרה והדאגה איש לחברו שהייתה שם. בין האסירים במחנה עברה שמועה מפה לאוזן בסודיות רבה, שעומד להגיע במשלוח הקרוב הצדיק רבי שלום אליעזר הלברשטאם, בן הזקונים של "הדברי חיים" מצאנז, שהיה מאוד מבוגר, ראייתו הייתה חלשה מאוד והיה ברור לכל שהוא ישלח ישר למשרפות. מכיוון שבצריף של סבי התרכזו רבנים ותלמידי חכמים שידעו את גדולתו של רבי שלום אליעזר וטיכסו עצה כיצד להצילו. לגרמנים היה חשוב שהאסירים במחנה יעשו את העבודות על הצד הטוב ביותר וביעילות מרבית, ובנקודה זו הצליחו הרבנים לשכנע את הגרמנים לא להוציא את הרבי למשרפות בטענה שיש לו חוש הומור ובזכותו יעשו האסירים את המשימות על הצד הטוב ביותר. סבי הוא זה שנשלח לביצוע המשימה בגלל שליטתו בשפה הגרמנית, כמובן שכולם התפללו ששליחותו תצלח והגרמנים יסכימו, ואכן כך היה.
רבי שלום אליעזר ניצל כל רגע ללמד את החבורה הקטנה שסבי היה בתוכם, את כל היסודות ההלכתיים הקשורים להתרת עגונות. רבי שלום אליעזר היה מצטט בעל פה כאילו הגמרא "השולחן ערוך" ונושאי כליו פתוחים לפניו, זה מצטט ור' צבי הירש מסביר וככה היו מפרשים ומבארים היטב.
באחת הפעמים שאל סבי את האדמו"ר לשם מה עליהם ללמוד נושא זה לפרטי פרטים בהתמדה ובמסירות נפש, הרי אין סיכויים לצאת ממקום זה בחיים. ענה לו האדמו"ר: "רבי יהודה אריה אני כבר לא אצא מכאן אבל אתה תצטרך את זה". ביום ט"ז בסיוון תש"ד נעקד ר' שלום אליעזר הי"ד נעקד באושוויץ.
את הכשרתו התורנית קבל סבי בישיבות בהונגריה והוסמך להוראה על ידי גדולי הדור ההוא, בהם הרב ישעיהו זילברשטיין מוויצן בעל "מעשי למלך" על הרמב"ם ורבנים נוספים, ולכן זכה להימנות על חבורה קדושה זו.
במסע המוות מאושוויץ הם הגיעו לפלוסנבורג. משם הועבר סבי למחנה פוקינג. לאחר תקופת החלמתו חזר למחנה שהפך בינתיים למחנה עבור שארית הפליטה שניצלה מהתופת, שם החלו ניסיונות לרקום חיי קהילה נורמאליים.
מחנה פוקינג היה אחד מארבע מחנות באזור שהוקמו לשרידים/שארית הפליטה. סבי התמנה לרב המחנה וזכה להקים מערכת ארגונית שענתה לצרכיה הדתיים והקימה בית ספר ותלמוד תורה, כאשר השלטון הזמני בגרמניה סיפק לו משרד גדול עובדים ותקציבים לכל מה שנדרש. בארבע שנות שהותו בפוקינג הספיק סבי להוביל לחופה למעלה מ-700 זוגות שהקימו בתים בישראל (אחד מהם היה לימים המורה של בנו). כמו כן הקים בית דין לענייני עגונות בשיתוף שאר המחנות וזכה להתיר קרוב ל-1000 עגונות, כאשר לאחר עשרות שנים התברר כי בסיעתא דשמיא לא נכשל בשום מקרה (ר' צבי הירש הקים בית דין דומה להתרת עגונות במינכן).
אחת מפעולותיו של סבי בפוקינג הייתה הבאתם לקבר ישראל של מאות יהודים הי"ד, שנהרגו באותו מחנה עצמו. יהודים רבים היו עובדי כפייה, ואלה שנחלשו נהרגו והושלכו לבורות, כך היו הגופות מוטלות בביזיון. סבי החליט לפתוח בורות אלה ולקבור את הקדושים כראוי. הוא נעזר בחיילים אמריקאים ששירתו במקום. הללו אילצו את השבויים הגרמנים לחפור וברגע שנמצאו עצמות טיפלו בהם הפליטים היהודים.
לאחר מספר ימי עבודה מיגעים ומתישים נערכה הלוויה המונית בה השתתפו כל הפליטים היהודים במחנה. ההרוגים זכו לקבר ישראל כראוי. לימים יזם סבא את הקמתו של אתר הנצחה על מקום קבורתם. באתר שש מצבות ענק בנויות מאבן מחוברות יחד ובמרכזן עמוד אבן מסותת הניצב לגובה. על המצבות נחרטו שמות ההרוגים שנקברו, וכיתוב יד ושם זיכרון למאות ילדים שנקברו במקום בקבר אחים. האתר נחנך בטקס מרשים שהתקיים בשנת תש"ז. סבי הנחה את הטקס והזמין את נכבדי המקום ובהם גם ראשי הכנסייה באזור איתם היה בקשרי עבודה. הוא ביקש כי ייקחו חלק בטקס ובנאומים.
במהלך עבודתו גילה סבא כי הנאצים הרגו במקום זה גויים שהיו עובדי כפיה, הוא ביקש ללמדם פרק בכבוד האדם והנחה אותם כיצד לנהוג. לפני הטקס נערך מצעד גדול ומאורגן היטב של הפליטים מהמחנה, הם צעדו ברחובות פוקינג ומשם לאתר.
סבתי ושתי בנותיה הקטנות שהו בעת המלחמה בגטו בודפסט. יחד עם הבנות עברה למקומות מסתור מחוץ לגטו, וחיה תחת זהות בדויה עד לסיומה של המלחמה. סבי, שהיה עסוק מאוד במחנה פוקינג, שלח שליח מיוחד להונגריה לחפש אותן. סבתי, שהייתה בטוחה שסבי נספה באושוויץ, לא האמינה לשליח, ורק לאחר שקיבלה סימנים ברורים שסבא בחיים הסכימה להתלוות אליו.
בשנים הראשונות עוד שמר סבי על קשר עם גורמים רשמיים בגרמניה שהבטיחו לו לשמור על אתר ההנצחה ובית הקברות. למרות זאת, גורמים ניאו נאצים החלו במעשי ונדליזם במקום. הכתובת שעל אבן הזיכרון הושחתה לבלי הכר שטח האתר הפך להיות מרעה לחזירים. סבי חש חוסר אונים כששמע כי שטח בית הקברות והאתר חולל. הוא לא העלה בדעתו כי הפתרון יגיע ממקור בלתי צפוי.
לפני כ-34 שנים החליטה אנה רוסמוס, תלמידת בית ספר תיכון בעיר הגרמנית פסאו הסמוכה לעיר פוקינג, להכין עבודת פרוייקט לקראת בחינת הבגרות בנושא פעילותם של ראשי העיר פסאו בתקופת מלחמת העולם השנייה. היא נברה בארכיוני העירייה ובמסמכי אותה תקופה, היא ראיינה אנשים רבים, וכך שמעה יותר ויותר על הזוועות שהתרחשו באזור. עד אז הנושא היה זר לה לחלוטין והיא לא היתה מודעת לו כלל. אנה נתקלה בקשיים ובניסיונות להעלמת מידע, אך דווקא "השתיקה" עוררה את סקרנותה ורצונה להמשיך ולחפש. התחקיר שערכה גילה לה כי לפחות מחצית מפרנסי העיר שאומרים לה כל בוקר 'בוקר טוב' מחויך ומנומס היו נאצים שסייעו באופן פעיל בידי השלטון האכזר. היא החלה להעלות את הדברים על הכתב.
הדבר נודע לגורמים שונים שחשש שמא התלמידה הצעירה עומדת לחשוף את הפשעים של ראשי העיר בה התגוררה. הם ניסו להניא אותה בלחצים ובאיומים אך ללא הועיל. ניסיונות ההשתקה רק דרבנו אותה להמשיך במלאכה. את ממצאי מחקרה ואת שעבר עליה בשל יוזמה זו קיבצה בספר 'הילדה הרעה/החוצפנית".
יוסטון טכסס דצמבר 1992. סידני שחמייסטר, אותו קצין יהודי אמריקאי, שמר במהלך כל השנים על קשר מכתבים רצוף עם סבי, ואף היה מספר פעמים בביקור בארץ. באחד הימים התקשר לסבי וסיפר לו על אזרחית גרמניה שהגיע לעירו ביוסטון וחנכה שלוחה של המכון לחקר השואה אותו היא מפעילה. הגב' אנה רוסמוס סיפרה על מחקריה ואמרה כי בכל הנוגע למחנה פוקינג נתקלה במבוי סתום והיא מנסה לאתר זה זמן רב את הרב מייזלס שפעל במקום לאחר המלחמה. סידני התקשר אליה ואמר בהתרגשות "אני מכיר את הרב מייזלס. הוא חי ומתגורר בירושלים".
"שתיים עשרה שנה" - כותבת אנה לסבי – "אני מחפשת אותך. התפעלתי מאוד כששמעתי על מפעלך ויוזמותיך במחנה פוקינג, ובכוונתי לשקם את האתר אך יש לי צורך בפרטים מדויקים ובתיעוד מפורט", היא הוסיפה כי בכוונתה להזמינו שוב להנחות את האירוע לאחר שיסתיימו עבודות השיקום.
סבי שמח על כך ולא הפסיק לדבר על השגחת הבורא ועל האישה האמיצה הזאת, אך לצערנו הוא נפטר ולא הספיק ללוות את האירוע בסיומו. מספר שעות לפני פטירתו עוד הספיק לשלוח מכתב לאנה ובו עודד אותה בפעילותה המשמשת תשובה הולמת לשנאת ישראל הרוחשת עדיין בגרמניה. עוד כתב לה כי ישמח למסור לה את כל המידע שברשותו כיוון ששמר על ארכיון מסודר הכולל תמונות ומסמכים מאותה תקופה.
לטקס חנוכת האתר המחודש בשנת 1995 הוזמנו אבי ודודתי כאורחי כבוד ובהזמנה רשמית של עירית פוקינג. אנה הצליחה להביא לטקס חיילים אמריקאים ששרתו באזור בזמן המלחמה ומספר יהודים פליטי המחנה.
