"הייתי בזמן הצפירה בכביש מס' 1. דקה לפני עצרתי בשוליים, כמו עוד עשרות נהגים אחרים. בזמן הצפירה – מאות מכוניות המשיכו לנסוע כאילו דבר לא קורה. אני לא מצליח להבין, מוסרית וערכית, איך הגענו למצב הזה".
כך כתב ברשת החברתית X דובר ומנהל הקבוצה של הפועל ירושלים, רועי כהן. בהמשך אף חידד וכתב: "להגיד שכל מי שנוסע באותו זמן היה ערבי או לא יהודי, זה לטמון את הראש בחול. זה לא הסתברותית ולא הגיוני". אז מה באמת קורה כאן? משנה לשנה, נראה שזיכרון יום השואה והגבורה כבר לא מותיר רושם ציבורי משמעותי. נכון שיש טקסים ממלכתיים וכל ערוצי התקשורת עוסקים בסיקור ובסיפורי השואה הרבים, מהעבר ועד ההווה, אך כנראה שזה עדיין לא נחרט מספיק עמוק בתודעה הציבורית הישראלית. מה חסר?
במסורת היהודית, כל החגים מהתורה סובבים סביב עניין ה"זיכרון". רק לפני כעשרה ימים חגגנו את חג הפסח, שמצוות "והגדת לבנך" היא המסר המרכזי שלו. הזיכרון של יציאת מצרים מצריך לספר ולהעביר אותו הלאה גם לשאר הבנים, גם אם לא כולם "חכמים". בראש השנה אנו מתפללים שהקב"ה יזכור אותנו ויכתוב אותנו לחיים: "אמרו לפני זיכרונות כדי שיעלה זיכרונכם לפני לטובה" (ראש השנה ט"ז ע"א).
לפני כחודש קראנו את פרשת זכור – קריאה שהיא חובה, שנועדה לזכור את מעשה עמלק. בקטע שנקרא טמונה מטרת הזיכרון: "אֲשֶׁר קָרְךָ בַדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהים". כלומר, עמלק הגיע בנקודה קריטית כדי "לקרר" את עם ישראל, להחליש אותו ולנסות להוכיח לעולם שניתן לפגוע בישראל גם לאחר יציאת מצרים וקריעת ים סוף. דורשי רשומות טוענים כי "עמלק" בגימטריה הוא "ספק" – וזה בדיוק תפקידו: להביא ספקות, להחליש, להתיש ולקרר.
בהקשר זה, נתקלתי בפוסט של מישהי שכתבה על אחד מאירועי יום השואה והגבורה במסגרת "זיכרון בסלון" (שוב, זיכרון), שממחיש את ההתקררות הציבורית: "ניצול השואה לא באמת היה ניצול שואה, הוא לא היה איפה שהכול קרה, ולא היה לו מה לספר... זכותי להתבאס, באתי לשמוע עדות של יום השואה, לא סיפורי אלף לילה ולילה".
אגב, תוך כדי חיפוש אחר הניסוח המדויק, גיליתי שמדובר בפליטת ריאליטי, ליאל קוליק (ב"ה איני מכיר) – וזה כשלעצמו מסביר הרבה. כאן בעצם מתבהרת התשובה לשאלה שהעליתי בתחילת דבריי: "מה חסר?" – כנראה שלדור הצעיר חסר ה"ריגוש". היום צריך לדעת לרגש ולבלוט יותר מתמיד כדי לזכות לתשומת לב. לא מפתיע שדווקא פליטת ריאליטי מתאכזבת מ"זיכרון בסלון" – כי זה לא ריגש אותה. היא ציפתה לשורד אמיתי, למשהו חזק יותר מבחינתה רגשית, וכשזה לא קרה – התאכזבה, וקראה לכך "סיפורי אלף לילה ולילה".
יתרה מזאת, איני בטוח אם אותה פליטת ריאליטי יודעת מה פשר הביטוי "סיפורי אלף לילה ולילה". ראוי לחדד כי הביטוי מתאר לרוב סיפורים דמיוניים, מופלאים או מוגזמים – ולעיתים אף לא אמינים. במילים אחרות, כך מתחילה להיווצר – במודע או שלא – תופעה של הכחשת שואה. וזו כבר בעיה חמורה בהרבה, בייחוד כשהיא מתחילה מתוכנו.
כיום, 80 שנה לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, נותרו פחות מ-150 אלף ניצולי שואה בחיים בישראל. מה יקרה בעוד עשר שנים, כשיישארו רק עשרות בודדות? האם בהיעדר שורדים אותנטיים – לא יהיה יותר ריגוש? האם יום הזיכרון לשואה ולגבורה יהפוך לעוד יום שגרתי, חלילה? כנראה שתרבות הריאליטי הפכה קיצונית מדי – עד לאובדן החמלה.
אבל מדוע להרחיק לכת? לפני כשנה וחצי אירעה בישראל שואה נוראה ביישובי הדרום והעוטף – ויש כבר בציבור מי שכבר "התקררו". יש מי שמגלים סלחנות כלפי "הרעבת" תושבי עזה, כאשר הופסק או קוצץ הסיוע ההומניטרי. אז מה באמת קורה כאן?
אולי התשובה לכל השאלות פשוטה בהרבה: הזיכרון צריך להיות אמיתי. לא ניתן לזכור רק פעם בשנה או באירועים חד-פעמיים. יציאת מצרים, לדוגמה, מוזכרת בכל יום בתפילה. זיכרון נחקק בתודעה באמצעות תזכורת קבועה ומתמדת – וזה ההיפך הגמור מתרבות הריאליטי, שמקדשת את הרגע.
זו תרבות אשר מקדשת את ה"כאן ועכשיו" ומבקשת לעורר ריגוש מיידי אצל הצופים או המשתתפים. לעומת זאת, הזיכרון צריך להיות ככתוב בפרשת השבוע, פרשת שמיני: "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה" (ויקרא ו', ו'). כיצד עושים זאת בפועל? זה כבר נושא לטור אחר. אבל בראש ובראשונה, עלינו להציב את הבעיה – כדי להבין שהיא קיימת, ושיש לה פוטנציאל להחמיר.
הטור מוקדש לזכר ששת המיליונים מקדושי השואה – ה' יקום דמם.