היי!

שבוע טוב, שבת שלום עוד מעט, ושבועות שמח קצת אחרי.

מאגר הסיפורים שלי- נגמר. מזמן. בשבועיים האחרונים הצלחתי לשבת לכתוב ולפרסם מייד, היום זאת לא היתה אופציה. (ובכלל, אתמול הבנתי ש'סיפורים זה כמו קטשופ, אם תלחץ חזק- יצא סיפור, אבל הוא עלול להשפריץ עליך', או בעברית- לכתוב תחת לחץ רק בשביל לפרסם- יוביל לסיפור פחות טוב. 
 

אז מה עושים? התלבטתי בין 2 אפשרויות, 1- להרים דגל שמצהיר "אין סיפור, סורי, נקווה שנחזור בקרוב (או איי פעם)", או 2- ללכת לחפש משהו שכתבתי פעם, ולפרסם.

אז הנה משהו שכתבתי פעם. כמה פעם? ממש פעם. לפני 4 שנים בערך, ככה שלראות את הסיפור מעלה זכרונות ישנים מפעם.

לשמחתי- הכתיבה שלי השתפרה בשנים האחרונות.

לצערכם- זה לא נכתב בשנים האחרונות .

התלבטי אם להעלות אותו, בסוף הוחלט שכן, תנסו להשתחרר ממה שאתם רגילים לקרוא, ותהנו!

הקשיבה ממעון קודשייך

מה שקרה לכד החרסינה הכחול שאמא אוהבת כאשר אליה שיחק עם הכדור בבית- קרה לי במוצ"ש האחרון כשעליתי לצד חן בשובנו מן הסניף. הלכנו דוממים, כל אחד שקוע בעולמו, כל אחד וצרותיו הוא, כל צעד מדוד, כל נשימה עקבית, כבר ראיתי את ביתי בזווית עיני, צעדנו קטנו, רצינו לינוק עוד כמה רגעים ביחד לפני שחוזרים הביתה, ושוב כל אחד יחזור לחייו הפרטיים ולא נתראה שבוע עד שבת הבאה.

חן חתכה את השתיקה "ישי?" קו מחשבתי נשבר, זקפתי את ראשי קמעה "כן?"השבתי "אני באמת באמת רוצה להתאבד או למות בדרך כלשהיא".

ושקט, לא אותו שקט נעים שאפף אותנו עד כה, שקט מעיק, מאיים,אולי קצת מפחיד, ידעתי שחן רוצה שאשבור אותו, שאקרע לו את הצורה, עיניה אמרו זאת בבירור, אבל אצלי בפנים היה רעש, רעש נוראי, כזה שקשה להשתיק אולי אפילו בלתי אפשרי, לא ידעת מה לומר, אף פעם לא הכינו אותי לזה, אף פעם לא דיברו על זה, תמיד היה זה נושא מודחק, וכל פעם שהנושא הזה עלה דחוהו ההורים "לא עכשיו, לא לפני הילדים", ידעתי שאני צריך לענות אז פשוט הסברתי מה עובר עלי.

"תביני, תאמת, אין לי מה לומר לך, אני כל כך בהלם שאני לא מצליח לחשוב על שום דבר" אמרתי הכל בנשימה אחת,זה כמעט חנק אותי "לא עזרת לי" פסקה נחרצות, אני לא יכול להשאיר את זה ככה "את רוצה לספר לי למה?" חיכיתי מאט "אין לי כח" ענתה.

טיפות לא רצויות הרטיבו את עיניה היפות של חן, עינה השוחקות, אלו שאפשר להביט בהן שעות בלי להשתעמם, אותם עיניים כבר לא היו שם, היו אלה עיניים אחרות.

"טוב, אני אלך הביתה, אני הולכת לישון, אולי ארגיש יותר טוב" , "לילה טוב!" אמרתי, הרגשתי שזה היה הלילה טוב הכי עוצמתי שאמרתי למישהו בחיים. דרכינו נפרדה, פסעתי לביתי, היא המשיכה באותו השביל.

נכנסתי הביתה, התיישבתי, מנסה שלא להתייחס, מנסה שלא לחשוב, מנסה לחשוב על משהו אחר, משהו טוב יותר, אבל המחשבות רדפוני ואני מרגיש כאילו כל כוחי נזל ונאגר כשלולית מתחת לרגלי, ראשי התחיל לכאוב, איך משפט אחד יכול להרוס בן אדם! פניתי לחדרי, התכרבלתי בשמיכה, מנסה להרדם, שהרי לאדם ישן אין בעיות כאלה, דמעתי ודממתי.

נביחותיו של כלב השכנים הבהירו בבירור שנגמר לי זמן השינה, קמתי בכבדות, לבשתי משהו וטיפסתי לבית כנסת, ברכת רפאינו קיבלה פתאום משמעות.

שתי טרמפים ואוטובוס ורגלי עומדות בפתח הישיבה אשר בירושלים, חיפשתי את אורי, מצאתי אותו בבית מדרש לומד מספר כלשהו. ישבתי לידו גללתי בפניו את אשר התרחש, הוא ישב והקשיב, הוא לא אמר לי "לא עכשיו, אני נורא עסוק" הוא עצר, הביט בשעונו, סגר ספרו, והקשיב לי.

לא נכנסתי לשיעור, לא היה לי כוח ללמוד עכשיו, פניתי לפנימייה, נשכבתי על המיטה, ראשי נקבר בכר, הכל סבב אותי, הרגשתי כאילו יצאתי מגופי ואני מסתכל עלי כאילו מגוף שני, ראיתי את עצמי האחר נשען על הארון ורואה מישהו על המיטה מישהו שנראה בדיוק כמוני. היה קשה לקרוא לזה מישהו, הוא שכב שם כאילו היה משהו, אולי אפילו לא זה, אולי זה היה כלום. ריחמתי על עצמי, על העצמי ששכב על המיטה, ניגשתי לעצמי וכיסיתי אותו, מתוך סערת רגשות,נרדמתי.

קמתי בערך אחרי חמש שעות, מיהרתי לארוחת צהריים, ניסתי להדחיק את המחשבה על מה שהרב יעשה לי. הגעתי לחדר אוכל, התיישבתי, עיני עברו בעיון על האוכל שהוגש, תאבוני בושש לבא, בחרתי לא לחכות לו, אכלתי כדי שיהיה לי כח, כח לסחוב, ויש לי משא כבד לסחוב. נזכרתי בפסוק " לא תראה את חמור אחיך או שורו נופלים בדרך והתעלמת מהם, הקם תקים עימו" אני צריך שיעזרו לי לקום.

רק אז שמתי לב שחברי קוראים לי "ישי! ישי! מה קרה לך? מה נכנסת פתאום לדיכאון? אתה לא שומע כשמדברים אליך?" מה?" נעורתי "אנחנו רוצים לצאת היום בזמן שיעור אנגלית  לקניון, המורה לא הגיע,מצטרף?".

מה קרה לכם? מישהו עומד למות ומה שעולה לכם בראש זה קניון? אתם לא רואים שאני תכף מתפוצץ?

"לא, אין לי כח, לא ממש ישנתי טוב הלילה" "חבל, זה לא יהיה אותו כייף בלעדיך". הם אספו את כליהם ועזבו. נפלתי לתוך המחשבות פעם אחר פעם, נפלתי חזרה למציאות כש-"ילד!" זקפתי את ראשי, המנקה עמד מולי "ילד תצא מפה! אתה כבר האחרון, אתה לא שם לב מה קורה סביבך?" שלחתי מבט מהיר לכל הכיוונים, באמת לא היה שם אף אחד.יצאתי.

נכנסתי לשיעור, המורה לא אפשר  לי אפילו שנייה של חוסר ריכוז, הייתי חייב להראות התעניינות למרות שלא הבנתי מילה משצף המשפטים שיצאו מגרונו הניחר,המילים מצאו עצמם חגות להם בחלל הכיתה, נופלות על אוזניים ערלות. חיכיתי לסוף היום, לא יודע למה, לא היה לי משהו חשוב לעשות, רציתי לברוח, מיד אחרי סדר ערב ירדתי לחדרי, אספתי את הפלאפון שלי ויצאתי לסיבוב ברחובות ירושלים.

חייגתי את המספר שזכרתי בעל פה, מספרים סתמיים, שכל אחד בפני עצמו לא שווה כלום, אבל כשהם ביחד במקום הנכון הם עושים דברים נפלאים, הם יכולים לחבר אותך למישהו שאתה אוהב.

"הלו?" נשמע מעבר לקו, תולעת הזדחלה לי לתוך הלב "זה ישי את מוכנה לספר לי? אני פשוט אקשיב לך". דיברה- הקשבתי, כל כך הרבה צרות, איך היא עומדת בכל זה? אני צריך להוקיר אותה כגיבורה! איזה כח יש לה לא יאומן, אני לא בטוח איך אני הייתי מגיב לדבר כזה אם זה היה קורה לי.

שיניתי כיוון וחזרתי, באותם כבישים, אבל בכיוון הנגדי, חזרתי לפנימייה. טיפה הראשונה נפלה, כל שאר הטיפות- באו מייד אחריה, וגשם, גשם גדול שטף אותי,את כל רחובות ירושלים ואת השוכנים בה. הקור הירושלמי המוכר התחלף בקור מקפיא ומאיים, החשתי את צעדי הגעתי לחדרי. כל חבר החדר ישבו שם מכורבלים בשמיכות ונושקים לספלים מלאים עד תומם במרק מהביל, ערן הרים את מבטו, "הכנתי, גם לך!" תוך כדי שהניף את ידו, זקף את אצבעו והורה לי להביט לכיוון כוס מרק שכוחה מאדם, חייכתי חיוך מאולץ.אמרתי תודה רפה ונפניתי למקלחת.

התנגבתי והצטרפתי לפורום חברי, רק חבל שפורום זה לא היה פעיל, התכרבלת גם אני בשמיכתי, מנסה לאחוז את הכוס הרותחת, וגם מים, אבל מים רותחים, פוגעים, צריך לאזן את היחס, אחרת התוצאות יכולות להיות הרות אסון. ושקט, כל אחד מכונס בעצמו, נושף לתוך כוסו במטרה להשיג את היעד ולהצליח ללגום את המרק, ולכל אחד חיוך קטן וכולנו מקשבים לרעש התנפצות הטיפות על זגוגיות חדרנו הקטן והבטוח. רגע קטן שלא עושים שם דבר חשוב, ופתאום דבר לא בוער, וכולם יודעים ששיעורי הבית לא יעשו בעצמם, אבל עכשיו הכל מופסק, כולם עוצרים את המרוץ שנגמר רק במקום אחד, במקום שאני מקווה שחן לא תגיע אליו בזמן הקרוב, לפחות לא בגוף ראשון.

אביתר קם ניגש לארון הוציא שקדי מרק וכיבד אותנו. כל אחד מאמץ לעצמו חופן וחוזרים לנשוף על המרק ולשיחה קלילה על אירועי היום.

איזה שעה נפלאה היא הייתה! ואני רואה שהעולם לא מגיע לקיצו.

בשלב כלשהו כל אחד פורש למיטתו, איחולי לילה טוב נזרקים בחלל החדר מתכוננים למצב שינה חוץ מאליהו שנשאר לגמוע כמה עמודים מספרו לפני שיכבה את מנורת הלילה שלו, יכניס את הספר מתחת כרית, יניח את כיפתו על השולחן, יסתובב לקיר וישקע בשינה.

שינתי הגיע לקיצה על ידי המדריך שעשה עבודתו להשכמתנו כדי שנעשה עבודתנו ונלך לעבוד את הבורא. תפילה, יום לימודים, ובשיעורים יש זמן מחשבה- והמלט שאמר "להיות, או לא להיות" מנקר במוחי, אני בחרתי להיות, להיות פה בשבילי, ולהיות שם בשביל חן, להיות, פשוט להיות, או כמו שאמרו חכמים, אם אין אני לי, מי לי?ובאמת מי לי? אני בשביל חן, אבל מי בשבילי? אני חושב שאורי בשבילי, הוא תמיד היה שם בשבילי, מקווה שיישאר שם, האם אדם יכול להיות בשביל עצמו? להיות שם בשביל עצמו?כנראה שלא, כי הוא צריך להיות פה בשביל עצמו, כי אם הוא לא יעשה את זה הוא לא יהיה, וכיוון שהוא פה הוא לא יכול להיות שם, ולהיות- זה שם המשחק.

בערב חייגתי אליה בשנית, קולה השתפר מליל אמש, השיחה קלחה, הרגשתי איך ההקשבה עושה פלאים, הקשבתי,זה הכול. המפתח הוא להקשיב, להקשיב לחבר, להקשיב לעצמך, הקשבה יכולה לפתור אם לא את כל הבעיות, אז לפחות את רובם, אנחנו צריכים לדעת להקשיב.

חוזר לחדר, חושב, שותק, אורי ניגש אלי, מתיישב לידי "ישי, תחייך, בבקשה תחייך" קצות שפתותי טיפסו לכיוון העיניים "לא! אני מתחנן! תחייך באמת, תחייך מבפנים, פשוט תחייך! אתה עושה לי רע...".

למה אני עושה לאורי רע? אני כל כך אוהב אותו! הוא כל כך עוזר לי, אז למה אני רוצה לפגוע בו? למה אני לא מסוגל לחייך? אם לא בשבילי, אז בשבילו, החלטתי להיות עכשיו פה בשביל אורי.

חשפתי שתי שורות של שינים צחורות, עשרים ושש שינים קטנות שעושות טוב למישהו. חייכתי.

חייכתי! הרגשתי את הכיף שבנתינה , ובפנים, הלב שלי הוריד דמעה, דמעה מעורבת, לא דמעה של עצב, לא דמעה של שמחה, דמעה מעורבת. דמעה מעורבת, אבל טהורה.

וכמו שאחרי הגשם מגיעה השמש, ואחרי כל עצב מגיע חיוך, אחרי הדמעה הגיע החום, קמתי וחיבקתי את אורי.

הלכתי לישון מוקדם, יותר נכון, קראתי ספר על מיטתי, קראתי, אבל לא התרכזתי  במילים, האותיות נקראו מהספר, המילים נקרעו מהדפים, עלו לאוויר, המשיכו ויצאו מהחלון, לא שמתי את ליבי אליהן, שקוע הייתי במחשבותיי, אותם מחשבות שהפליגו להן מעבר לים, אותן מחשבות שטסו לירח, אותן מחשבות שעברו יערות וחצו מדברות, אותן מחשבות שבעצם היו בכל מקום בעולם, בכל מקום בתוכי.

קמתי מוקדם, שמתי לב שהיתי מכוסה, אבל ישנתי על שמיכתי! קפצתי מהמיטה, חשדי התאמת כאשר ראיתי אותו דחוק על קצה מיטתו ומתכסה במגבתו, אורי כיסה אותי בשמיכתו! מייד החזרתי את השמיכה לבעליה, איזה נשמה טהורה! אני כל כך שמח שאני מכיר אותו! חבל שאני לא כמוהו! איזה בן אדם מדהים! מה גורם למישהו לישון בחורף קופא מקור כשיש בידו את האפשרות הברורה לישון בנוחות עם שמיכה? יכול להיות שזה הכח שיש לחברים, הכח של האכפתיות, הכח של האהבה. האהבה היא בעצם להקשיב לחבר, לראות לא רק את גופו, אלא לראות גם אותו, את אותו האמיתי, את אותו שקשה לראות, לפעמים אפילו לעצמו, לראות, להבין, להקשיב.

הבטתי מהחלון, בנינים, יער של בנינים, לבנים על גבי לבנים, בטון, ובתוך כל זה אני רואה עלה קטנטן שמחובר

לגבעול בגובה שלושה סנטימטר, נראה כאילו צמח רק עכשיו, צמח עם הגשם, לאחר שחלפה הרוח, לאחר שחלף הזעם, הוא מרים ראש, גאה בעצמו, יוצא החוצה ושולח עלה קטנטן של תקווה בתוך כל הייאוש הזה, בעזרת ה', הוא עוד יגדל.

והשמש מלטפת אותו כאומרת- אל תתייאש, יש הרבה צרות בעולם, אבל מה זה נוגע לך? צמח וגדל! הראה את עצמך לעולם! עשה טוב לעצמך בכך שתעשה טוב לאחרים, את המעט שיש לך תן לאחרים, אתה תקבל הרבה יותר. אם תשאיר את המים המעופשים בכוס שלך לא תוכל לקבל את המים המזוקקים, אבל תן בלי כוונה לקבל כי אז תמצא את עצמך עם כוס ריקה.

שמחתי בצמח, הלוואי והיה לי הכח לצמוח בכל מצב.

הסתכלתי בשעון, עדיין מוקדם, יצאתי החוצה לראות את ירושלים בזריחה, עליתי על אוטובוס, נסעתי לשוק, התקשרתי לחן, השיחה הגיעה לתא הקולי, ואני שומע את השקט,אני שומע, הוא משמיע, הוא משמיע שקט, ואני מקשיב לו, ויש לו הרבה מה לספר לי, אולי נראה זה כשח חרשים, אבל לא אכפת לי, שקט בחוץ, שקט לי בפנים, בנפש, והוא נעים לי, הרבה זמן לא חשתי בו, מדהים איך כלום יכול לעזור, אם הייתי צועק במקום רועש, היו שומעים אותי אבל לא מקשיבים לי, כשיש שקט, אני יכול ללחוש, וכל הרוצה- יקשיב לי, לחישה רמה.

הסתובבתי לי בשוק, רואה את בעלי החנויות פותחים דלתם לקהל, מוציאים את מרכולם, וריח טוב של לחם טרי שהרגע נאפה עלה באפי, קניתי לי איזו לחמנייה קטנה, ישבתי לי בפינה צדדית מביט על משכימי הקום המסתובבים ברחוב, דומם....

התקשרי בשנית לחן, היא ענתה לי, היא צחקה, איזה הרגשה נפלאה! איך צחוק יכול להפוך הכל על פניו, הרגשתי איך התקווה כובשת כל פיסת ייאוש, וצחוק, צחוק קטן יוצא לי, צחוק קטן משחרר...

ירדתי במורד השוק, עברתי ליד חנות מזכרות- ושם בחלון הראווה ניצב איתן-כד חרסינה כחול, בדיוק כמו זה שאמא אוהבת, אותו דבר, אבל שלם. 

                     ***

סיפו"שים קודמים:

שבוע ראשון: "אהבה ממרחקים"

שבוע שני:  "בעזרת השם \ אות היא לעולם." 

שבוע שלישי: "אין שם עדיין, מוזמנים לתת רעיונות!"

שבוע רביעי: "חלומות של בוקר".

שבוע חמישי: "מיוחד כרגיל."

שבוע שישי: "עוד סיפור אחד ודי".

שבוע שביעי: "התאמה מושלמת".

סיפו"ח (לראש חודש): "מירוץ התפילין הגדול".

שבוע שמיני: "נקודת רתיחה".

סיפור מגירה: "מיומנו של כותב גוץ" 

שבוע תשיעי: "שבת חגיגית"

שבוע עשירי: "העיקר הבריאות"

שבוע אחד עשרה: "סיפור אישי"

ושבוע הבא גם השורה הזאת תכיל סיפור!