יצירות של פרח כהונה | יצירות ש-פרח כהונה אהב/ה

זכני
לעבוד בלבב שלם
להיות טוב ומטיב
ללכת באורך
לאהוב כל אדם
לדבוק באמת
לעשות את הנכון
לכוון את דרכי
לחזור בתשובה
להתנקות מהזוהמה
להיטהר
לזכך מחשבתי
לרומם מבטי
לראות את הזולת
לחיות חיים ראויים
להיות שמץ ממך
להשאיר אחרי רק טוב
לתקן את המעוות
להתגבר על המכשולים
להפסיק לחשוש

זכני
להתפלל
תפילה
אחת.

איך נפלתי ואקום?
איך טעיתי ואשוב?
מי יורני דרך התשובה?
כיצד אחזיר הבת השובבה?

רוח ממרום תופיע
ואת נפשי הנכאה תושיע.
רוח טהרה תשא
את נפשי העייפה.

ואם הרוח אינה באה?

תפילה למרום אשא
תנה חכמה ועצה
תן כח לאין אונים
תן יכולת להרים
את
מבטי
אליך.

זיכרון שצץ מיום הזיכרון
מוקדש למי שראוי לכך.

היא עדיין שם
בלב התופת
קולה כבר נדם
בליבה זועקת:

"אני איתך
ברגע האחרון
רואה את גופך
מעל הרימון

שמע ישראל
קראת בגבורה
שמע ישראל
אני עונה בשירה.

שמע ישראל
צועקים ילדיך
שמע ישראל
קוראת אחריך."

היא עדיין שם
שמע ישראל
בציפיה לישועה
לביאת הגואל.

שלום, שמעת מה קורה עם ד.? שאל אותי החבר כשנפגשנו באקראי ברחוב.
לא, אני מקווה ששלומו טוב, כך היה עד לאחרונה. עניתי.
לצערי השמועה שהגיעה אלי מדברת על כך שהוא חולה מאד, אנוש, אולי אפילו גוסס. השיב החבר כשעננה של תוגה חולפת על מצחו.
אוי! נאנחתי. הדברים קורים כל כך מהר, תמול שלשום אדם בריא, מהלך על רגליו, מחייך, מדבר עם ילדיו ובני משפחתו, והיום הוא שוכב על מיטתו שכיב מרע.
חבל במיוחד שלא

השיר שלא יושר
כלוא הוא בתוכי.
אקרא לא-ל גומר
עלי, לחלץ אותי.

השיר שלא נקרא
סגור הוא וחתום.
אליך תחינה אשא
גלה הפתח לסתום.

השיר שלא נכתב
בלוע במקלדתי.
אחפש, אמצא, אקריב
מעומק ליבי ונשמתי.

בס"ד

הצעקות החלו שוב. החברותא שליד עצרה מלימודה והשניים האזינו לחילופי הדברים, כמו תמיד הם ידעו שזהו הזמן בו "יהיה שמח". "אתה שוב חוזר על הדברים המרחפים שלך", צעק שי "אתה חייב להבין שבין החלל לכדור הארץ מפרידות שנות אור, ואנחנו נמצאים פה", הוא החווה באצבעו על הרצפה, "בכדור הארץ!" אוריאל האזין בשקט. הוא כבר היה רגיל לצעקות של החברותא הצעיר ובסך הכול הוא נהנה מהאכפתיות שהביעו צעקות אלו ומהניסיון

בס"ד
שמש
הענן כיסה את השמים. הכל נעשה חשוך יותר.
עורב שחור ומאיים נחת לא רחוק ממני, החל לחטט עם מקורו באדמה. אולי ימצא משהו, חרק מת. עורב נוסף נחת לידו והם החלו להתקוטט ולצווח.
בכי תינוק נשמע מאחד הבתים, הבכי נמשך ונמשך ללא הפוגה, אי אפשר היה להרגיע אותו.
עלטה.

לפתע העורבים התרוממו ועפו רודפים זה אחר זה.
התינוק פסק מלבכות.
שני ילדים עברו לידי צוחקים ושמחים.
אם

מחפש גאולה
מבקש מענה
מצפה לישועה
זועק וקורא.

אין הדבר תלוי
ואין הברכה שרויה
ואין הנסתר גלוי
אלא בי.

במעמקים- מעמקי אקרא
אותי אני מבקש
בהיסח הדעת אמצא
מה שלא אחפש

ברום שמים מעל
ברוח, בעב ענן
אותך אשאל
אליך אתחנן

ונגאלתי!

"בלילות עצובים" אמרה לי בתי
"נחכה לבוקר".
"להיפך" אמרתי לה, "בלילה אנו
רואים אפילו את האור הקטן".

בלילות עצובים, אומרת הבת
אין רואים את האור ששבת.
הלילות חשוכים, עלומים
אי שם נבלעות המלים.
הלילות מטילים עלינו מורא
בעתה, חרדה, גערה.
ללילות אין סוף, אין תקווה
טהור ישועתנו קרבה.

אין זה כך, אומר אני
בלילה שירה עמי.
כל אור אלינו מגיע
נהרה

היום אספר לכם על צ'וכנה החייט.
לפתע נזכרתי בו, צץ שמו לפני כזיכרון עמום מימי ילדותי. צ'וכנה (זהו שם משפחתו האמיתי! את שמו הפרטי איני יודע) היה איש קטן קומה, צנום וחייט אמיתי, כמו של פעם. פוגש הייתי אותו מדי יום בבית הכנסת, שחרית, מנחה וערבית, ממבט של ילד תמיד היה נראה לי כזקן, את בני משפחתו לא ראיתי, אולי כבר גדלו ועברו למקומות אחרים.
כשגדלתי מעט, שמתי לב למנהגיו.
כל הסידורים בבית הכנסת

העבודה הקשה והמתישה לא הסתיימה עם חזרתה לבית, הילדים הסתערו עליה מבקשים את תשומת ליבה, הניקיון של הבית לא נעשה מאליו, ובשעות שהעינים כבר כמעט נעצמו עוד היה צריך לגהץ. לעתים גם נותרו מטלות שונות מהעבודה, אלו כבר נעשו באפיסת כוחות מוחלטת, נים ולא נים.
היה קשה מאד.
אך הכל היה כדאי. מדי פעם נשמע קול הלימוד ברקע. היא לקחה על עצמה את הכל בשביל לשמוע אותו, חזק, עוצמתי, מנגן בניגון שאין לו מילים, ניגון

אני רוצה לדייק
למסור דברים כהוויתם
אני רוצה לדעת
שהבנתי נכון את קיומם.

אני רוצה לחוש
את התחושות בעוצמה
אני רוצה להבין
גם את מה שטרם נשמע.

טע בי את הכוחות
לעשות, ליצור ולהעשיר
טע בי את היכולת
לקלוט, לרוות ולשיר.

טע בי את הרצון לרצות נכונה
והורה לי את הדרך לשוב
אליך.

רעמים רעמו וברק הבריק
בני הקט זעק
ואזכור.

עת נותרנו שנינו בדד
ביום סגריר
ואפחד.

הוא, הגדול, ישב
מרותק בכיסאו
והאיר.

הנחתי ראשי על ברכיו
רווח לי
ואנוח.

הוא, אחי, שהיה
לי למשען
ולמשענה.

ואיננו.

בס"ד
הצלחה
זה התחיל בקטן. העסק לממכר פיתות היה בחדרון זעיר בפינת הרחוב, העשן של האפייה צרב בעיניים עד שהיה נדמה שהדמעות זולגות מאליהן. אבל זה הלך- הלך טוב. בתוך חודשיים ההכנסות שזרמו אפשרו לו להיפרד מהמקום הקטן ולשכור חנות גדולה במרכז המסחרי, ליד כל הפירמות הגדולות. לפעמים הוא היה יושב לשתות קפה ולהירגע, בזמן ששני העובדים, שבתוך זמן קצר כבר היו לארבעה, הגישו במקומו לסועדים. והסועדים כבר אכלו

רבי יחיאל מיכל מנמירוב, המקובל האלוקי רבי שמשון מאוסטרופולי
גדולי הקדושים מגזירות ת"ח ות"ט
מקבלים את פניך רבי אהוד.
עומדים מולך גדולי התורה ואדירי החסידות קדושי השואה.
הקדוש רבי שלמה רענן קורא לך, בא אלי, חסיד ועניו, אביאך לסבא, הרב של כולנו
בשיעור אחד בו יושבים הרב אלי הורביץ הרב הרלינג וכל חברינו.

בשמחה מקבלות את פנייך הרבנית רותי, קדושות וטהורות מכל הדורות.
גם

בס"ד

יש סוד בעולם
והוא נעלם.

ברחוב החשוך, בין בתים
במקום בו אנשים מהלכים.

מתחת למעטה של פשטות
של קדרות, של ישרות.

בחיי היומיום, בשעת עייפות
ובמיוחד בשעות של קטנות.

יש סוד בדברים
ממך מסתתרים.

בקשה של ילד, וגם מריבה
הם פתיחה לדבר הבא.

רגשות שישנן, שהיו ושאבדו
בלבך נאצרו ובך נלכדו.

בין כל הפרטים,

בס"ד

הפעם זה היה אמיתי. פעמים רבות דמיינתי לעצמי בוקר רגיל בו אני יוצא מהבית ונועל את הדלת, כשהתיק של המחשב הנייד על כתפי. אני קורא למעלית, המעלית מגיעה, הדלת נפתחת ואני מוצא אותו שם. לפעמים הוא קופץ עלי ותוקף אותי באכזריות, ולפעמים הוא סתם רובץ שם נינוח, מביט בי במבט משועשע, ממזרי כמו מבטו של חבר שהצליח להפתיע אותי.
הבוקר היה ככל הבקרים. יצאתי מהבית, נעלתי אותו, קראתי למעלית, היא הייתה

אני שומע קול פירות בוקעים מן האילן
אני שומע קול הצאן פועים לאימן
אני שומע קול מעיינות מפכים לאיטם, אני יודע זאת.

עוד מעט ואקום, אשוב לשם.

אני שומע קול תרועת מלחמה
אני שומע קול יריות ומהומה
אני שומע קול חברים בזעקה, אני יודע זאת.

עוד מעט ואקום, הייתי שם.

אני שומע קול מרבים בתפילה
אני שומע קול תהילים ביללה
אני שומע אתכם משפחה אהובה,