התערוכה, שתתקיים תחת הכותרת 'פנים להתנגדות: נשים בשואה', מציגה סיפור חייהן ופועלן של עשרות נשים בתקופת השואה והדיכוי הנאצי, שהנהיגו מאבק שונות בשדה הקרב, אך גם בשדה האזרחי תוך שהן נאבקות בשוביניזם, בלאומנות ובהערות גזעניות
בראשית מלחמת העולם השנייה והשואה הייתה דאגתן המרכזית של הנשים להבטחת המשך חייה ושלמותה של המשפחה. מאוחר יותר, במחנות העבודה וההשמדה, היה המאבק על שמירת צלם האדם ותחושת הנשיות שנגזלו מהן.
התערוכה בנויה מ-10 יחידות שונות המוקדשת לחיים בגטאות, במחנות העבודה וההשמדה, בדרכים וברכבות, ביערות ובפרטיזנקה. יחידות אחרות מביאות את סיפורי הנשים שהתגייסו לצבאות בנות הברית ולחמו בנאצים כחיילות, סיפורן של הצנחניות הארץ-ישראליות, שנרצחו בידי הנאצים ועוזריהם בשליחותן באירופה, וסיפוריהן של אחדות מנשים אלה, שגברו על הדיכוי ושרדו את המלחמה, והקימו בישראל חיים מלאי יוזמה ויצירה.
מסיפורי התערוכה:
לילי ליטבק:
הטייסת היהודיה הראשונה- בתחילת המלחמה, סרבו הרוסים לגייס נשים לצבא האדום, בטענה, ש"מצבה של אמא-רוסיה לא גרוע עד כדי כך"). כשנשברה ההתנגדות (המצב הורע, כנראה) הוקמה יחידת טייסות, שכל התפקידים בה מולאו בידי נשים. המטוס שטסו בו היה "יאק", ועל אף אי-התאמתו לתקיפה, מצאו הבנות-הטייסות דרכים להשתמש בו למטרות תקיפה. על כן כונו בפי הגרמנים "מכשפות הלילה"). לילי ליטבק, יהודייה במוצאה, אהבה פרחים, וציירה על מטוסה את פרח הליליה הלבנה, וכונתה "הליליה הלבנה". היא הפילה כמה מטוסים גרמניים, שטייסיהם לא האמינו שאשה היא שהפילה אותם, ועל כן הפכו אותה למטרה מיוחדת.
באחת ההתקפות באיזור האוראל תקפו אותה 18 מטוסים גרמניים, זיהו אותה (על פי סמל הליליה הלבנה) והפילו את מטוסה. גופתה נמצאה רק בשנת 1995, ורק אז הובאה לקבורה וזכתה בתואר "גיבורת ברית המועצות" מידי גורבאצ'וב.
אנה בראודה:
רופאה בגטו- היתה רופאת-ילדים ומנהלת בי"ח לילדים בווארשה. כשהוקם הגטו המשיכה בתפקידה, שבו ניסו ככל האפשר לשמור על רמת טיפול רפואי לילדים. השתתפה בצוות המחקר של מחלת הרעב בגטו, שמסקנותיו היו, שהראשונים שנפגעים מהרעב הם הילדים, ולמעשה לא נותרו בגטו בשנת 1942ילדים למטה מגיל 3. לאנה היתה אפשרות לעבור לצד הארי ולהסתתר, אך היא בחרה לוותר על אפשרות זו, לטובת אנשים צעירים ממנה, נשארה בגטו ונספתה בימי מרד אפריל 43.
טוסיה אלטמן:
לוחמת מהוללת, חברת הנהגת השומר הצעיר בעת המלחמה. שיקמה את מערך החינוך בקיני התנועה תוך שהיא נוסעת ממקום למקום בסיכון אישי רב, יוצרת קשר בין הערים השונות שתחת הכיבוש. כשהתקרבה שעת המרד החליטה להישאר עם חבריה בגטו, ועסקה בהשגת נשק לארגון היהודי הלוחם (אי"ל). היתה בבונקר במילא 18, נפצעה, והצליחה לצאת ממנו עם קבוצת הניצולים דרך תעלות הביוב. נספתה בשריפה בביהח"ר לצלולויד.
אדלייד האוטבל:
חסידת אומות עולם, רופאה-פסיכיאטרית צרפתייה (לא יהודיה), חברת המחתרת. נתפסה, וכבר בכלא החלה לעזור לנשים יהודיות ונשלחה לאושוויץ כ"אוהבת יהודים". כרופאה סופחה ל"בלוק הניסויים", אך סרבה לקחת חלק בהם. היא טיפלה בנשים ודאגה להן לאחר הניתוחים שעברו. כשהוחזרה לבירקנאו, אמרה לחברותיה-לצריף, ש"אם נגזר עלינו למות – נמות כבני אדם", ולמעשה ארגנה את החיים בצריף במסגרת של דאגה ועזרה הדדית. לאחר השחרור העידה במשפט נגד הרופאים שפעלו באושוויץ, וזכתה להוקרה רבה מבית המשפט.
מארגני התערוכה מציינים כי את רעיון הקמת התערוכה הגתה יונת רוטביין, בתחקיר ובכתיבה השתתפה בתיה דביר, עיצוב התערוכה נעשה בידי זאב הררי ("זה עיצוב", מרחביה), ובנייתה – ב"לינרו", קיבוץ הסוללים.
עוד נמסר כי ביצוע התערוכה התאפשר תודות לתמיכת משרד החינוך והתרבות, ועידת התביעות ותורמים פרטיים.
שעות פתיחת התערוכה: א' עד ה' ב-8:30 עד 15:30.
(ש)
בראשית מלחמת העולם השנייה והשואה הייתה דאגתן המרכזית של הנשים להבטחת המשך חייה ושלמותה של המשפחה. מאוחר יותר, במחנות העבודה וההשמדה, היה המאבק על שמירת צלם האדם ותחושת הנשיות שנגזלו מהן.
התערוכה בנויה מ-10 יחידות שונות המוקדשת לחיים בגטאות, במחנות העבודה וההשמדה, בדרכים וברכבות, ביערות ובפרטיזנקה. יחידות אחרות מביאות את סיפורי הנשים שהתגייסו לצבאות בנות הברית ולחמו בנאצים כחיילות, סיפורן של הצנחניות הארץ-ישראליות, שנרצחו בידי הנאצים ועוזריהם בשליחותן באירופה, וסיפוריהן של אחדות מנשים אלה, שגברו על הדיכוי ושרדו את המלחמה, והקימו בישראל חיים מלאי יוזמה ויצירה.
מסיפורי התערוכה:
לילי ליטבק:
הטייסת היהודיה הראשונה- בתחילת המלחמה, סרבו הרוסים לגייס נשים לצבא האדום, בטענה, ש"מצבה של אמא-רוסיה לא גרוע עד כדי כך"). כשנשברה ההתנגדות (המצב הורע, כנראה) הוקמה יחידת טייסות, שכל התפקידים בה מולאו בידי נשים. המטוס שטסו בו היה "יאק", ועל אף אי-התאמתו לתקיפה, מצאו הבנות-הטייסות דרכים להשתמש בו למטרות תקיפה. על כן כונו בפי הגרמנים "מכשפות הלילה"). לילי ליטבק, יהודייה במוצאה, אהבה פרחים, וציירה על מטוסה את פרח הליליה הלבנה, וכונתה "הליליה הלבנה". היא הפילה כמה מטוסים גרמניים, שטייסיהם לא האמינו שאשה היא שהפילה אותם, ועל כן הפכו אותה למטרה מיוחדת.
באחת ההתקפות באיזור האוראל תקפו אותה 18 מטוסים גרמניים, זיהו אותה (על פי סמל הליליה הלבנה) והפילו את מטוסה. גופתה נמצאה רק בשנת 1995, ורק אז הובאה לקבורה וזכתה בתואר "גיבורת ברית המועצות" מידי גורבאצ'וב.
אנה בראודה:
רופאה בגטו- היתה רופאת-ילדים ומנהלת בי"ח לילדים בווארשה. כשהוקם הגטו המשיכה בתפקידה, שבו ניסו ככל האפשר לשמור על רמת טיפול רפואי לילדים. השתתפה בצוות המחקר של מחלת הרעב בגטו, שמסקנותיו היו, שהראשונים שנפגעים מהרעב הם הילדים, ולמעשה לא נותרו בגטו בשנת 1942ילדים למטה מגיל 3. לאנה היתה אפשרות לעבור לצד הארי ולהסתתר, אך היא בחרה לוותר על אפשרות זו, לטובת אנשים צעירים ממנה, נשארה בגטו ונספתה בימי מרד אפריל 43.
טוסיה אלטמן:
לוחמת מהוללת, חברת הנהגת השומר הצעיר בעת המלחמה. שיקמה את מערך החינוך בקיני התנועה תוך שהיא נוסעת ממקום למקום בסיכון אישי רב, יוצרת קשר בין הערים השונות שתחת הכיבוש. כשהתקרבה שעת המרד החליטה להישאר עם חבריה בגטו, ועסקה בהשגת נשק לארגון היהודי הלוחם (אי"ל). היתה בבונקר במילא 18, נפצעה, והצליחה לצאת ממנו עם קבוצת הניצולים דרך תעלות הביוב. נספתה בשריפה בביהח"ר לצלולויד.
אדלייד האוטבל:
חסידת אומות עולם, רופאה-פסיכיאטרית צרפתייה (לא יהודיה), חברת המחתרת. נתפסה, וכבר בכלא החלה לעזור לנשים יהודיות ונשלחה לאושוויץ כ"אוהבת יהודים". כרופאה סופחה ל"בלוק הניסויים", אך סרבה לקחת חלק בהם. היא טיפלה בנשים ודאגה להן לאחר הניתוחים שעברו. כשהוחזרה לבירקנאו, אמרה לחברותיה-לצריף, ש"אם נגזר עלינו למות – נמות כבני אדם", ולמעשה ארגנה את החיים בצריף במסגרת של דאגה ועזרה הדדית. לאחר השחרור העידה במשפט נגד הרופאים שפעלו באושוויץ, וזכתה להוקרה רבה מבית המשפט.
מארגני התערוכה מציינים כי את רעיון הקמת התערוכה הגתה יונת רוטביין, בתחקיר ובכתיבה השתתפה בתיה דביר, עיצוב התערוכה נעשה בידי זאב הררי ("זה עיצוב", מרחביה), ובנייתה – ב"לינרו", קיבוץ הסוללים.
עוד נמסר כי ביצוע התערוכה התאפשר תודות לתמיכת משרד החינוך והתרבות, ועידת התביעות ותורמים פרטיים.
שעות פתיחת התערוכה: א' עד ה' ב-8:30 עד 15:30.
(ש)
