בראיון לגליון 'ידיעות אחרונות' שפורסם בערב השבת האחרונה, טען תא"ל במיל שמואל גבעון, כי במבצע חשאי שאירע לפני שישים שנה עלה בידיו, כאיש ההגנה' לחטוף את מנהיג האצ"ל, מי שלימים היה לראש ממשלת ישראל, מנחם בגין. לעומת טענותיו אלה של גבעון קובע היום איש האצ"ל, העיתונאי יוסף עברון, כי הדברים לא היו ולא נבראו אלא בדמיונו של גבעון.

את דבריו הוא מוכיח בסדרת שאלות שלטעמו היה על מראייניו של גבעון לשאול, אולם הם העדיפו לקבל את גרסתו כלשונה. כמו כן הוא מציג תהיות באשר למועד פרסום הדברים, רק לאחר שכל השותפים לאותו אירוע אינם עוד בין החיים. 

אולם הערעור המרכזי לאמינות סיפורו של גבעון הוא, לדברי עברון, העובדה שאת בגין כלל לא היה צורך לחטוף כדי לשוחח עמו. הוא מציין שבשנת 47', בה לטענתו של גבעון, אירעה החטיפה, קיים היה קשר ישיר בין בגין לבכיר ההגנה ישראל גלילי, ובכל עת שחפץ יכול היה, כפי שעשה לא פעם, לזמנו לפגישה ובגין היה מגיע ונועד עם בכירי ההגנה.

לא היה שום צורך לחטוף את בגין. מי שתפקד בפועל במטה ההגנה באותה עת היה ישראל גלילי. לאחר פיצוץ מלון המלך דוד היה לו קשר ישיר למנחם בגין, ויכול היה לפגשו בכל עת, בלי לחטפו.

עברון מחריף את דבריו כלפי גבעון ומגדיר אותו כ"ברון מינכהאוזן חדש". זאת לנוכח מה שהגדיר כהוכחה "שאין גבול לסיפורי הבדים שהדמיון האנושי מסוגל לפתח וגם "למכור" לציבור, בעזרתם האדיבה של עיתונאים רודפי סנסציות".

בשיחות שקיים עם אנשי מטהו של בגין, מספר עברון, "הם אומרים לי שלא היו דברים מעולם. מדובר בסיפורי בדים ללא כל בסיס".

כאמור, עברון תוהה בדבריו מדוע זה "כה הטיב תא"ל במיל. גבעון לנצור את סיפור ה"חטיפה" עד שכל הנוגעים בדבר אינם עוד בחיים,  ואיש מלבדו כיום לא ידע ולא שמע על כך אי פעם?". הוא מוסיף ותוהה כיצד זה הוא אינו זוכר את שמות המפקדים המעורבים בחטיפה או בתכנונה? בכתבה נכתב ש"את פקודת החטיפה קיבל מאיש הגנה שהגיע מצפון הארץ, אך שמו של האיש נמחק מזיכרונו..." לעומת זאת, הוא זוכר כל פרט בתיאורו של יצחק שדה: "איש יבש, מרובע, נאמן לחלוטין על ההגנה".

פרט נוסף שלגביו תוהה עברון ונוגע לאיכות זיכרונו של גבעון הוא ש"את שמות המפקדים הוא אמנם אינו זוכר, אך יודע לספר שלמשימה בחר שלושה מפיקודיו מפלוגות הפלמ"ח בגוש תל מונד. הוא גם זוכר שהפעיל סיסמה, והדלת נפתחה... ממש כמו בסיפורי עלי בבא וארבעים השודדים. קצת מוזר, שמראייניו לא שאלו אותו, מה הייתה הסיסמה... אך נראה שהיו עסוקים ברישום כל מילה מפיו ולא התפנו לתחקר אותו".

הוא גם זוכר שהפעיל סיסמה, והדלת נפתחה... ממש כמו בסיפורי עלי בבא וארבעים השודדים. קצת מוזר, שמראייניו לא שאלו אותו, מה הייתה הסיסמה...

עברון גם תוהה על קביעתו של גבעון שעליזה, רעייתו של בגין, ראתה כיצד הוא "הוריד לבגין 'פליק' ", והעדיפה להבליג. "אלה המכירים את עליזה ז"ל, בוודאי, קצת יתמהו, כיצד היא רואה שמכים את בעלה, ושותקת. ומה על הבן והבת?", שואל עברון. "הם פשוט פרחו מזיכרונו של שמואל גבעון, או שפשוט לא ידע אז על קיומם, כדי לשבצם בסיפור הבדים שלו?".

עם זאת, כאמור, לתהיות אלה מעניק עברון חשיבות משנה. לדבריו השאלה הגדולה והאמיתית היא מדוע היה צורך בחטיפתו של בגין. לדבריו "לא היה שום צורך לחטוף את בגין, כדי להיפגש עמו. מי שתפקד בפועל במטה ההגנה באותה עת היה ישראל גלילי, שהיה מעורה בכל המתרחש באותה זירה. לאחר פיצוץ מלון המלך דוד הפך גלילי לדמות הדומיננטית במטה ההגנה והיה לו קשר ישיר למנחם בגין, ויכול היה לפגשו בכל עת, בלי לחטף אותו. לדוגמה, יום לאחר הפיצוץ במלון המלך דוד, משגר גלילי הזמנה לפגישה דחופה עם בגין, ומסיימה בזו הלשון: 'אבקשך להתאמץ ולבוא. אחכה לך במקום שנפגשנו באחרונה. פגישתנו הערב צריכה להקדים את הפגישה של מחר'.

עברון מצטט מתוך הספר גידי – המערכה לפינוי הבריטים מארץ ישראל, את דבריו של גלילי שסיפר על פגישה עם בגין: "דאגתי לסידורי שמירה קפדניים",  סיפר גלילי: "הבטחתי שהפגישה תיערך בתנאי כמיסות בלתי שגרתיים, שהרי אחריות כבדה נטלתי על עצמי  – להוציא את מפקד האצ"ל מהמסתור ששכן בו...עמדתי על קיום הפגישה, כדי למנוע קריעת החוט"...

לטעמו בעובדות אלה יש כדי להוכיח מעל לכל ספק שחטיפה לא רק שלא הייתה נצרכת אלא שאף לא הייתה ולא נבראה.

בנוסף סבור עברון כי גבעון בחר בהצבתו של יצחק שדה כמי שעמד מאחורי פעולת ה"חטיפה", לכאורה, כיוון שמדובר בשם ש"הכי נוח להצמיד לפעולה כזו, אבל "מי שטרח לעיין בהיסטוריה של אותה תקופה יודע, שלאחר פרשת מלון המלך דוד מעמדו של יצחק שדה התערער לחלוטין וספק, אם היה מעז לתכנן על דעת עצמו את חטיפתו של בגין".

את דבריו חותם עברון בקביעה שבדיקה קלה הייתה מוכיחה שלא יתכן שבקיץ 47' היה בגין ממתין ללא הגנה ובאופן בלתי זהיר בדירת המסתור שלו. זאת בעיקר לנוכח ריבוי הפעולות שביצע באותו קיץ ארגון האצ"ל. "שנת 1947, ערב מלחמת הקוממיות, גדושה מאורעות דרמטיים ופעילותו של האצ"ל הגיעה לשיאים חדשים. אין צל של ספק, שבגין היה דרוך יומם ולילה, ואין להעלות על הדעת, שניתן היה לחדור לביתו (תוך השמעת סיסמה, שתוכנה אפילו לא הוזכר בכתבה), לחטפו ולהחזירו כעבור שעות ארוכות,  בלי שרעייתו, עליזה, תזעיק איש, אפילו לא את חיים לנדאו, ראש המטה ואיש אמונו של בגין".

עברון מזכיר מתוך רשימת האירועים שליוו את שנת 47 דוגמאות: "ב-1 במרץ 1947 הנחית האצ"ל מהלומות פתע על כמה יעדים צבאיים ברחבי הארץ:  מיקוש דרכי התחבורה הפך לתופעה יומיומית וגרם עשרות נפגעים לכוחות הבריטיים. אש ממרגמות ומקלעים נפתחה כמעט מדי לילה על מחנות הצבא ועשרות חיילים נפגעו. שיאן של ההתקפות היה ההסתערות ב-1 במרץ על מועדון הקצינים הבריטים בבית גולדשמידט בירושלים, לב לבו של אזור הביטחון המוגן. בהתפוצצות האדירה נספו שבעה עשר קצינים וחיילים  - ביניהם בעלי דרגות בכירות משירות הביון הבריטי,  והבניין בן שלוש הקומות נחרב כמעט כליל. ב-2 במרץ 1947 הטילו הבריטים משטר צבאי באזורי תל אביב, רמת גן, בני ברק, פתח תקוה, ושכונת מאה שערים בירושלים".

"ב-4 במאי 1947 נפרצו חומות כלא עכו על ידי כוחות האצ"ל בפריצת הכלא הנועזת והסנסציונית מכל הזמנים. כתב למחרת הניו-יורק טיימס: "ב-29 ביולי 1947 הפעילו הבריטים בפעם האחרונה את חדר הגרדום בכלא עכו.  דב גרונר, אבשלום חביב,מאיר נקר ויעקב וייס הי"ד הוצאו להורג בתלייה – חרף אזהרות האצ"ל לגמול "בתלייה על תלייה". למחרת תלה האצ"ל את שני הסרז'נטים, פייס ומארטין. ב-2 באוגוסט 1947 הותקף מועדון חיל התעופה באזור הביטחון ברחביה; ב-6 באגוסט פוצץ משרד העבודה הממשלתי בירושלים. ב-29 בספטמבר 1947 הוטלה "פצצת החבית" – פיתוח של האצ"ל -  על המפקדה הבריטית בחיפה וזעזעה את כל אזור הביטחון הבריטי בחיפה".

"מאחר שכל המעורבים בפרשה זו להוציא גבעון הלכו לעולמם, הרי שהתעלומה נותרה לא מפוענחת. לפחות לעת עתה". (כותבי הכתבה, מראייניו של גבעון)

כאן המקום לציין כי לאחר ארבעת עמודי הכתבה ב'ידיעות אחרונות' מסתבר כי בהערה מסכמת מביעים גם הכתבים, שלמה נקדימון וניר מן, הסתייגות זהירה מקבלת דבריו של גבעון כהווייתם. השניים כותבים כי אמנם אירוע החטיפה המדובר לא תועד בכתובים, אולם מוכרים לא מעט אירועים בעייתיים שהועלמו בהוראת מנהיגי הישוב. על הסתייגותם הזהירה הממשית רומזים השניים כשהם שואלים "אם החטיפה אכן התרחשה הרי שהייתה בעלת חשיבות היסטורית". הם תוהים כיצד זה לא נמצא במשך 60 שנה מי שיפרסם את דבר אותה חטיפה, הרי לבגין היה אינטרס לפרסמה כדי להתהדר בכך שגם הוא נרדף ונלכד ומנגד לבן גוריון היה אינטרס לפרסמה כדי להאדיר את ההגנה שבראשה הוא עמד. הכתבה מסתיימת במילים נוספות שמעוררות ספק אם אכן יש לה בסיס עובדתי: "מאחר שכל המעורבים בפרשה זו להוציא גבעון הלכו לעולמם, הרי שהתעלומה נותרה לא מפוענחת. לפחות לעת עתה".

נקדימון אומר היום כי אמנם קיימות לא מעט תהיות באשר לגרסתו של גבעון אולם יש לזכור כי בשנת 47' התקיים מצב מורכב מאוד בישוב בארץ. מדובר בשנה בה הייתה פתיחות בין הארגונים מחד ומאידך מדובר בתקופה בה הותרה לחלוטין רצועת הסזון והארגונים היכו זה בזה "מכות רצח", כהגדרתו. לנוכח עובדה זו נקדימון אינו מוציא מכלל אפשרות שאכן גרסתו של גבעון היא גרסה אמיתית, אם כי הוא היה מעדיף להגדיר אותה כ"בהבאה שלא מרצון", ולא כ"חטיפה".

נקדימון מזכיר בדבריו כי למרות התיאום בין הארגונים הרי שבמהלך פרשת 'אלטלנה' הוזהר בגין לא פעם על ידי אנשיו כי לא ירד מהאוניה ולא יעלה לחוף כדי להגיע לפשרה עם מפקדי צה"ל. זאת כיוון ש"רוצים להרוג אותך", כך הוזהר מאישים כיעקב מרידור. לטעמו של נקדימון יש בכך הוכחה נוספת למתיחות ששררה אז בין ההנהגות.