המשפטנית דפנה נתניהו לא חוששת להביע את דעותיה השונות, בדרך כלל, מאלה הרווחות בשיח הציבורי. לאחרונה היא אף ייסדה את השבועון האינטרנטי 'מראה', בו ניתן למצוא קריאה לחזרה אל ערכי הציונות ואהבת הארץ. בשיחה גלויה עם עתיה זר למגזין פנימה לחודש אלול, היא חושפת את דעתה המרעננת על צדק חברתי, פמיניזם, העם היהודי והסיפוק הגדול מהאימהוּת. וגם קצת על גיסה, ראש הממשלה, הוריו המיוחדים ואחיו האגדי.
יום אחד, בחיפוש אקראי בגוגל, נתקלתי בשם דפנה נתניהו. מתוך סקרנות פתחתי את הקישור וגיליתי שמדובר באישה דעתנית, בעלת השקפה ימנית נחרצת, שייסדה באינטרנט מגזין שבועי כדי לתת במה לכותבי מאמרים אינטלקטואליים פרו-ציוניים. קישור אחר בגוגל הפנה אותי לסרטון שבו נואמת נתניהו בחריפות נגד התנועות הפמיניסטיות. היא גם גיסתו של ראש הממשלה, אבל זה ממש לא העניין. קבענו להיפגש בירושלים באחד מימות הקיץ, ואז נודע לי שדפנה נתניהו היא בכלל ידידת התיישבות ותיקה וידועה, שהקפידה להופיע בהפגנות הימין ולעתים נאמה בהן, והשתתפה כמרצה בכמה וכמה כנסים הנוגעים לזכותם של היהודים על יהודה ושומרון, שהאחרון שבהם היה ממש לא מזמן בחברון. מהמפגש איתה הרווחתי גם כמה מילים על יוני נתניהו, הגיס שנהרג במבצע שחרור החטופים באנטבה שנקרא על שמו, ועל החותן הנערץ, פרופסור בנציון נתניהו, שהלך לעולמו לא מזמן, בגיל מאה ושתיים.
אז כן, הפתיע אותי לשמוע דעות נחרצות בעד ההתיישבות ובעד מוסד המשפחה המסורתי ממישהי שאם הייתי פוגשת ברחוב הייתי חושבת שתאמר דברים הפוכים. "יש הרבה שחושבים כמוני, אבל לא מעזים לבטא זאת", היא מעידה. נתניהו היא משפטנית בהכשרתה, ובמשך שנים לימדה משפט פלילי בכמה מכללות. בנוסף לכך יש לה תואר בביולוגיה. לפני ארבע שנים נטשה את עיסוקיה והתמסרה להקמת שבועון האינטרנט 'מראה', ועריכת התוכן באתר היא עיסוקה העיקרי היום. נתניהו נשואה לעידו, שהוא רופא וגם סופר, ויש להם שני ילדים בוגרים.
אז מה מניע אישה חילונית ("חופשית" כהגדרתה) להיות פעילה בנושאים הקשורים לזכותו של עם ישראל על ארצו, לפתוח ברשת מגזין המגדיר את עצמו כ"בלתי תקין פוליטית" (לא פוליטקלי קורקט, בלעז) ולצאת חוצץ נגד דברים שנחשבים לפרות קדושות, כמו הפמיניזם, למשל?
לא פוליטיקלי קורקט
"גדלתי בבית פטריוטי לא דתי", מספרת דפנה, נכדתו של ד"ר אמיל שמורק, שהיה חבר מטעם המפלגה הציונית בפרלמנט הפולני. לאחר עלייתו ארצה שימש כמבקר הסוכנות, עד שגזבר הסוכנות לוי אשכול הראה לו את הדלת החוצה בעקבות פרשת שחיתות ששמורק חשף. "אחרי מלחמת ששת הימים אימא שלי הצטרפה לתנועה למען ארץ ישראל השלמה, ומאז הייתה בבית מודעות פוליטית מאוד חזקה. היא חשבה שזה מאוד חשוב שיהודה ושומרון יישארו אצלנו. בתור ילדה זה היה נראה לי הזוי לחשוב אחרת".
דפנה הייתה בת שלוש עשרה כשפרצה מלחמת ששת הימים, והיא זוכרת את הימים ההם, את רסיס הפגז שנכנס למטבח ביתם שבשכונת בקעה הירושלמית, את הביקורים בכל המקומות ששוחררו, והיא זוכרת גם איך ירדנו מהר הבית והסתפקנו בכותל המערבי. "זה כאילו הגעת לגאולה ואתה חוזר לגלות", היא אומרת היום.
הקשר של דפנה להתיישבות התחיל כבר אז. אִמה, שהייתה מיודדת עם מפקד אזור בית ג'אלה, סייעה לקבוצת המתנחלים הראשונה לקבל את מלון פארק בחברון כדי לחגוג בו את הפסח בשנת תשכ"ח, מה שהוביל לאחר מכן להתיישבות ברחבי יהודה ושומרון. כילדה עמדה דפנה בדוכני החתמה של 'התנועה למען ארץ ישראל השלמה', תנועה של אנשי רוח בעיקר שפעלה לכך שהאזורים ששוחררו במלחמה יישארו בידי ישראל.
בגיל עשרים היא נישאה לעידו, אותו הכירה בצבא, והספיקה להכיר את אחיו הבכור של עידו, יוני נתניהו. "כל מי שהכיר את יוני ידע שהוא משכמו ומעלה", היא מספרת, "זה לא מצב של אחרי מות קדושים אמור. ממש לא. כשנפגשת איתו ידעת שזה אדם יחיד סגולה, עם יכולות נדירות. עם ישראל הפסיד מנהיג גדול". נתניהו ממליצה לכולם להחזיק בבית את הספר 'מכתבי יוני'. "אני ממליצה לחנך את הילדים על זה. אנשים שמרו את המכתבים שלו כי המכתבים היו מיוחדים. בתחילת הספר יש שיר שכתב אלישע ברמאיר, חבר ילדות של יוני, שאותו הוא מסיים במילים: "יוני - כל היפה שאין בנו, יוני - נצח ישראל'. הידיעה שיוני נועד לגדולות רק העצימה את תחושת האובדן".
לאחר נישואיה לעידו החלה דפנה ללמוד משפטים ועידו למד רפואה. כשנולדו הילדים היא נשארה איתם בבית עד שהגדולה הלכה לכיתה א'. סבא וסבתא נתניהו מילאו תפקיד מרכזי בילדותם של ילדיהם של עדו ודפנה. כך למשל סבתא צילה דאגה להתקין חישוק כדורסל בחצר ביתם כשהבינה שהנכד "שרוף" על הספורט הזה, ואילו הנכדה חשבה שזה רק טבעי שסבא ילמד אותה תנ"ך. פרופ' בנציון נתניהו בשום אופן לא היה יכול להבין איך כיום מתירים להכניס ספר תנ"ך לבחינות הבגרות, וסיפר שבסמינר דוד ילין בירושלים שבו למד היה על התלמידים לדעת בעל פה את כל הפרקים לבחינה. אפילו הכלבות של המשפחה חשבו שביתם של סבא וסבתא הוא מקום נהדר, ולא פעם היו עדו ודפנה מקבלים טלפון שהודיע להם שהכלבה שוב הגיעה לשם בכוחות עצמה.
לאורך השנים הפריעה לה מאוד העובדה שהתקשורת בישראל לא מייצגת את רוב העם. "למעשה הבמה בשיח הציבורי הישראלי נמצאת בידי מיעוט קטן מאוד, שלא נותן דריסת רגל לרוב הגדול של הציבור להשמיע את דעותיו", היא אומרת, "לציבור הדתי היו כלי תקשורת, כמו ערוץ 7, אבל לציבור הציוני הלא דתי לא הייתה שום במה ציבורית. כלי התקשורת הממלכתיים לא ייצגו אותם. היה לי ברור שצריך לעשות משהו בעניין, אבל זה היה בלתי אפשרי כיוון שזה הצריך המון המון כסף".
המשהו הזה שצריך לעשות התאפשר עם מהפכת האינטרנט. נתניהו, בעזרת אנשים נוספים, הקימה את המגזין 'מראה', הנותן במה למאמרים אשר דנים בנושאים שונים העולים על הפרק בחברה הישראלית, מפוליטיקה עולמית, דרך פוליטיקה מקומית, כלכלה, חינוך ואפילו השפה העברית, כאשר הדיון הוא מזווית שונה מזו שמפמפמים כלי התקשורת הגדולים. אפשר למשל לקרוא במגזין מאמרים שמתנגדים לצדק החברתי נוסח שדרות רוטשילד תשע"א, או מאמרים הקוראים להפריט באופן מבוקר את החינוך הממלכתי. כמו כן אפשר לקרוא שם ביקורת ספרות שלא מזדרזת לסגוד לכל ספר פוסט ציוני אלא להיפך. "אדם נפגש ביום שישי בערב עם חברים ליד השולחן", היא מסבירה, "והם מתחילים לדבר. אם הם קוראים רק את עיתון 'הארץ', אז הם מדקלמים את גדעון לוי. ואם הם קוראים משהו אחר אז יש גם משהו אחר להגיד. השמאל כל השנים עבד. היו לו עיתונים, היה מועדון צוותא עם דיונים והרצאות, היו הוצאות ספרים, הם דאגו לפרסם חלק גדול מהספרות הפוסט-ציונית. הם השקיעו והצליחו להשפיע. אם כי אני חושבת שביחס למאמץ שהשקיעו ההצלחה שלהם מעטה, מכיוון שמה שהם אומרים מנוגד למציאות. יחד עם זאת, יש להם השפעה רבה ברמה התודעתית. כי למרות שרוב העם לא שמאלני, לא רק שאין לו כלים לענות לטיעונים שהשמאל מעלה, אלא שהוא משתמש במטבעות לשון ובמושגים שהטמיע השמאל להכוונת השיח הציבורי".
משקיפה על הר הבית
"למשל השלום", היא אומרת, "זה הפך להיות יעד, כמו המשיח. מה, אתה לא רוצה שלום? זו השאלה הכי נוראה שאפשר לשאול מישהו. זה בערך כמו להגיד שאתה לא רוצה מדינה. וכולם שבויים בשיח הזה. או מושגים כמו 'הכיבוש משחית', 'הפלסטינאים' ו'אם לא יהיה תהליך שלום - תפרוץ מלחמה'. אלו מילים שהפכו להיות חלק מהשיח ומנתבים אותו לכיוון מסוים". מאמר שכתבה בעניין זה ב'מראה' נושא את הכותרת "מילים יכולות להרוג (את המחשבה)". האתר זוכה לכששת אלפים כניסות בחודש, והמאמרים שבו מתפרסמים לעתים גם באתרים נוספים.
את החשיבות העיקרית לקיומו של האתר רואה נתניהו בכך שהנושאים שעולים בו עולים לאחר מכן לא פעם גם בכלי התקשורת האחרים. "אם דיון בכלי התקשורת נעשה אך ורק על ידי קבוצה מסוימת, זהה בדעות ובמחשבות שלה", אומרת נתינהו, "למשל, אם כל הקבוצה הזו בעד 'צדק חלוקתי' וכל קפיטליזם הוא חזירי, אז לא יכול להיות שיהיה דיון אמיתי בנושא הזה. אנחנו חיים כל הזמן על גבול הקיום, ולא יכולים להרשות לעצמנו דיון עקר כזה".
דוגמה לזווית חדשה בדיון כזה היא מספקת בעניין הפערים בחברה: "מדברים על הפערים הגדולים בין העשירים לעניים, כאילו זה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות. מי החליט שזה הכי גרוע? זה יותר גרוע מרעב? יש בכלכלה הרבה דברים, מי אמר שזה הכי נורא? למה שוויון בהכנסה הוא הכי צודק? אם מישהו עובד קשה, הרבה שעות, הוא צריך לקבל כמו זה שעובד קצת? את היית נותנת אותו ציון בבית הספר לתלמיד שלומד ויודע ולתלמיד שלא יודע? ואם הייתי אומרת לך שיש פער ציונים איום בכיתה, יש כאלה שמקבלים עשר וכאלה שמקבלים ארבע, היית אומרת לי שזה לא צודק? שאת דורשת צדק חלוקתי? אבל בשיח הקיים כל הזמן מדברים על שוויון, בלי להבין בכלל מה זה באמת אומר".
גברים וחיתולים
השוויון המדומה עולה בדבריה של נתניהו גם כשהיא מזכירה את הפמיניזם: "היום בארץ פמיניזם זה לא מאבק על שוויון", היא אומרת, "זו תפיסת עולם. אני בעד שוויון במקומות שגברים ונשים שווים, ובמקום שהם לא שווים - צריך להתייחס לשוני. אבל יש מאפיין עיקרי לתנועות הפמיניסטיות אצלנו וזה שהן כמעט כולן שמאל קיצוני. למשל תנועת 'פרופיל חדש', מה לזה ולנשים? ומה הקשר בין ארבע אמהות לבין לבנון? הגברים כן מוכנים שהילדים שלהם ייהרגו? למה למשל שהארגונים הפמיניסטיים האלה לא יעזרו לנשים לבטל את המנהג של רצח על רקע חילול כבוד המשפחה? עוד ועוד ארגונים פמיניסטיים שמים להם כיעד את ביטול הכיבוש, צדק חלוקתי ועוד דברים כאלה שהם מילות קוד לאג'נדה שמאלית. אני חושבת שהעולם המודרני מחייב הסתכלות אחרת על חיינו כנשים. האישה צריכה או רוצה לצאת לעבודה, והגברים היום עורכים קניות או מחתלים, וזה לא מוכרח ללכת יחד עם התפיסה שהכיבוש משחית".