הרב יוסי שרם
הרב יוסי שרםדניאל רצבי

לפני עשור וחצי זה עדיין היה יישוב שנתקלים בו רק כשעוברים מכביש גהה צפון לגהה דרום.

היום, נדמה שכל הציונות הדתית לוטשת עין לעבר המקום הקטן הזה, שהפך בינתיים לעיר. גם מי שאינם מצטרפים לגל ההגירה הפתאומי לגבעת שמואל, עוקבים אחרי מה שמתרחש שם ומשקף חלק מהתהליכים שעוברת הציונות הדתית.

על אחת מההתרחשויות האלה – הקמת בית מדרש קהילתי שמתעתד להפוך לישיבת הסדר חדשה – חתומים הרב יוסי שרם ורעייתו גילה. הם מדברים בענווה ומתנהלים בפשטות, אבל תחת שרביטם הולך וגדל מפעל שלם של תורה וחינוך.

דמעות במשאית המובילים

המסע של הרב יוסי שרם (48) החל קרוב לנקודה שבה הוא נמצא עכשיו, בבני ברק. לא רק על המפה צמודה בני ברק לגבעת שמואל, אלא גם מבחינת הנוף האנושי – הקהילה הדתית-לאומית בבני ברק הייתה אז אחת הקהילות המשגשגות באזור המרכז. עם השנים, רבים מתוכה עזבו את העיר ועברו את הגשר לכיוון גבעת שמואל.

כשהיה בן 16 עברה משפחתו של הרב שרם לשערי תקווה. "מבני ברק, שהציבור הדתי-לאומי בה היה אז בשיאו, עברתי ליישוב חדש ומעורב. זה היה מכונן מבחינתי, הן מבחינת ההתיישבות והן מבחינת האינטגרציה בין האוכלוסיות השונות".

בכיתה ז' התרחש המפגש הראשון של הרב שרם עם גבעת שמואל, כשנשלח ללמוד במכינה לישיבות בני עקיבא. משם עבר לישיבה לצעירים בירושלים. את לימודיו הוא הפסיק בגיל 16, ועבר לישיבה הגבוהה הסמוכה, מרכז הרב. "להורים זה היה קשה, אבל בתור פיצוי הבטחתי להם שאעשה סמיכה לרבנות". הרב שרם עמד בהבטחתו, וכבר בגיל 22 – גיל שבו רוב הנבחנים לרבנות במקרה הטוב מתחילים ללמוד הלכה – הוא סיים את המבחנים והוסמך לרבנות.

גם הרבנית גילה (48) החלה את מסלול חייה באזור המרכז, אם כי צפונית יותר, בנתניה. בנעוריה למדה באולפנת כפר פינס. "אלו היו השנים המשמעותיות בחיי", היא אומרת. דרכיהם של השניים נפגשו בירושלים, שם גילה למדה הוראה. לאחר מכן הם עברו לבית-אל, הרב יוסי למד בישיבה המקומית ורעייתו המשיכה בתחום החינוך. "הישיבה הייתה אז בשלביה הראשונים", אומר הרב יוסי, "גרנו ליד הרב זלמן מלמד, היינו שכנים של אולפן ערוץ 7 שהוקם אז".

הרבנית גילה: "ראינו חיים של יצירה תורנית מימיננו ומשמאלנו, וזה השפיע עלינו מאוד כזוג צעיר. הנחישות, האחריות על עם ישראל. בבית-אל נפגשתי גם עם נשים חשובות וגדולות, נשות תלמידי חכמים. העזתי ליצור קשר ולהתייעץ איתן הרבה בענייני חינוך, וזה היה משמעותי מאוד בשבילי".

שנים אחדות לאחר מכן פנה אל הרב שרם הרב צבי קוסטינר, סיפר לו על הישיבה שעומדת לקום בדימונה והציע לו להצטרף בתור ר"מ. הוא נענה להצעה, והתחיל לכהן כר"מ בגיל 26 בלבד. זה היה המעבר החד הראשון של משפחת שרם: מבית-אל, יישוב בעל אווירה תורנית דומיננטית, לעיר הדרומית שאת האווירה בה עדיין לא הכירו.

הקמת ישיבת 'מדברה כעדן', במשכנה הראשון, הייתה חלק מתנופת עשייה תורנית בדימונה, בהובלת הרב דוד תורג'מן. "היינו מאוד פעילים שם", אומרת הרבנית גילה, "שותפים בהקמה ובארגון של המוסדות, גנים, בתי ספר".

בזמן שבעלה נכנס לתפקיד ר"מ, נכנסה הרבנית גילה לתפקיד לא פחות רציני, ואף קשה ומאתגר יותר – היא נטלה על כתפיה את הקמת האולפנה במקום. "זו הייתה האולפנה הכמעט ראשונה באזור", היא מספרת, "רק אחריה הוקמו אולפנות אחרות. זה לא היה קל. כשנפגשנו עם ההורים, הם שאלו אותי מה זה בכלל אולפנה. היה צריך להעביר לשם אווירה של אולפנה, אורח חיים של אולפנה, להביא מדריכות שייצגו את זה".

התחנה הבאה במסלול הייתה קרובה יחסית – מצפה רמון, לשם עברה ישיבת 'מדברה כעדן'. אולם לאחר מכן נדרשה משפחת שרם פעם נוספת למפנה חד, בחזרה לאזור חיוג 03. שוב הייתה זו ישיבה בראשית דרכה שקראה לרב שרם להצטרף לשורותיה, והפעם ברמת גן. אמנם אופיו של הרב שרם לא בדיוק תואם את האופי החסידי הרמת-גני, אבל זה בדיוק מה שחיפש ראש הישיבה, הרב יהושע שפירא – ר"מ שיאזן קצת את הכף, ויעניק לישיבה את הממד הלמדני הקלאסי.

הרב יוסי וגילה שרם
הרב יוסי וגילה שרםדניאל רצבי

איך היה לחזור למרכז, הפעם כמשפחה?

הרבנית גילה: "היינו כבר עם שישה ילדים, הקטן בן שנה והגדולים מתבגרים. זה לא היה פשוט, הם לא ממש התלהבו מחיים של עיר. הם גדלו עם הילדים מהמשפחות בדימונה, שאיתן עברנו למצפה רמון, וזה היה גם שינוי מהאווירה השקטה והפסטורלית שביישובים הקטנים. גם לא היו חברים בני גילם".

אחרי המעבר לרמת גן עלה על הפרק עוד מעבר, כשלרבנית גילה הוצע תפקיד בכיר באולפנת כפר פינס. הרעיון עלה כשמשפחת שרם ביקרה בכפר פינס במסגרת שבת של מדרשת אביב, שבה לימדה הרבנית גילה. ביקור קצר אצל ראש האולפנה שלה לשעבר, הרב יורם צוהר, הוליד את התחנה הבאה בקורות חייה. "הייתי גאה מאוד שאני מגיעה לשם עם תלמידות שלי, שאני מלמדת במדרשה, אבל הוא גער בי. הוא אמר לי שזאת לא חוכמה לעבוד עם אלו שבחרו ללמוד במדרשה. צריך לעבוד עם הנוער, כדי שאחר כך יגיע למקומות כאלה. היום אני מבינה עד כמה משמעותית העבודה עם הגיל הזה, בשלב של עיצוב האישיות וקבלת ההחלטות".

כמה ימים אחרי אותה שבת, פנה הרב צוהר לרבנית גילה והציע לה מפורשות להיות המנהלת החינוכית של האולפנה. הרעיון להחליף שוב את אזור המגורים נפסל הפעם בידי משפחת שרם. הם החליטו לא לנדוד עוד, ומאז הרבנית נוסעת כל יום במשך שלושת רבעי שעה לכפר פינס.

איך צלחתם את כל המעברים הללו?

הרבנית גילה: "מה שהקל עליי בכל המעברים הוא תחושת השליחות. אני זוכרת את עצמי במעבר מבית-אל לדימונה, במכונית, מאחורי המשאית של המובילים, עם דמעות. עברנו ממקום שכל כך הצמיח אותנו למקום לא ידוע, אבל תחושת השליחות נתנה לנו את הכוח. אותו דבר היה גם במעבר לעיר".

הרב יוסי: "בכל מקום שגרנו, אנחנו יכולים להגיד מה הרווחנו משם. אם זה בית-אל עם האווירה המיוחדת של יישוב תורני, אם זה דימונה עם החום האנושי והקשר הבלתי אמצעי, במצפה רמון – החיים הפסטורליים בטבע, ברמת גן – האווירה השמחה של הישיבה והאוכלוסייה המיוחדת של רמת עמידר, וגם עכשיו בגבעת שמואל אנחנו נפגשים עם אנשים מדהימים".

"התורה היא לא פלסטר"

את השלב הבא לא יזם ראש ישיבה או אולפנה. קבוצת תושבים מגבעת שמואל, הנושקת לרמת גן, פנתה אל הרב שרם עם הרעיון לייסד בית מדרש.

"גבעת שמואל אמנם מלאה באנשים חכמים ובשיעורי תורה", אומר הרב יוסי, "אבל התושבים הרגישו חוסר במקום תורה שיהווה מרכז לכל האנשים שרוצים ללמוד. בשלב הראשון חיפשתי אנשים אחרים שיעשו את זה, אבל אחרי שכמה ניסיונות עלו בתוהו, ולאור הדרכת רבותיי, לקחתי את המשימה על עצמי".

הפעם הרב שרם לא הצטרף לישיבה בשנותיה הראשונות, אלא נכנס למצב מסובך יותר – ישיבה שעדיין לא קמה. "לא פשוט לאסוף אברכים כשעדיין אין לך כלום, אפילו לא מקום. היו מגיעים אלינו חבר'ה שהתעניינו, והיינו לוקחים אותם באוטו לסיבוב לראות את גבעת שמואל".

במשך כמה חודשים קשה היה לדעת אם בית המדרש ייפתח בשנה הבאה. מקום בשבילו אמנם הוקצה – בתוך בית הכנסת 'אברהם יגל' שבפאתי הגבעה – אבל לא היה ברור מי יאייש אותו. "עד הקיץ אף אחד לא קיבל החלטה", מספר הרב יוסי, "כל אחד אמר שאם אחרים יצטרפו, גם הוא יצטרף. הושבנו את כולם בסלון שלנו, אמרנו להם שכך אי אפשר לזוז לשום מקום, וצריך לקבל החלטה ולקפוץ למים ביחד".

הרב שרם ותלמידיו לא התקבלו רק בתרועות נלהבות. מלבד אלה שקיבלו אותם בשמחה, היו שטענו כי מדובר בפלישה מבחוץ, שעשויה להטות את האופי של הקהילה המקומית לכיוון תורני יותר ולאג'נדה מסוימת מאוד – זרם "ישיבות הקו". אחרים חשו פגיעה בכך שבאים "לחזק" אותם מבחינה תורנית, או סתם התייחסו לפרויקט כמיותר, מפני שגבעת שמואל כבר רוויה במסגרות תורניות.

אז למה באמת הגעתם?

הרבנית גילה: "המוטו שלנו הוא ששמים את התורה במרכז. היא העוגן. הרבה שיעורים פזורים בגבעת שמואל, אבל כשמשהו משמעותי בעיניך – צריך להיות לו מקום קבוע. זה המקום שבו אתה לומד, וזה המקום שאליו אתה מגיע עם הילד".

הרב יוסי: "לא מזמן הייתי צריך איזשהו ספר בחמש בבוקר. רציתי ללכת לבית המדרש, והייתי בטוח שיהיה סגור. הופתעתי לראות שם אור, ושני חיילים תושבי המקום לומדים גמרא בפלפול. בשש הם כבר צריכים לצאת, אז הם קבעו ללמוד בבית המדרש לפני כן. בית המדרש הוא מקום שבו כל אחד יכול ללמוד בכל שעה אפשרית. זה החידוש – שלתורה לא יהיה רק מקום מרכזי בלב של כל אחד, אלא שיהיה לה גם מקום פיזי, שכל אחד משתתף בו לפי ההתאמה האישית אליו".

ועדיין, לא עדיף להפנות את האנרגיות למקומות בוערים יותר?

הרב יוסי: "יש בציבור הדתי-לאומי התניה כזאת שהקמת מקום תורה צריכה להיות במקום שומם, פיזית או רוחנית. אבל התורה היא חלק מהנורמליות של החיים. דווקא עיר כמו גבעת שמואל, שהיא מבוססת הן מבחינה רוחנית והן מבחינה כלכלית, מזקיקה שיהיה בלבה בית מדרש. התורה היא לא רק פלסטר, היא חיינו. לא צריך לחפש צרה כדי להקים ישיבה".

לא עדיף שרבנים מתוך גבעת שמואל ידאגו לזה?

הרב יוסי: "בכל שנה מגיעות מאות משפחות חדשות לגבעת שמואל, כך שאנחנו לא מרגישים שונים. אנשי גבעת שמואל הם בשר מבשרנו, אין כאן קבוצה אחרת, זו חשיבה פשטנית ושטחית שאין קשר בינה ובין המציאות. אני גדלתי בבית כמו רוב הבתים בגבעת שמואל, הילדים שלנו לומדים במוסדות החינוך פה, מתחנכים בתנועות הנוער פה, אנחנו ממש לא קבוצת חוץ. דווקא אנשים שפעם לא התביישו לומר שהם לא רוצים אותנו פה, הם החברים הכי טובים שלנו היום. הם גילו שאנחנו לא מה שהם חשבו, אלא משהו הרבה יותר נורמלי ובריא".

אבל לא כולם הפכו לחברים שלכם.

הרב יוסי: "עדיין יש אנשים עם ראייה שונה משלנו, והם מאתגרים אותנו. זה לא קשור דווקא לגבעת שמואל, אלא בכלל בחיים: אדם לא הולך במדבר, הוא תמיד פוגש בדרכו אנשים, והם לא חושבים כמותו. הגישה השטחית אומרת שאני כמובן צודק ואתה טועה, אבל הגישה שאני למדתי היא שהאמת אינה נמצאת במקום אחד, כולם מפרים זה את זה ויוצרים את התשלובת".

הרבנית גילה: "ולפעמים אי אפשר לשלב, וגם זה חלק מהחיים".

הרב יוסי: "זה אחד מהיתרונות של עיר ביחס ליישוב. ביישוב יש בית כנסת אחד, ולכן תמיד יש סביבו דיונים, איך לעשות כל דבר. במקום גדול, המרווח מאפשר לכל אחד לבחור עם מי להתקשר ובאיזו פרופורציה. אני חושב שזו אחת הסיבות להצלחה של בית המדרש. מאותה סיבה אני גם חושב שטוב לגדל ילדים בגבעת שמואל, יש מגוון אפשרויות והם יכולים לבחור את הדרך שלהם".

אתם משתפים פעולה עם המסגרות התורניות שכבר קיימות בעיר?

"אנחנו מעוניינים בשיתוף פעולה עם כולם. שיעורים בדף היומי, למשל, מעבירים רבנים מהמקום. אנחנו גם עובדים עם הממסד התורני הקיים. לפני שהגעתי לגבעת שמואל ניגשתי לר' אברום שפירא, ביקשתי עצות, ואחד הדברים שהיו חשובים לו מאוד הוא קשר עם הרבנים הראשיים. אנחנו רואים את עצמנו תחת פיקודם, ובאופן כללי חותרים לשיתוף פעולה כמה שאפשר, מתוך שלום ואהבה".

בית המדרש הקהילתי מפעיל היום מגוון מסלולי לימוד, שיעורים ופעילויות לציבור הדתי: חברותות, אבות ובנים, לימוד בוקר, דף יומי, בית מדרש לנוער, ערבי נשים ועוד, ומאות לומדים משתתפים במיזמים השונים. כל זאת מלבד אפשרות הלימוד העצמי שפתוחה לכל אחד. מעבר לפעילות מתנהל גם קשר אישי, שכולל בין השאר ייעוץ וליווי בענייני חינוך וזוגיות.

מה עם פעילות בתחומים אחרים, עם ציבורים אחרים? עשייה חברתית, למשל?

הרב יוסי: "כשהתלבטנו בין בתי הכנסת שהציעו לארח אותנו, הרבה אנשים מגבעת שמואל התנגדו לבית הכנסת שנבחר לבסוף, כי הוא סמוך לשיכון גיורא. איך אפשר לחצות אותו בלי לקבל מכות? היום זה נשמע מצחיק, כי אתה מסתובב בשיכון ורואה המון זוגות צעירים, סטודנטים, בני"שים. היום זו שכונה מבוקשת לזוגות צעירים, וכל דירה שמוצעת להשכרה שם מיד נחטפת. הזוגות שלנו הגיעו לשם כי הדירות היו זולות יחסית, אבל בדיעבד זה התברר כפרויקט שיקום שכונות שלא היה כמוהו בגבעת שמואל".

למה זה קרה רק בדיעבד? אתם לא יוזמים דברים כאלה לכתחילה?

הרב יוסי: "אנחנו מאמינים בבית המדרש שדברים מתפתחים בטבעיות. לא באנו לגיורא עם שלטים שאנחנו באים לתקן את השכונה, אלא פשוט באנו לגור. אנשים מאותה קבוצה שפנתה אלינו, שאלו אותנו מה תהיה הפעילות שלנו. הם היו לחוצים שלכל אחד תהיה מחויבות, באופן מיידי. אמרתי שאני לא מאמין בזה, זה מאוד חיצוני. עם הזמן כל אחד זיהה את הכישורים שלו ואת הצרכים במקום, ומתוך כך זיהה במה הוא יכול לתרום. כך דברים צומחים בצורה טובה יותר ויציבה יותר".

שיטות הראשונים בשורה וחצי

על אף הסטיגמות שהתפתחו בשנים האחרונות על תושבי גבעת שמואל, לבני הזוג שרם יש רק מילים טובות להגיד עליהם. "פעם פגשתי ברחוב זוג", מספרת הרבנית, "שהבעל לומד דף יומי אצל בעלי, והוא אמר לי תודה רבה. אמרתי לו: בעלי שקוע בלימוד, אבל אני מתרגשת דווקא מאנשי מעשה שבוחרים לפתוח את היום שלהם בלימוד, שמפנים זמן מתוך אחריות על עולם התורה שלהם. אמרתי לו שאם כבר הוא אומר תודה למישהו, שיגיד תודה לאשתו".

הרב יוסי: "אני מעביר כל בוקר דף יומי בבית הכנסת 'היכל רחמים'. אני קשור לאנשים האלה אישית, החיוכים שלהם הם החיוכים הראשונים שאני רואה בבוקר, והם מלווים אותי כל היום. אף על פי שהשיעור מסתיים בשבע בדיוק – הכול מתוקתק בגבעת שמואל – ורגע לאחר מכן כל אחד רץ לדרכו, אין זמן לדיבורים. זו חבורה אינטליגנטית, מלומדת, ולכן הדרישות שלהם בלימוד הגמרא מאתגרות. כשאני מעביר שיעור אני יודע שהגמרא צריכה להיות מוסברת, אני רואה מול פניי את המבט המעמיק והתובעני שלהם, וזה מוציא ממני הסברים יותר מדויקים וחדים. בחצי שעה אתה צריך להסביר שיטות ראשונים בשורה וחצי, כי בלי הסברים אנשים לא יקנו את זה".

כדוגמה לתרומה של אנשי עולם החול לבית המדרש, הרב שרם מציין את הספרים שבית המדרש הוציא לאור – סיכומי השיעורים שמעביר במקום הרב מרדכי שטרנברג, ראש ישיבת הר המור, במסכת הנלמדת בעיון. אף ששיעוריו של הרב שטרנברג הועברו כבר בפני המוני תלמידים, רק בגבעת שמואל הם הפכו לספרים (גילוי נאות: לכותב היה חלק בעריכת אחד מהם). "ההצלחה נובעת מהקשר עם אנשי מעשה. כשהציעו לנו את הרעיון אמרנו שזה בלתי אפשרי, ואז ישבו איתנו אנשים מפה, והראו לנו על הנייר איך עובדים. באנו לאברכים עם הרעיון, וגם הם אמרו שזה בלתי אפשרי, אבל בזכות אלה שהכניסו אותנו לתוכנית עבודה מסודרת – זה הצליח. זה מראה איך החיבור המדהים של אנשי בית המדרש עם אנשי מעשה, שהם בעצמם באים ללמוד אצלנו, הוא חיבור שיוצר הפרייה".

איזה סוג של אנשים מגיע לפעילות שלכם?

הרבנית גילה: "אי אפשר לאפיין. בפעם הראשונה שעשינו ערב נשים, בעלי שאל אותי מי באה ולא הצלחתי לענות לו. היו מכל הסוגים, צעירות, מבוגרות, אפילו סבתות".

הרב יוסי: "אמר לי אחד מתלמידי החכמים בגבעת שמואל, שהוא נקלע פעם לבית המדרש בעשר בלילה והתפלא לראות שם מישהו שבחיים הוא לא היה חושב לראות אותו שם. בבית המדרש אין מחיצות, אין מגזרים ותת-מגזרים, הוא שייך לכולם. אנשי אקדמיה בכירים, אנשי עסקים, גם ראש העיר מגיע לדף היומי.

"אגב, לפעמים מגיעים חבר'ה בודדים מבני ברק. הם פותחים ספרים שאי אפשר להשיג אצלם, והם גם אומרים שיש תסיסה ולהט שנמצאים רק בציבור שלנו. אני חושב שזה מפני שבציבור שלנו הלימוד בא ממקום בוחר יותר. אני לא מזלזל בלימוד של בני ברק, אבל בעיניהם יש אצלנו דבקות מיוחדת, שמחה ורצון ללמוד".

היעד: ישיבת הסדר חדשה

בימים אלו נמצא בית המדרש בגבעת שמואל בתהליכי התרחבות. אחרי שעזבו את בית הכנסת שבו התארחו ועברו למשכן משלהם, היעד הבא הוא להפוך בשנה הבאה לישיבת הסדר. "מה שהצליח בפורמט הקיים, נגד כל הפחדים וההפחדות, יכפיל וישלש את עצמו בישיבה", מסביר הרב יוסי.

למה להכפיל ולשלש, מה לא מספיק במצב הנוכחי?

הרב יוסי: "מבחינת חברותות עם אנשים מהעיר, למשל, הגענו לתקרה מסוימת, קשה להיענות לכל התושבים שמבקשים חברותא. כשיהיו פה עוד לומדים ומלמדים, נוכל לשכפל את המיזם פי כמה וכמה. חוץ מזה, מגיע לפה צוות של ר"מים, שמכוון לנערים בגיל של אחרי התיכון. רוב הנוער היום לומד במוסדות בלי פנימייה, שהם מעולים אך נסגרים אחרי הצהריים, ונערים כאלה מוצאים את מקומם בערב בבית המדרש. אחת המשימות שהגדרנו לר"מים של התלמידים הצעירים היא לתת לנוער הזה מענה. יש גם ביקוש לישיבה, יש המון חבר'ה צעירים באזור. למה צריך לנסוע עד קריית שמונה, למה שלא יהיו ישיבות במרכז הארץ?".

הם מוזמנים לבוא לרמת גן, לתל אביב, לפתח תקווה...

"אלה ישיבות נהדרות, אבל הן ישיבות נישה, עם כיוון מסוים, ואין עדיין ישיבה קלאסית שכל אחד יכול למצוא בה את מקומו".

ולישיבה שלכם לא תהיה אוריינטציה מסוימת?

"ההפך. הצלחנו להגיע בבית המדרש לאיזון עדין, שמאפשר למצוא את המשותף והמאחד. כשהגענו לפה היו אנשים שאמרו שאנחנו זרים למקום, שהכיוון שלנו לא מתאים לציבור פה, והפלא ופלא – את בית המדרש פוקדים פרופסורים מבר-אילן ור"מים מישיבות הסדר שונות, וכולם מרגישים כאן טוב. זה אומר שבתורה יש משהו אמיתי, שהוא אותנטי יותר מכל המיתוגים וההגדרות החיצוניות.

"עוד יתרון הוא שהישיבה צומחת במקום לא לעומתי – כשאנשים מהמרכז באים למקום כמו מצפה רמון, הם מגיעים בתודעה של להציל את העולם. אנחנו מגיעים למקום נורמלי, אוכלוסייה תומכת, מקבלת. אנחנו בונים כאן מודל של החיים הישראליים הנורמליים".

מודל החיים הנורמליים, שבמרכזם התורה, הוא החזון הרחב יותר של הרב שרם, מעבר לחזון המקומי של גבעת שמואל. "אדם אינו יכול לשמור כל החיים על קשר עם הישיבה שהוא למד בה. כשיהיו מרכזי תורה במרכז הארץ, במרכז האוכלוסייה הטובה והמבוססת, ואדם יידע שהוא יכול לקפוץ לבית מדרש שהוא מרגיש בו בבית – לדעתי זה אחד הדברים המשמעותיים שיכולים לתת את המשקל הסגולי לקשר אל הקודש".

איך דואגים שזו לא תהיה רק "קפיצה" צדדית, אלא מרכז החיים?

הרב יוסי: "אחד הדברים שתורמים לזה הוא שיש מקום תורה. אם אני לומד בבית הכנסת או בסלון בבית, אז הקציתי לזה זמן. אם יש מקום שהוא לב פועם, אש בוערת מתמדת, אז התודעה היא שהתורה היא משהו קיים ויציב, ואני משתתף בו. וכשאני רואה שם אנשים שיושבים בבית המדרש מהבוקר עד הלילה, אני מגלה שהתורה היא גדולה, רצינית, מאתגרת, עמוקה הרבה יותר מכפי שנראה. הרבה אנשים מכל הארץ אמרו לי שהם מסתכלים על בית המדרש שלנו, ורוצים לראות איך הוא יתפתח, כי זה מודל ייחודי: אוכלוסייה חזקה ואיכותית שבלבה יש בית מדרש".