סיימתי את הקנייה השבועית בסופר הססגוני שאני כל כך אוהבת, ויצאתי עם חשבון של אלפיים וחמש מאות שקלים, פחות או (הרבה) יותר.
זהו סכום מכובד לכל הדעות. לא תגידו שאני קונה מותרות, ואל תחשבו שבתום שבוע מיום הקנייה האחרונה נשאר לי משהו במקרר, או בארון, או בארון השבת שבו מסתתרים ממתקי השבת השווים, או במזווה לשעת חירום. כלום. כמו ארבה הילדים שלי עוברים על המטבח ולא מותירים בו פירורים לנמלים המסכנות שכבר מזמן עזבו אותנו לאנחות.
כשבעלי מגיע לעזור לי להעמיס את הסופר על הרכב, הוא מציץ במגילה הארוכה, או בשמה המקורי חשבונית/קבלה, וכשהוא מוצא את סופה הוא שורק בהתפעלות ומכריז כהרגלו בקודש שאסור לשלוח אותי לעשות קניות. או אז אני משתמשת בתכונה המיוחדת שלנו, הנשים, והופכת את המציאות למשהו אחר ממה שהיא באמת. באמת כשהסתובבתי לבדי בין המדפים, סיננתי לא אחת קריאת מצוקה ואנחת אכזבה על המחירים הגבוהים ועל חוסר ההתחשבות במשפחות מרובות.
באמת התלוננתי על השפע שמבלבל עוברי אורח תמימים שנקלעים לאזור התעשייה השומם ונאלצים להתלבט בין ארבעים סוגי קונפיטורות, מאה סוגי יינות, שמונה מאות סוגי גבינות, אלפי סוגי חטיפים, מיליוני סוגי ממתקים ועוד כמות לא מבוטלת של מוצרים אחרים, שונים ומגוונים להפליא. באמת ייבבתי ליד מדפים עמוסים מוצרי תינוקות בזכרי את הדיכאונות הקלים שתוקפים אותי לאחר הולדת כל אוכל חינם חדש וחמוד.
אבל כשבעלי אחז בידו את המגילה המכונה חשבונית, אני מוצאת את עצמי מקיימת את מצוות ונהפוך הוא: אשר ישלטו הנשים בקניותיהן! והנה אני מהללת ומשבחת את הסופר הטוב ביותר שראתה האנושות מאז ומעולם, מכריזה בקול שרק כאן מתחשבים במשפחות מרובות ביותר, ורק כאן מתבצעים המבצעים השווים ביותר, שרק כאן אין מגוון כל כך רחב ומבלבל ושאפילו מוצרי התינוקות הם הכי משמחים כאן.
כהרגלי אני גם מגזימה מעט ואומרת שהסופר הזה הוא אחד בדורו ושהבעלים שלו הוא ממש סופר‑מן! או סופר‑מענטש, תלוי מאין באת. לאן אתה הולך זה ברור, לשבור תכנית חיסכון כדי לשלם. הנהפוך הוא הזה קורה לי גם כשאני מדברת עם בעלי על הילדים. מה השאלה, ברור שלתועלת כמובן! לתועלת אני בוכה לו כמה הם מרדנים, עצלנים, אגואיסטים חסרי התחשבות, פרזיטים, מפונקים, כפויי טובה ועוד מכל התכונות הטובות שאני מוצאת בהם דבר יום ביומו.
אבל מה? איך שמתקשרת חברה, אני מוצאת את עצמי מספרת בשבחם של בני הנעורים שלי, אלה שאני תמיד מתלוננת בפני בעלי שצריך להקפיא אותם בגיל ההתפגרות ולהפשיר אחרי השבע ברכות האחרון שלהם.
בשבחם?! אני מוצאת את עצמי מספרת איך הגדולה שלי מקפלת כביסה כמו בחנויות הבגדים היוקרתיות בארץ, אולי אפילו בעולם, איך היא אלופת העולם בניקיון יסודי, ואף מוסיפה את הסיפור המוכר איך היא קשקשה עם כמה חברות על השולחן כשהייתה בת ארבע בגן והגננת נתנה לכולן סמרטוטים וביקשה שינקו. ואיך הגננת התפעלה מהבלבוסטע שלי, כיצד היא קרצפה את הקשקוש בַּלַבּוּש עד שלא נותר ממנו זכר בעוד הבנות האחרות העבירו ניגוב לא מחייב ויצאו אל החצר.
ואפילו ששום דבר ממה שאני מספרת לחברתי הוא לא שקר חלילה, כל השיחה הזאת מתרחשת בשעה שהבת שלי, אלופת הניקיון, מכונסת בחדרה עם אוזניות תחובות אל עור התוף שלה ועסוקה בעיקר בלחשוב איך היא מתחמקת מעזרה בבית, ובעצם עושה זאת בפועל.
ונהפוך הוא.
כשאני נאלצת לצאת מהבית לפרנס בבחינת "ממרחק תביא לחמה" אני לא מפסיקה להתלונן כמה קשה להיות אימא במשרה מלאה וגם לצאת לעבוד מחוץ לבית. מי לא שומע ממני שאין לי חשק לנסוע עכשיו לצפון או לדרום, למזרח או למערב? אני לא חוסכת מאף אחד תיאורים קורעי לב כיצד אני נפרדת מבניי הצדיקים שמגיעים כל כך מאוחר ולא רואים את אימא שלהם, איך התינוקת בוכה ובכיה עוד מהדהד באוזניי שעות ארוכות, איך קשה לי כל כך להשאיר את הבית מבולגן ומלוכלך והכול כדי לעזור בפרנסת הבית.
אלא מה? איך שכף רגלי דורכת מחוץ לדלת, אני נושמת אוויר והופכת הכול! מתחשק לי לנסוע הכי רחוק והכי מהר שאפשר. בדרך אני עוצרת לקפה. הפוך, אלא מה. משוחחת בטלפון בנחת בלי שאף אחד ימשוך לי בשמלה או יצרח לי באוזן.
אני נעלמת לכמה שעות ולרוב חוזרת אל בית מסודר ונקי כי הצדיקים הקטנים שלי (הגדולים עם אוזניות) מסדרים ומנקים כי אימא שלהם, המסכנה, יצאה לעבוד.
פורסם בפנימה