אחד הדברים שאני ממש לא מתגעגעת אליהם משנות ההורות הצעירה הוא נושא התחפושות (ואם אתם סקרנים לדעת מה עוד - אספות הורים ומסיבות בית ספר).
הלחץ תמיד היה סביב השאלה לְמה יתחפשו הילדים. כאן צריך להזכיר שלא היו אז תחפושות זולות תוצרת סין, ומי שלא הייתה אשת חיל תופרת לתפארת - לא הייתה בידיה תחפושת. כמובן שלי יש גיסה כזאת, עם ידי זהב, רעיונות משו משו ושעות יצירה רבות בשעות הקטנות של הלילה. ומה לעשות שגם אילו הייתי תופרת מדופלמת, שעות שינה הן משאב הכרחי בשבילי?
כמה מצחיק להיזכר היום בתסכול, בייאוש מעצמי, ברחמים על ילדיי שלא יזכו להיות הכוהן הגדול עם חושן ענקי על החזה, או מרים הנביאה עם התוף, וגם לא שרה באוהל עם החלה והעננים. אז שנוררתי תחפושות מחברה או מדודה, ואיכשהו עברנו את החג בשלום.
ואולם, משנה לשנה הופתעתי מאוד לראות שהאושר והסיפוק מהתחפושת אינם קשורים כלל בהשקעה, ואולי אפילו זה צורך אגואיסטי שלי ולא עניין של הילדים כלל. עם השנים צברתי כמה פריטי לבוש, שמתי את כולם בארגז גדול, ובראש חודש אדר היינו מורידים את הארגז בהתרגשות גדולה וכל ילד בחר לו תחפושת ואפילו יכול היה להחליף במשך החג.
לעולם לא אשכח את השנה שבה בני רפאל זכה במקום הראשון בתחרות תחפושות בבית הספר. הוא התחפש למכשפה, ולשם כך לבש חלוק מגבת ישן, אלתר עוד כמה פריטים והציג על הבמה כך שכולם התגלגלו מצחוק. המורים אמרו שהוא ממש נכנס לדמות.
אז נרגעתי קצת והבנתי שאפשר וכדאי ליהנות ממה שיש, במקום לחפש ולקטר על מה שאין סיכוי שיהיה. משהו השתחרר בי.
לימים, כשהילדים בגרו, התרגשתי לשמוע זיכרונות כמו "איזה כיף היו התחפושות שלנו", "אף פעם לא לחצת עלינו לבחור בתחפושת מסוימת", "איזה כיף שיכולנו להחליף במשך החג תחפושות ולא התקבענו לתחפושת אחת גם לבית ספר וגם לחג", "כמה יצירתיות הייתה בלהיכנס לדמויות", וגם "כמה חבל שהיום יש תחפושות מוכנות שקונים ואנחנו לא יכולים לפנטז עם הילדים על תחפושת".
בקיצור, זה היה בשבילי לימוד חשוב לחיים: לא מה שנראה או נחשב או מרשים הוא תמיד הדבר הנכון.
פורסם ב"פנימה"