"מילואים". סיפור מאת רחלי מושקוביץ

ככה זה מתחיל.

תמיד זה מתחיל עם מעטפה חומה. פעם אחת זה התחיל גם טלפונית, אבל כמעט תמיד זו המעטפה החומה שלא צריך לפתוח כדי לדעת מה היא מבשרת.

והוא? שמח. בטח שהוא שמח. תמיד זה משמח. שבירת שגרה, חופש מהעבודה, מפגש חברים, תמיד הם מתפנקים להם עם איזה על האש שחיתותי, ובכלל תמיד זה כיף לשחק במטווחים, רובים, יריות, אקשנים. להרגיש צעיר באי אלו שנים כאילו לא גדלו לו בינתיים סנטר כפול וכרס של גיל 38. מה זה משנה, יש מדים ורובה, והנה הוא שוב חייל צעיר ורענן.

והילדים? הקטנים מסתובבים בגאווה ומספרים לכל מי שרק מוכן לשמוע שאבא בצבא ויש לו רובה. האמצעית מסתובבת עם פנים מיוסרות של געגועי אינסוף, ומדי פעם שואלת אם אבא גם יביא מתנה לכבוד שהם מתגעגעים אליו כי אבא של שירי תמיד מחלק להם מתנות אחרי מילואים. והגדולים? הגדולים חוגגים. אבא לא בשטח, ובאורח פלא כל הגבולות נמתחים. וזה נכון לכלל הילדים. כולם קצת יותר מטפסים על אימא, ואפילו הקלישאה הבלויה שלי "אתה רוצה שאני אספר לאבא?" כבר לא עושה משהו. האמת שתמיד היא לא ממש עושה משהו, אבל עכשיו בכלל. עם אבא רחוק 76 קילומטר מהבית, גם אם הוא ישמע בטלפון זה כבר לא מפחיד, ובטח לא מה שיגרום ליורש העצר להפסיק להלקות את אחיו.

ועכשיו שוב מעטפה חומה. תמימה כזאת. כאילו אין בפנים גמדון שצוחק עליי "הי הי הי הי, סידרתי לך מילואים על החופש הגדול, נראה אותך מסתדרת עם זה. פחחחח".

הוא אורז תיק, שמח, ואני חורקת שיניים. הוא מנער את המדים מהמדף, ואני עוצמת עיניים. הוא מחפש את כובע הטמבל הפלוגתי שלו, ואני עוברת לחדר אחר. וכשהוא גומר להבריק את הנעליים הצבאיות, אני קצת גומרת לכעוס, וקצת מתחילה להסתנכרן עם מה שמחכה לי.

כמובן, שלפני שהוא יוצא הוא מזכיר לי כמה זה חשוב, הנשיאה בנטל עם כל עם ישראל, ולתרום לצה"ל, ולהיות שותפים בצבא הקודש, ושזה החינוך האמיתי לילדים... ואני מסכימה. לגמרי מסכימה עם הכול. וכשהדלת נסגרת אחריו, אני נשארת עם עוד קצת חינוך כמעט אמיתי לילדים.

***

כמובן שהבוקר הראשון היה נראה נורא. איכשהו כולם הצליחו לקום על צד שמאל. לא עזרה התזכורת שהיום יש להם בקייטנה פעילות ממש מיוחדת עם חיות. הקטנים הפכו את הכרית לצד השני, האמצעית קמה והכריזה שהיא לא הולכת היום לקייטנה כי היא פוחדת מחיות, ושני הגדולים גיחכו ביניהם על יום החיות המהולל, ואמרו שמקסימום יביאו להם קופסה עם אוגר ואפרוח. צחוקים צחוקים, אבל לי יש עבודה, והם צריכים להתייצב בקייטנה עם רצון או בלי רצון. ואיפה אבא שלהם שיטפל בהם???

מצחיקה, אני עונה לעצמי ומרימה איזו גרב מהרצפה, גם ככה אבא שלהם אף פעם לא מוציא אותם בבוקר. נכון, אבל עכשיו הוא במילואים, והכול נורא פי כמה. אם הוא רק היה בעבודה נגיד, אולי הכול היה רגוע יותר.

יממות רודפות יממות, ואני מאבדת צורה. שדה הקרב זה לא במילואים, אלא ממש אצלנו, פה בבית. מוצאת את עצמי נגררת לכל ויכוח אפשרי, עונה את התשובות האחרונות שהייתי מדמיינת שאענה, ועושה כל דבר שמכניס אותי ואותם עמוק יותר לפלונטר. זה הכול בגלל המילואים, אני יודעת. מה מצופה מאישה שמתמודדת לבד עם חמישה ילדים, עבודה תובענית, חופש גדול, והופ, גם מילואים?! מישהו בצה"ל שם לב לתאריך? הבין את המשמעות שלו כלפי ילדי ישראל?

יום ארוך בעבודה - הם נשלחים אחרי הקייטנה לחברים, יום ארוך בעבודה 2 - אני מבקשת להשתחרר מוקדם, יום ארוך בעבודה 3 - מודיעה להם שהם פשוט יסתדרו בבית לבד עד שאגיע (לא סופרת את כמות הטלפונים הבוכיים שקיבלתי, והם לא יכולים להתקשר לאבא, כי אין שם קליטה), יום ארוך 4 - לוקחת יום חופש אחרון שנשאר לי במכסה. זהו, נשארו רק שני ימי מחלה עד סוף השנה. אבל למי בכלל מותר להיות חולה?

לא משתלטת על ערימות הכלים מאתמול, אין בגדים נקיים בארונות כי לא מספיקה לקפל את מה שבקושי הספקתי לכבס. חוזרת מותשת כדי להעיף אותם לארוחת ערב, מקלחת ולמיטות, עד שקורסת בעצמי.

***

תם שבוע. שבת ראשונה של המילואים. מסרבת בעדינות להזמנה של ההורים, רוצה את הבית. לישון במיטה שלי עד הצהריים, אם היה אפשר. למלא קופסאות ריקות ומרוקנות של כוח, סבלנות ואמפתיה. מרגישה כמו דחליל חלול שהתחפש לעצמי.

שבת בצהריים. מפקירה את הזירה המרכזית לטובת הסתגרות בחדר. "אני הולכת לנוח", אני מזהירה את הבנדיטים, "ואוי ואבוי אם מישהו יעיר אותי!". סוגרת אחריי את הדלת ויודעת שאני חייבת את הזמן הזה כדי להחזיר לעצמי את השפיות.

משתרעת עם המגזין, כמה עיתוני, ועוד כל מיני עלוני. תכל'ס, אקרא אולי עשירית מכל זה לפני שאצנח עמוק לזרועות השינה. מדפדפת פה, מדפדפת שם, פתאום צדה את עיני תמונה של דפנה מאיר. האישה הזאת שסיפרו עליה כל כך הרבה. שמעתי עליה קצת, גם בטקס יום הזיכרון סיפרו עליה. אני צוללת לתוך המילים, לקטעי הזיכרונות והסיפורים. קווי המתאר של דמותה הולכים ומשתרטטים לאט לאט, מציירים פנים וצורה. היא לא רצתה להיות אימא של כביסה, בישולים וכלים, היא רצתה להיות אימא באמת. היא נכנסה למיטות של הילדים לשחנ"שים מהלב, אפילו שהם לא יירדמו מוקדם לטובת ההשכמה בבוקר. מין אימא שמשתטה עם הילדים, לא מחפשת להנדס אותם לפי המשבצת, אלא חותרת להיכנס להם ללב, לעצב אותו, להיות נוכחת ונושמת שם. כל מה שאני לא.

***

אני מניחה על הבטן את הגיליון פתוח, החולצה שלי נושקת לריאיון עם ילדי מאיר. מתגלגלות בי מילים מהמכתב שדפנה כתבה לחברות, קטעים מתוכו, חלון הצצה לעולם הפלאי שלה.

בס"ד

שלום יפות,

אני שמחה שאתן מציפות את הנושא החשוב הזה של בית קריירה. גם אני עוסקת בו הרבה עכשיו. הבנתי סופית שכל העסק הזה של טיטולים, מקלחות, כביסות אינסופיות, כלים בלי סוף, ניקיון וחוזר חלילה עוד שעה הכול לכלוך וזוהמה וכולם תובעניים - זה כבר לא בשבילי. הספיק לי מזה לכל החיים. אני רוצה עכשיו להיות אימא רוחנית ומכוונת ולא אימא מעשית.

זאת אומרת אימא שמדברת עם הילדים וקוראת להם סיפורים, מקשיבה לבעיות שלהם ומספרת על חוויותיי. מחליפה עצות איתם, ומתבדחת ובוכה איתם. זה כן. השאר לא. ואני לא רוצה להרגיש חנוקה בביתי שלי. אני רוצה לצאת מתי שבא לי ולעשות מה שבא לי כמו שעשיתי בשנים האחרונות. חוץ מזה גיליתי שמלחיץ אותי להיות לבד עם כל הילדים בבית. אני חייבת לידי עוד אדם שנמצא כל הזמן ומשרת את רצונותיי והוראותיי, בהתאם לצורך.

אי לכך, החלטתי וכך אני עושה: שכרתי מנקה שבאה כל יום לשעה לכלים וקיפול כביסה. עדיין יש כלים וכביסה גם בלעדיה. אבל לא הרים.

היא גם מנקה פעם בשבוע את כל הבית. חוץ מזה יש לי נערות שבאות כל יום אחרי צהריים להיות איתי כל הערב. הן עוזרות לי בהכול, מאכילות, רוחצות, מסדרות את הבלגן ועוד. שלוש שעות כל יום.

גם להן אני משלמת, כמובן. כל התענוגות הללו עולים הרבה כסף.

יש לי חברות שמרימות עליי גבה. אין פה ביישוב אף אישה שמרשה לעצמה כזו כמות של סיוע. גם העשירות, ויש פה כמה כאלה, שלא יזיק להן לקחת עזרה, לא לוקחות. הן מצליחות איכשהו לעשות הכול לבד.

אחותי הגדולה החילונית והתל-אביבית אמרה לי לשים על כולם פס אחד ארוך. כי ברור שאני צריכה את כל העזרה הזאת. הרי זה קשה מאוד לגדל שישה ילדים, ועוד שאחד מהם הוא ילד חריג.

תאמינו לי, אם לא היו חילונים בעולם, היה צריך להמציא אותם, רק בשביל שמישהו יכניס אותנו לפרופורציות. (...)

בקיצור, הגעתי לתובנה הזאת שבאמת יש לנשים את התכונה לקחת הכול על עצמן ומדי פעם לקרוס, ולא להבין איך לא קיבלו תמיכה. אני לא מביאה את עצמי אף פעם למצבים האלה. אני קודם כול חושבת על הצרכים שלי ורק אחר כך על הצרכים של שאר העולם.

לפעמים אני מעדנת את זה, אבל זה העיקרון. לקחתי מאוד ברצינות את המשפט אם אין אני לי מי לי.

כל הכתוב לעיל היה יכול להישמע מאוד סוציומטי ומאוד מנצל (את בעלי היקר). אולי זה באמת כך. הדרך היחידה לבחון את זה היא לחשוב הפוך. כלומר לחשוב שאני הגבר וכתבתי את זה, ואז לקרוא את זה כך. לראות אם זה נשמע פתאום שונה.

נכון, תמיד כשיש תקלות אז נתן מתעצבן, כי הן נופלות לרוב עליו. אז אני מהנהנת לו בהבנה וממשיכה בתכניות. חשבתי אפילו להגדיל משרה כדי לנוח קצת יותר...

בכל אופן, אל תדאגו, כי אנחנו נשואים באושר רב ברוך ה', ומקווים להמשיך להיות שמחים וביחד עד 120 שנה.

אני יודעת שכל מה שכתבתי כאן ושיתפתי כאן אינו יכול להוות מודל בשבילכן ברובד המעשי, בעיקר בגלל העניין הכספי, וגם בגלל שלא אצל כולכן יש כרגע ערימת ילדים זערוריים.

גם זה עניין תרבותי להחליט מתי הילד הוא קטנצ'יק ומתי הוא כבר גדול. יש מקומות שבהם ילד בן שלוש הוא תינוק, ואצלנו ביישוב פעוט בן שנתיים שאין לו כבר אח חדש אחד או שניים הוא בודד וגלמוד.

אבל אולי ברובד הרעיוני אתן יכולות לקחת מזה משהו.

לדמיין איך החיים יכולים להיראות אם תקבלו כל מיני החלטות שיורידו מכן משימות.

זה לא קל לשחרר. כי מי יודע לנקות יותר טוב ממני?... ומי הכי טוב לילדים שלכן אם לא אתן?

ואת הכביסות היא מקפלת עקום ומערבבת בין כל הגדלים, והכלים מלוכלכים אחרי שהיא שוטפת, ועוד ועוד...

לשחרר זו מלאכת מחשבת. ממש אמנות. (..)

אני שומעת לפעמים אימהות שילדו בגיל 42‑43 שצריכות ללכת למסיבה בגן של הילד והן אומרות לעצמן ולסביבה "לא גדלתי מזה כבר?" יעני, לא חשבו על זה מראש.

מצחיק. מזל שגם הן צוחקות מזה ובכל זאת באות ומוחאות כף. כי בשביל הילד זו האימא שלו וזו המסיבה הראשונה שלו. אפילו שבשבילה זו כבר הפעם העשרים, וקצת נמאס לה אולי.

ככה אני מרגישה...

טוב, כל זה לא היה יכול להיכתב אלמלא כל מה שתיארתי לכן בתחילת המכתב. אז תיהנו, יפות. קחו מה שטוב, וזרקו את השאר.

אוהבת אתכן הכי, ומקווה ומאחלת לכן שיתמזגו כל הרצונות יחד בשבילכן ותמשיכו להצליח להיות נשים כל כך מודעות ומחוברות לעצמכן כפי שאתן. כי זה הכי חשוב.

מדפנה

רעש ושקט בין הדפים. ד"ש מעולם האמת.

כל ההערות הצולפות שלי בילדים הבוקר, חוסר הסבלנות שלי כשהם נמרחים עליי כשאני יושבת על הספה. דפנה הייתה מאושרת בזה, חיפשה את החיבוקים האלה, יצרה אותם בעצמה, יזמה את החיכוך הפשוט והמשמח הזה עם הילדים שלה, ואני? רק שייתנו לי מרחב, שירדו ממני, לא יכולה לסבול שנדבקים אליי, מתעצבנת כשהם רוצים כל הזמן יד ברחוב. האור הגדול שלה מניח אותי בצל כהה. מרגישה האימא הכי גרועה בעולם. זאת חוויית האימא שהילדים שלי סופגים.

תוחבת את כף היד מתחת לכרית ומנסה לדמיין, יש סיכוי ששעת ההשכמה תיראה אחרת? ושעות הערב? ובכלל, אני אימא של ניקיון ובישול וכביסה? אני גם אימא של דיבור וחיבור וחיבוק?

משתיקה את הקולות, נותנת להדים שלהם לטייל בי. לא יודעת לאן הם ילכו. ממתינה לראות.

***

בבוקר של יום ראשון אני פוקחת את העיניים. פותחת בחגיגיות את הקופסה בלב ובראש.

אני מכריזה שלכבוד המילואים אני מרשה גלידה אחרי צהריים, שלוקים לפני הצהריים, וקורנפלקס לארוחת צהריים.

היום השני בסימן הסטלה. בעצם כל השבוע. אוכלים בחד"פ (מה ששנוא על בעלי, אבל עכשיו הוא לא פה), עושים ערב קריוקי משפחתי על כל זייפנינו, ואני מזמינה פיצות לארוחת ערב. למחרת אני פותחת בריכת סבון מתנפחת במקום מקלחות, הגדולים הקימו בסיס צבאי וישנו במרפסת בשקי שינה, אם המילואים לא היו נגמרים באיזשהו שלב, יש סיכוי שהיינו כולנו נצבעים בצבעי הסוואה אינדיאניים ועוברים לגור באוהל בחוץ. במקום זה אני מציעה להם להקים מחנה משפחתי בסלון, ומסבירה לקטנה איך עושים מלחמת כריות. אני.

הם מביטים בי במבטים של לא-מאמינים-לך. אני שמשאירה אותם לשחק לבד ומקסימום צופה מהכורסה משתטחת איתם על הרצפה המלוכלכת מעיסת נייר ודבק. אימא, את באמת מרשה לצבוע בגואש? מותר באמת לאכול גלידה בצהריים?

כן, למה לא? תכינו גביע גם בשבילי. עם סירופ שוקולד.

***

בלילות, כשהעיניים שלי עצומות והמחשבות עוד ערות, אני מתבוננת במשהו החדש הזה שבי. למה להתנגח עם הילדים אם אני יכולה ליהנות איתם? למה להדביק אותם לסרט כדי שיהיה לי שקט, אם אפשר לעשות איתם סרט בעצמנו? בלילה שעבר, הקול של דפנה נקש בי בפנים. כשהקטנים נרדמו לאט לאט, התיישבתי ליד הגדול שלי, שטרם נרדם. מגששת, המילים עוד לא ממש מחליקות לי. דיבורים שאני לא מתורגלת בהם. מצחיקה אחת, אני מושכת לעצמי באוזן, זה הילד שלך, ממה את כל כך מפחדת? מלגעת לו בלב. גם הוא לא ממש מבין מה אני רוצה ממנו, ועל איזו שאלה הוא צריך לענות. גם אני לא יודעת. רוצה להכיר אותו. על מה הוא חושב כשהוא מתהפך על משכבו. מה מתחולל בו כשהוא מתהלך בעולם. לוקח לו קצת זמן, גם אני מתקשה להיות ישירה. מתהלכים סחור סחור עד שמשהו קטן נבקע. קטנטן. אבל נבקע. וזה היה רגע יקר.

***

בבוקר אני קמה עם דפנה, ורגע לפני שאני נכנסת הביתה מהעבודה היא מתגנבת אליי לתיק. לא יודעת כמה זמן אחזיק ככה. לא יודעת כמה זמן דמותה של דפנה הקטנה והצוחקת תישאר בי בבהירותה. אולי כמה ימים, אולי כמה שבועות. מקווה שהרבה. בינתיים אני במילויים.

פורסם בפנימה

לרכישת מנוי