במרכז מורשת בגין בירושלים יושק היום (רביעי) ספר חדש של הסופרת גלילה רון פדר, 'העורג' שמו, והפעם גיבור ספרה הוא א.ד. (אהרון דוד) גורדון. בראיון ליומן ערוץ 7 סיפרה רון פדר על דמותו של מי שנחשב לאבי דת העבודה, אבל ככל הנראה ממש לא היה כזה ואפילו התנגד להגדרתו ככזה.
רון פדר מספרת כי ככל שחקרה והתוודעה לדמותו של א.ד. גורדון גילתה שדמותו ומורשתו שובשו ועוותו במרוצת השנים. תיוגו כאבי דת העבודה מנוגד לחלוטין לעמדותיו האמיתיות של האיש שהיה דווקא קרוב לערכי הציונות הדתית.
ידעתי שהיה סוציאליסט ומאבות הקיבוצים. התגלה לי שהכול, מ-א' עד ת', לא נכון. לא רק שהוא לא היה סוציאליסט אלא שהוא היה אנטי סוציאליזם. הוא עזב את תחל עדשים, שם היה עם קבוצת אנשי השומר, כי חגגו שם את האחד במאי.
"הכרתי אותו מפי הסיפורים ששמעתי בתנועת הנוער בצעירותי בשנות השישים והשבעים, ידעתי שהיה סוציאליסט ומאבות הקיבוצים. התגלה לי שהכול, מ-א' עד ת', לא נכון. לא רק שהוא לא היה סוציאליסט אלא שהוא היה אנטי סוציאליזם. הוא עזב את תל עדשים, שם היה עם קבוצת אנשי השומר, כי חגגו שם את האחד במאי. הוא רצה לעבוד והתעקש ששמו יופיע בסידור העבודה, ולא נתנו לו, אז הוא קם ועזב", היא מספרת.
"ידעתי שהוא היה מאבות הקיבוצים, כינו אותו 'הנביא מדגניה', והוא אכן התגורר בדגניה אבל הוא התנגד התנגדות קיצונית לצורת התיישבות שבה הפרט מוותר על ייחודו לטובת הקבוצה. הוא טען שבני אדם אינם דגים מלוחים ולכן אי אפשר לשים אותם בתוך חבית. יותר מכך, הוא היה ממתכנני תכנית המושב לנהלל. הוא העדיף שמירה של הפרט על ייחודו ושכל משפחה שומרת על הגרעין הטבעי שלה. ידעתי עוד שהוא היה מאבות מפלגות הפועלים, אבל שוב התברר שהוא היה אנטי פוליטי, עצם המחשבה להיות חבר מפלגה נראתה משהו מבעית עבורו. הוא לא היה פעיל פוליטי. עוד ידעתי עליו שהוא ייסד את דת העבודה והתברר שלא היה ולא נברא. הוא היה יהודי דתי שומר מצוות, שומר שבת. הוא ראה בחקלאות דרך תפילה. הוא הפסיק להניח תפילין רק כי הוא הפך לצמחוני והתברר לו שהתפילין עשוי מעור פרה. עד סוף ימיו הוא שמר שבת, התפלל בדרכו וחשב שאין לנתק את הציונות מהדת היהודית".
להערכתה של רון-פדר עיוות דמותו לא נעשה מכוונה רעה. "האנשים שהעריצו אותו והתגודדו סביבו והוא היה מגנט עבור חלוצי העלייה השנייה שהיו אידאליסטים אבל אומללים ומסכנים, התגעגעו לבית אחרי שניתקו את עצמם מבית אבא, ופתאום מגיע יהודי דתי בן 48 שהניח יד על הכתף וחיזק את האומללים, הוא הזכיר את אבא". להערכתה הרצון להזדהות עם דמותו גרם לסוציאליסטים לתאר את גורדון כבן מדברים עליו בהקשר של הרב קוק, למרות שמעולם לא נפגשו. הרב קוק חיפש אותו אבל הוא היה בשדה בדגניהדמותם.
כשנשאלה אם למעשה מדובר בדמות התואמת יותר את הציונות הדתית, משיבה רון-פדר: "יש בזה משהו. מדברים עליו בהקשר של הרב קוק, למרות שמעולם לא נפגשו. הרב קוק חיפש אותו אבל הוא היה בשדה בדגניה". עם זאת היא מציינת כי "לא היה ניתן להגיד עליו שהוא פעיל של מפלגה ציונית דתית כי הוא היה דמות עצמאית ומיוחדת. עם זאת בהחלט הציונות הדתית יכולה למצוא בו אחיזה יותר מאשר הציונות הקיבוצית".
עוד היא מוסיפה ומציינת כי השילוב שהיה בגורדון, שילוב בין עבודה חקלאית לשמירת מצוות, הפך אותו למי שלימים גם גישר בין החלוצים למקימי פתח תקווה שהיו אנשים חרדים.
"העבודה החקלאית מבחינתו הייתה תיקון נפשי יהודי. הוא ביכה מאוד את התלישות מהקרקע והמולדת ובשיבה של העם לאדמה הוא מצא התרוממות רוח בלתי רגילה. כמו שבחסידות יש עבודה גשמית הוא ראה בכך עבודת הקב"ה, עבודת אדמה בארץ המובטחת שאליה חזרנו. הוא ראה את ההשתייכות היהודית דתית גם במרחב, דרך עבודת האדמה, וגם דרך שמירת המסורת שנמשכה מאז יציאת מצרים. הוא אמר שאין עבודת אדמה ללא שמירת המסורת".בהחלט הציונות הדתית יכולה למצוא בו אחיזה יותר מאשר הציונות הקיבוצית
בהמשך דבריה מספרת רון-פדר על הקושי בליקוט פרטי חייו של גורדון לצורך כתיבת הספר. "בניגוד לסיפורים הביוגרפיים הקודמים שכתבתי והיה להם הרבה חומר, כאן לא היה הרבה חומר. הוא הגיע אנונימי, לא חבר מפלגה ואף אחד לא קיבל אותו בתופים ובמחולות. 48 שנותיו הראשונות היו לוטות בערפל. נותרו שניים שהעידו על אישיותו, בתו יעל, ויוסף אהרונוביץ' חברו. פרופ' אלי שווייץ שכתב עליו ואחרים אמרו שכנראה לא תצא עליו ביוגרפיה. כתבתי סיפור והייתי צריכה לחקור מההיקף אל המרכז. אם ידעתי משפט אחד מאהרונוביץ 'שהוא נולד בכפר טרויאנו בתחום המושב באוקראינה ולא היו שם יהודים והוא לא למד עד גיל 7 אלא רק מפי הוריו', הייתי צריכה להפוך כל אבן כדי ללמוד על חיי היהודים בכפרים ואיך התנהל עניין הזמנת המלמדים למשפחות. עשיתי על זה מחקר מקיף כולל כניסה לעיתונות ההיסטורית וכך השלמתי פרק אחר פרק מהחיים שלו. כשהגעתי לכתיבה על חייו בארץ היה לי הרבה מאוד חומר כי כתבו עליו הרבה וגם הוא עצמו כתב. הדברים שלי היום מי שמאדיר את שמו זה לא אנשי הקיבוצים. יש קבוצות שלומדות את גורדון והן מגיעות מכיוון של מחשבת ישראל. רק הקיבוצניקים הוותיקים זוכרים אולי את הילתו של גורדון כפי ששמעו מפי הוריהם.מבוססים על דברים שכתב על תפיסתו. אין כאן ספקולציה".
על יחסה של הציונות העכשווית לאיש היא אומרת: "היום מי שמאדיר את שמו זה לא אנשי הקיבוצים. יש קבוצות שלומדות את גורדון והן מגיעות מכיוון של מחשבת ישראל. רק הקיבוצניקים הוותיקים זוכרים אולי את הילתו של גורדון כפי ששמעו מפי הוריהם. יש קבוצות שמנסות להחזיר עטרה ליושנה ואחד המובילים הוא תנועת 'השומר החדש' שלומדת אותו כמקור ציוני שמחבר אותם לשורשי עבודת האדמה, וכך גם במכינות הקדם צבאיות ובציבור הדתי".
על יצירת מיתוסי השווא שדבקו בגורדון אומרת רון-פדר: "סיקרן אותי איך צמח המיתוס. אני לא חוקרת היסטורית והספר לא מגיע מהכיוון האקדמי, אבל כשהתעמקתי באותם שהקיפו אותו נדמה לי שמה שקרה זה שכל כך אהבו והעריצו אותו שנדבקו אליו, אם נדבקו סוציאליסטים הם הפכו אותו לסוציאליסט, אם נדבקו צמחוניים אז ראו בצימחוניות שלו כעיקר, החילונים ראו בו האדמו"ר של החילוניים למרות שהוא התנגד לאדמו"רות כי חשב שכל אחד צריך לקבל את החלטותיו לעצמו ובעצמו. כל אחד שייך לו הכיוון שלו עצמו. בשנותיו האחרונות הוא חי בדגניה שם טיפלו בו באופן יוצא מגדר הרגיל. הוא חלה בסרטן והם טיפלו בו כאילו היה אביהם, אבל הוא לא היה חבר קיבוץ. משום כך האנשים שדבקו בקיבוצים אמרו שהוא בדגניה".
רון-פדר מספרת על הקשר הנפשי שנוצר בינה לבין דמותו של א.ד. גורדון במהלך כתיבת הספר החדש. ,
זהו ספר יוצא דופן מאוד, חוויה שונה מהספרים האחרים שכתבתי, גם כי לא היה חומר וגם כי המשיכה הרוחנית שלי לגורדון הייתה כל כך חזקה, ואהבתי את הדמות שנכבשתי על ידה יותר מאשר לדמויות אחרות שגם אותן מאוד אהבתי. גורדון השתלט עליי, חייתי אותו יום ולילה. הוא השפיע עלי עד כדי מחשבה חוזרת על דברים שאני עושה. הוא דיבר על הצורך לקיים מצווה לשמה ולא למען שכרה, ואני בוחנת היום את מעשיי, מה לשמה ומה לא".
עוד מוסיפה רון-פדר ומתייחסת לאקטואליות של משנת גורדון ושייכותה לימינו, ומפתיעה כשהיא קובעת כי דבריו מתאימים לרוח ימינו יותר אף משהיו לימיו שלו. "גורדון מאוד מטפל בעניין האינדבדואליסטי, זה אצלו המוקד. הוא אומר שכל אדם מיוחד וצריך לשמור על ייחודו ולא לוותר על ייחודו לטובת קבוצה. לדור שלו זה לא התאים. זה היה דור סוציאליסטי שבו כל חברי הקיבוצים ביטלו את עצמם למען הקיבוץ, אבל בדור שלנו זה מתאים".
"גורדון דיבר על שתי צורות של אינדבדואליזם, האחד מצמצם של 'אני ואפסי עוד', מה שמייצר תחושת ניכור ותלישות, והאחר הוא אינדבדואליזם מתרחב, כזה שמצמיח ממך אל המשפחה, ומהמשפחה אל העם ומסורתו, וכך תגיע לרעיונות האוניברסאליים".