שיר | יהודה פוליקר | אפר ואבק
הרבה פנים לזיכרון. מהם פני תמונות ודיוקנאות, מהם פני סיפורים, סרטים ומחזות ומהם פני צליל ושיר. לכל פן ופן יתרון ותפקיד משלו. ההישג הגדול של הפן המוזיקלי הוא היכולת לשחזר את הזיכרונות לאין סוף פעמים וצורות באופן חווייתי שנקלט במחשבה באפקטיביות המרבית.
לכן, מלבד הסיפורים והמצגות, כדאי ללמוד ולשיר ביום הזה את השירים העצובים שעולים מן התופת. נפתח עם 'אפר ואבק' של יהודה פוליקר. באופן כללי העיסוק באלבום המופת, שקרוי כשיר הנושא 'אפר ואבק', הוא בחוויות הדור השני לשואה. גם כחוויה אישית של פוליקר, כבן לניצולי שואה, וגם כחוויה משותפת עם יעקב גלעד, דור שני גם הוא, שהפיק ביחד עם פוליקר את האלבום וגם אמון על מילות השיר הבא.
השיר עצמו נכתב מיעקב, הבן, לאימו, הלינה, שביקשה לנסוע ולחזור לאדמת פולין, האדמה שעליה הושמדו משפחתה, חבריה ומיליוני יהודים נוספים. בתחילה הוא מנסה להתנגד לנסיעה וחושש מהשלכותיה הקשות אך בהמשך הוא נאלץ להיכנע לרצונה ומנסה להגן עליה באופן אחר בעודו מבקש חלושות שתיקח עמה מעיל, כסף קטן ומעט סוכר ושתיזכר בו "אם יהיו קשים הימים".
שיר | משה דץ ולהקת חופים | קצת עצבון ערבה
נעבור לשיר שחבוי תחת מעטה משלים ורמזים. בואו ננסה לפענח: המילים זועקות את בדידות ונדודי יוצרן, יוצר שאין לו שום מקום. עברו נמחק. עתידו לא ידוע וההווה כלל לא קיים – "לא נשאיר עקבות. ניתמר כעשן רכבות". מי שכן יעיד עליהם הוא הענן, שגם עדותו תיעלם בין רגע.
ובסוף השיר הזיכרון נמחק. נשארנו עם אפר השירים. גם מה שאנחנו אומרים שייעלם. זהו שיר מלנכולי וכתוב על ידי נתן יונתן בצורה מדהימה. אין פה הרבה תקווה. הדובר שוקע באבל. הדברים שמותירים סימן אלו דברים שנעלמים – "צל מוטות אברותינו", הכנפיים שלנו במעופן, עננים. אפר שמתפזר ברוח. זיכרון לא מוחשי. מה שהם אוספים ליום סגריר זה רוחות ומדבר. לא דברים שנבחר באופן טבעי לארוז בשק הנדודים שלנו.
קולולם | ניצולי שואה ובני משפחותיהם | אני עוד חי
ונסיים בתקווה מרגשת.
כשהנכדים והנינים מחבקים את הסבים והסבתות ושרים איתם את "השיר שסבא שר לאבא" אפשר פשוט להִמַס במילים 'אני עוד חי'. עם ישראל חי. כמה עוצמה במילים שתבע אהוד מנור והפכו לגרפיטי הכי מרגש בשכונה. לביטוי אולי הכי מצליח שקם בעמנו. לסלוגן הלאומי.