השני של סמינר 'תרבותק' עלו אל הבמה חברות התיאטרון הנשי-חרדי 'פואנטה'.

הן ביקשו מהקהל, מאות נשים חרדיות שעובדות כמתכנתות במשרדי ממשלה, להעלות תהיות שמלוות אותן כנשים חרדיות שעובדות במקומות עבודה כלליים, כדי שהשחקניות ישקפו בעבורן את השאלה ויציגו את צדדיה. אחת הנשים עלתה ותיארה מצב יומיומי, שבעיני אחרים שאינם בני המגזר ייראה שגרתי לחלוטין.

"ישבתי במטבחון להפסקת קפה ושוחחתי עם חברתי", סיפרה העובדת. "יום לפני כן חזרתי מחופשת מחלה ואמרתי לה שבזמן שלא הייתי בעבודה הספקתי הרבה ממטלות הבית. גבר שהכין בסמוך קפה לעצמו, התערב בשיחה וסיפר שכשהוא היה חולה הוא עשה מכונות כביסה בזה אחר זה. לא אהבתי את ההתערבות שלו. זה שיח אישי חברי, ואני עם הגברים בעבודה לא מפתחת שיחות מהסוג הזה. להתעלם ממנו היה פוגע בו. לשתף אותו בשיחה היה פוגע בגבולות שהצבתי לעצמי".

השחקניות התחלקו לשלוש, אחת בתפקיד העובדת המתלבטת ושתי הנותרות שימשו כל אחת כצד אחר של ההתלבטות. כדי לשקף, הן הקצינו. האחת אמרה שאם תאפשר לגבר להתערב בשיחה בסופו של דבר היא תחצה את הגבולות, תיצור קשרים קרובים עם גברים ומי יודע מה יהיה הסוף. השנייה אמרה שאם תתעלם ממנו היא תיצור מתיחות במקום העבודה, תגרום לכעסים ובסופו של דבר אולי תבין שמקומה לא שם ופרנסה מאין. תשובה מוחלטת לא הייתה, וכמו תמיד התחושה הייתה שעם כל הכבוד לכללים הראשוניים, בקצה תמיד תהיה העובדה שתצטרך להפעיל שיקול דעת ולאזן.

ההתלבטות הזאת אומנם לא שיקפה במדויק את כל הנשים שישבו באולם, לא כולן חוששות עד כדי כך מהערה תמימה של גבר במהלך שיחה. אבל השאלות שהיא טומנת בחובה מעסיקות כל אישה חרדית שלשם פרנסת הבית יוצאת יום יום מביתה המוגן בעיר החרדית ונוסעת לעבוד במקום שהאווירה השוררת בו שונה מאוד.

משחק לילדים במקום בושם

שבועות ספורים לפני סיום שנת 2018 נשלחו כלל העובדים במשרדי הממשלה ליומיים של השתלמות – הדרכות מקצועיות לצד פעילות תרבות והווי. כ-150 נשים חרדיות מתוכם עשו זאת במסגרת סמינר 'תרבותק', יוזמה של 'תרבותא', חברה שמעניקה שירותי תוכן ותרבות לגופים שמעסיקים עובדים חרדים. הרציונל היה פשוט: במקום שמשרדי הממשלה וחברות כוח האדם ישלחו את העובדות החרדיות לימי עיון שלא מותאמים להן, נשות 'תרבותא' ירכיבו תוכן שיספק את הדרישות המקצועיות מחד, וייתן לעובדות תחושה ביתית מאידך, והמעסיקים יסמכו על כך את ידם. אל 'תרבותא' חברה קבוצת 'השמורה', המאגדת כעשרת אלפים נשים חרדיות עובדות, והסמינר המקצועי הראשון שנועד לנשים חרדיות בלבד יצא לדרך.

מבחינת גולדי גלהר, מנכ"לית 'תרבותא', מדובר במהפיכה. "עד עכשיו לא היה יחס מותאם מצד המעסיקים לעובדות החרדיות. אם כבר ביצעו התאמות, זה היה בד"ץ ובהפרדה, כאילו כל ההבדל בין ההווי החרדי להווי הכללי הוא כשרות המזון והפרדה מגדרית. אבל לנשים חרדיות יש עולם תרבותי ושפה משלהן. כשהנשים החרדיות רק התחילו לעבוד במקומות עבודה כלליים, במרכז השיח עמדה המילה שילוב. צריך לשלב את הנשים החרדיות. אבל עברו מספיק שנים, וכשמדובר באלפי נשים חרדיות עובדות, לא צריך רק לשלב אותן אלא להבין באמת מי הן ומה הן דורשות".

ומה הן דורשות?

"זה לא רק מה הן דורשות אלא מה מתאים להן. לימודים ייעודיים לא יתרמו רק להן אלא גם למעסיקים. יש פה שילוב אינטרסים. התאמה של סמינר מקצועי לנשים חרדיות היא לא לקחת את התוכן שיש בשאר הסמינרים ולצנזר ממנו מה שלא מתאים, אלא לחשוב מלכתחילה על הכול בצורה שונה. למשל, במקומות שמנסים להצמיח מנהיגות מקובל לקחת את התלמידות לטבע ולראות מי מגלה כושר הישרדות והובלה. האישה החרדית לא תתחבר לזה והיא לא תצא עם שום ערך מוסף מקצועי. לא רק היא תפסיד מזה, גם המעסיק ששלח אותה לא יקבל בחזרה עובדת מיומנת יותר. הנשים החרדיות לא באות רק עם רשימת איסורים שצריך להתחשב בהם, אלא מביאות איתן מיומנויות שאין לאחרות ושפה משל עצמן, וצריך להשתמש בזה".

מאפיין שבלט בסמינר הוא חוסר ההתנצלות על כך שהבית עומד בראש סדר העדיפויות של האישה. הגעתי אליו לקראת סיומו, בשעת חלוקת השי. הוא לא כלל קרמים או בשמים אלא משחק לילדים. מאוחר יותר הסבירו לי המארגנות שאחרי יומיים של היעדרות, אין דבר שישמח יותר את המשתתפות ממתנה שיוכלו להביא הביתה. הסמינר נערך בימים ראשון ושני, וגם העיתוי הוא חשוב. ימי חמישי לא באים בחשבון, ומבדיקה שהן ערכו התברר שתחילת השבוע היא פרק הזמן הנוח ביותר לאישה לעזוב את ביתה. אולי כי נשאר אוכל מבושל משבת, אולי מסיבה אחרת. כך או כך, לצד מרתון הקורסים שהתקיים שם והתיש את המשתתפות, איש לא ניסה להסתיר את העובדה שהבית תופס מקום של כבוד בחייהן.

לפני שנמשיך, הנה כמה נתונים: כ-75 אחוזים מהנשים החרדיות עובדות. מדובר בנתון גבוה, גם ביחס למדינות ה-OECD. חלק נכבד מהנשים עובדות בחינוך, אבל מבין כל השאר אחוזים גבוהים במיוחד עוסקות בשלל מקצועות המחשוב. הנתונים הללו נמצאים במגמת עלייה. על פי המכון הישראלי לדמוקרטיה, כעשרה אחוזים מכלל הנשים החרדיות לומדות כיום מדעי המחשב, מה שאומר שבעוד שנים ספורות אחוז הנשים החרדיות שעוסקות בהייטק יעלה משמעותית.

התהליך הזה קצת מתפספס. הדיון הציבורי בתעסוקת חרדים מקביל את העלייה באחוזי החרדים העובדים למגמות של שינויים אידיאולוגיים שעוברים על המגזר. ההקבלה הזאת נכונה חלקית בכל הנוגע לגברים, אבל כשמדובר בנשים היא רחוקה מהמציאות. הנשים החרדיות העובדות הן מהגרעין הקשה של החרדיות, "נשות אברכים" בעגה החרדית. זו גם הסיבה שאף אחת מהנשים לא ניאותה להתראיין בשמה המלא. במידה מסוימת, דווקא המעגל הפנימי של הנשים החרדיות שואף למשרות בכירות יותר מאשר חרדיות שבעליהן עובדים בעצמם. כשבני הזוג מקבלים החלטה להקדיש את חייהם לאידיאל של חברת הלומדים, הבעל לומד במשך כל היום בכולל ומביא הביתה מלגה זעומה ואילו את הפרנסה העיקרית מביאה האישה. אפשר לחלוק על הגישה הזאת, אבל אי אפשר שלא להעריך את המסירות שהיא דורשת.

בשנות פריחתה הראשונות של חברת הלומדים, מקצועות ההוראה הספיקו והנשים החרדיות עסקו בעיקר בהם. אולם ככל שהחברה החרדית גדלה והשוק הוצף במורות, החלו להיפתח אפיקים נוספים. בתחילה הסמינרים פתחו מסלולי הכשרה מקצועית שהכשירו את התלמידות לתפקידים זוטרים בשוק ההייטק המתפתח. עם פתיחתן של המכללות החרדיות והקניית תארים אקדמיים, השוק כולו נפתח בפניהן. את התוצאה איש לא חזה: אלפי נשים חרדיות עובדות היום מחוץ למגזר.

בת יעקב במשרד הייטק

כשאומרים "מחוץ למגזר", הקשת רחבה מאוד. בקצה אחד מצויות נשים שעובדות בשלוחות של חברות הייטק גדולות שבנו בעבורן מתחמי עבודה נפרדים לנשים בלבד בעיר מגוריהן. כאלה לא קיימים הרבה, אבל ישנם. בקצה השני מצויות נשים שעובדות במשרדי הייטק רגילים לחלוטין. אבל החלק הגדול נמצא בין לבין. במשרדי ממשלה שמעסיקים חרדיות כמתכנתות אין מדיניות רשמית בעניין, אבל ברמת השטח יש התחשבות. קבוצה של נשים חרדיות תמוקם בחדר אחד, למשל. וכשמדובר באלפי נשים חרדיות המרחב הופך להיות פחות מאיים. בשוליים קיימים גם גופים ממשלתיים שמקיימים זאת כמדיניות. המשטרה מחזיקה אגף מתכנתות חרדיות שלם בהר חוצבים בירושלים, והתכנית הזאת רק בתחילתה.

אם בתחילה הקדישו מחשבה לניסיונות לפתוח את השוק לנשים החרדיות, כיום ההתמודדות היא עם הצלחת הניסיונות הללו, והתמודדות קיימת בשלל נושאים. אחת היזמות המרכזיות בתחום היא קבוצת 'שמורה', שהייתה שותפה לארגון הסמינר. לאה ראם, ארכיטקטית תוכנה, ייסדה אותה כששיגרה מייל ל-11 מחברותיה שעובדות גם הן. היא כתבה שברצונה להקים חממה שתאגד נשים חרדיות שעובדות וביקשה מהן לשתף את הקריאה עם נשים נוספות. אחרי כמה שעות חזרה לביתה ובתיבת המייל המתינו לה שלוש מאות בקשות הצטרפות. כיום, כאמור, מונה הקבוצה עשרת אלפים נשים.

אין הרבה מה להתבלבל בשם הקבוצה – השמורה. בת יעקב שמורה היא ביטוי שרבים אולי לא יאהבו, אבל מבחינתן המטרה היא להישאר בת יעקב גם במשרד הייטק תל אביבי. צריך לראות את ראם כדי להבין. היא, מה שמכונה היום, חרדית הארד קור. לכתבה היא לא הסכימה להתראיין ("בשביל מה זה טוב?"). היא יועצת מרכזית לפרויקט 'תבל', שמבקש להעביר את הביטוח הלאומי תהליך של דיגיטציה, אך ממבט ראשוני היא נראית כמחנכת חמורת סבר בסמינר.

אחת מהמשתתפות בסמינר, שגם חברה בקבוצת השמורה, הסבירה לי את המדיניות המרכזית של הקבוצה. "הקבוצה הוקמה כדי לתת מענה בשלושה מישורים: ערכי, אישי ומקצועי. המישור ערכי הוא סל הערכים של האישה החרדית שהיא מעוניינת לשמור עליהם גם במרחב שונה. האישי הוא שאלת היחס בין הרצון להתקדמות בעבודה ובין ההשקעה בבית, דילמות שכל אישה ואיש מתמודדים איתן, אבל אצלנו, החרדיות, העיסוק בכך תופס מקום גדול יותר. והמישור המקצועי הוא כמו כל עובד אחר, איך אנחנו משתפרות בעבודה ומתפתחות מקצועית, אבל גם בו יש שאלות שייחודיות לנו".

ועולה גם השאלה האם לוותר על התפתחות בקריירה בשביל השקעה בבית?

"כל השאלות עולות. בפועל, כל מקרה הוא שונה ואין תשובה אחת שמתאימה לכולם. אבל כאג'נדה אנחנו מאמינות שאין שום סיבה שאישה חרדית לא תוכל להיות הכי טובה שיש. נניח לרגע את השאלה אם לפעול להשגת משרה בכירה ותובענית יותר, ונתמקד בתפקיד הנוכחי שממלאת האישה – אין שום שאלה שהיא צריכה להיות בו הכי טובה שיש, בלי הנחות. נשים חרדיות הן פרפקציוניסטיות. וגם בנוגע להתקדמות, יש הרבה נשים שמגיעות להישגים מרשימים, אבל העיקרון שלנו הוא שאין קשר בין להיות עילוי בתכנות ובין להחזיק בסמארטפון או להתחיל להתלבש שונה. אפשר להיות אישה הכי פרום (דתייה ביידיש, ביטוי לאישה חרדית במיוחד - מ"ג) ולהיות גאון במחשוב".

עובדות מעולות בשכר נמוך

כשעולה שאלת היחס בין ערכי האישה החרדית לתפוקתה כעובדת, גלהר מתעקשת על כך שיש הלימה מוחלטת בין השניים. לדבריה, השליחות המרכזית שהיא רואה לעצמה בשלב זה של חייה היא לשכנע את המעסיקים שככל שיספקו לאישה החרדית את הצרכים הערכיים והאישיים שלה, הן יזכו לעובדת מיומנת הרבה יותר. היא עצמה גדלה בחסידות צאנז ועסקה במשך שנים בניהול תחום מיקור החוץ לנשים חרדיות בחברת כוח האדם מנפאוור וב'בראשית'. אחרי שנים של עיסוק בהשמת עובדת אחר עובדת, היא החליטה שהיא רוצה לעבור לרמת המאקרו ולשנות את כל התמונה והקימה את 'תרבותא'.

"בכל העולם רווחת הגישה שככל שהמעסיק יעניק לעובד תחושה של בית כך החברה כולה תרוויח. בחברות הכי חדשניות כמו גוגל ופייסבוק מספקים לעובד מעטפת שכוללת גם סביבה עבודה נעימה יותר ומעטפת של סיוע ותרבות נלווית – ורק כשמדברים על הנשים החרדיות משתמשים במונחים של ויתורים שהמעסיקים כביכול נדרשים להעניק. שום ויתורים. בשביל האישה החרדית, סביבת עבודה נעימה לא כוללת דווקא פינת מנוחה ומשחקי מחשב אלא אזור שלה שבו היא תרגיש בטוחה ומוגנת. יום כיף באילת לא ישמח אותה, אבל הופעה של אומניות מגזריות דווקא כן. והכשרה מקצועית שתתוכנן על ידי מי שמכירות את קהל היעד תהיה טובה יותר".

"בשוק חופשי אני לא מאמינה בחסדים. המעסיקים לא יספקו את התנאים המתאימים לעובדות אם הם לא יבינו שזה רווחי בשבילם. וזה רווחי. מדברים בקלישאות וצריך לשנות את השיח: האישה החרדית היא לא רק אחת שמסתכלת כל רגע על השעון וחושבת מתי הילדים חוזרים מהגן. היא עושה גם את זה כמו שכל אדם עושה, אבל היא גם אחת שבמקרים רבים אין לה סמארטפון, לא פייסבוק ולא ווטסאפ, ונחסכות ממנה הרבה הסחות דעת שפוגעות בתפוקה".

כשמדברים על רווחי המעסיקים, זהו הזמן להעלות את סוגיית רווחיה של העובדת החרדית. שבוע לאחר הסמינר התקיימה ישיבה בוועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת בראשות ח"כ אורי מקלב (יהדות התורה) שעסקה בשכר הנשים החרדיות בהייטק. על פי הנתונים שהוצגו בוועדה, שכרן נמוך בכ-25 אחוזים ממקבילותיהן במגזר הכללי. המציאות, כמו תמיד, מורכבת יותר מנתונים. דווקא הגורמים שעוסקים בתעסוקת חרדים הסבירו בוועדה שלא הכול נובע מאפליה מובנית, למרות שגם זו קיימת.

איציק קרומבי, מנכ"ל ביזמקס וקרן קמ"ח, הסביר כי חלק מהפערים נגרמים מרמת השכלה והיקפי משרה שונים. רובן המכריע של הנשים החרדיות, כך על פי סקר שהוצג בוועדה, מעדיפות לעבוד במשרה לא מלאה. אבל בכל הנוגע לתארים מתקדמים, עצם העובדה שנשים חרדיות מתקשות להגיע אליהן נובעת גם מחוסר התאמה. ח"כ מיכאל מלכיאלי (ש"ס), בעצמו בעל שני תארים אקדמיים, תלה את האשמה בחוסר הרצון של המועצה להשכלה גבוהה להתיר לימודים בהפרדה מגדרית גם בתארים שניים.

"בשלב ההתחלתי של העובדות החרדיות אין אפליה", טוענת גלהר. "חברות רבות לוקחות מלכתחילה בוגרות סמינר בעלות הכשרה נמוכה יותר, משלימות להן את הידע הנדרש ומעסיקות אותן בשכר נמוך יותר. הדיל הזה הגיוני והוא משתלם לכל הצדדים. האפליה מתחילה בהמשך, כשהעובדות הופכות למקצועיות בדיוק כמו האחרות אבל במשך שנים השכר שלהן לא עולה".

מה הפתרון?

"במגזר העסקי השינוי צריך לבוא מהנשים החרדיות עצמן. בשוק חופשי, כל עוד העובדת מסכימה לשכר שניתן לה, איש לא יעלה אותו מרצונו הטוב. הכשרה מקצועית בשבילן כוללת גם רכישה של מיומנויות משלימות שיסייעו לה להתקדם. למשל, נטוורקינג, ובעברית פשוטה: יכולת ליצור קשרים ולהשיג משרות נחשבות יותר. כל עוד המעסיק שלה יודע שהיא לעולם לא תמצא עבודה אחרת כי היא פשוט לא תחפש, השכר שלה יעמוד לנצח".

כשסוגיה בוערת, היא בוערת בכל החזיתות. בזמן שמשרדי הממשלה נענו להצעה לקיים סמינר מקצועי נשי-חרדי ראשון ובכנסת דנו בשכרן, גם דיון תיאורטי יותר התעורר. כתב העת הדיגיטלי 'צריך עיון' הקדיש את עיסוקו בחודש שעבר לשאלה הזו בדיוק. המאמר הפותח, פרי עטה של רותי קפלר, שהיא סופרת ורואת חשבון (שילוב לא שכיח), עורר הדים. היא טענה כי השכר הנמוך של הנשים החרדיות נובע מהבחירה שלהן להקדיש את עיקר מרצן בבית. היא עצמה, אישה חרדית, לא תקפה זאת, אלא רק ביקשה להציג את הדברים כהווייתם.

כצפוי, התגובות הסוערות לא איחרו לבוא. באחד מאמרי התגובה נכתב משפט שאולי עשוי לסכם את המקום שבו נמצאת היום סוגיית עבודת הנשים החרדיות, תהליך שהתחיל לפני כשני עשורים כתוצאה צדדית כביכול של אידיאל הלימוד בכולל והפך לתופעה בעלת ממדי ענק שדורשת חשיבה רחבה.

"שכרן הנמוך של הנשים החרדיות הוא אולי מחירו של מסלול חייהן, אך אי אפשר לומר כי הוא מחיר בחירותיהן", כתבה לאה פישהוף, מנהלת מחלקת תעסוקה בעמותת 'שלבים'. "התסכול של העובדות החרדיות נובע מכך שרובן לא בחרו מעולם לעבוד בעבודה תובענית ומתישה, בשכר נמוך, לצד גידול משפחה ברוכת ילדים. כשהן נכנסו לסמינר הן לא היו מודעות לכך שזה מה שצופן להן העתיד. אין טעם לומר להן להפסיק להתלונן ולשאת בתוצאות בחירותיהן. כדי להיטיב את מצבן צריך לתת לתלמידות הסמינרים תמונה מלאה של מחיר בחירותיהן. צריך לתת להן לבחור". זו טענה נכונה מאוד, אך משיחות עם משתתפות הסמינר שבו ביקרתי צריך לומר ביושר: חלק לא קטן מהן היו בוחרות שוב באותה אפשרות.